מידע מקצועי

כוונת שיתוף בנכסים חיצוניים ומבחניה עקרונות ויישום

פסק דין[1]

הוגש לפנינו ערעור האיש על החלטת בית הדין האזורי מיום כ’ באדר א’ התשע”ו (29.2.2016) שזו לשונה:

[…] לאור האמור, בית הדין מקבל את דרישת האישה – הנתבעת בתיק זה לקבלת מחצית זכות מבית המגורים הרשום על שם הבעל.

ברם בית הדין לא מצא עילה להפעיל את סעיף 8(2) בתיק זה, לחלוקה לא שווה בנכסי הצדדים, מלבד האמור לעיל.

בשני דיונים שהיו לפנינו בבית הדין הגדול ניסה בית הדין להביא את הצדדים לפשרה אולם הניסיון לא צלח.

רקע למתן פסק דין

לאמיתו של דבר הערעור הוא על החלטת בית הדין קמא לתת לאישה את מחצית מדירת המגורים – נשוא הערעור – אשר בה גרו הצדדים שנים רבות. הדירה בנויה על קרקע שירש המערער – גם הקרקע וגם הבית שנבנה על הקרקע רשומים עדיין על שם המערער.

נבאר את תקציר העובדות הרלוונטי כפי שעולה מהחומר אשר לפנינו.

א.  הצדדים נישאו בשנת 1982 ולהם שלושה ילדים בגירים.

ב.  בשנת 2013 הגיש המערער תביעת גירושין – לטענתו בכתב התביעה מאחר שגילה כי אשתו בגדה בו.

ג.   לאחר כמה דיונים בית הדין האזורי חייב את המשיבה בגט לאחר העיון בחומר שבתיק.

ד.  במעשה בית דין נרשם כי המשיבה אסורה להינשא למערער ואם תהיה מעוניינת להינשא לגבר הזר מר [אלמוני] יש לערוך בירור.

ה.  אביו של המערער נפטר קודם נישואי הצדדים, בהמשך אף נפטרו הסבא והסבתא לבית עולמם, והמערער ירש מהם נכסים משפחתיים (בנויים) וכן קרקע משפחתית.

ו.   המערער נקשר בעסקת קומבינציה עם חברת בנייה שבתמורה למתן שלושה רבעים מהזכויות בקרקע התחייבה לבנות את הדירה נשוא הערעור וכן לשלם למערער עוד סכום מסוים.

ז.   בית הדין קמא פסק כי המשיבה זכאית למחצית מהתמורה, היינו לא רק מחצית השבח שהושבחה הקרקע – קרי: הבית שנבנה על גבי הקרקע, אלא גם משווי הקרקע שקיבל המערער בירושה.

ח.  בית הדין קמא נימק את פסק דינו בהרחבה על פי כמה פסקי דין שניתנו בבג”ץ שבמקום שהוכח כי הייתה כוונת שיתוף הרי גם נכס חיצוני (כגון ירושה) שרשום על שם אחד מהצדדים נכנס לחלוקה באיזון המשאבים בבני זו שחל עליהם חוק יחסי ממון.

טיעוני הצדדים הובאו בפרוטרוט במבוא לפסק הדין נשוא הערעור.

הפסיקה

נביא בקצרה את שקובעת הפסיקה כפי שהובא גם בפסק דינו של בית הדין קמא שבו הובאו בהרחבה כמה פסיקות אזרחיות תוך ציון המקורות.

א.   מי מוחזק בנכס?

לאורך כל הפסיקה נקבע כי המוחזקות בנכס שהיה רשום קודם שנישאו הצדדים וחל עליו חוק יחסי ממון, התשל”ג – 1973 (להלן: “חוק יחסי ממון” או “החוק”), אשר קובע בסעיף 5(א)(1) כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במסת הנכסים המשותפים ולכן לא ייכלל בהסדר איזון המשאבים, היא כפי הרישום. ולכן הצד השני הטוען לזכויות בנכס זה – עליו מוטלת ההוכחה כי הייתה כוונת שיתוף בנכס זה.

היינו: אף שזה נכס חיצוני שלא נכנס למסת הנכסים המשותפים מכל מקום במקום שהוכח כי הייתה כוונת שיתוף הרי שגם נכס זה נכנס לנכסים המשותפים אשר אמורים להתחלק.

אך מכל מקום כל זמן שלא הוכח הרי שמי שהנכס רשום על שמו הוא המוחזק.

נקבע על בסיס פסיקת בית המשפט העליון (ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529 (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596, 614 (2005) (להלן: עניין ששון)) כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם ב”נכס חיצוני” וזאת מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו”ב – כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב”נכס החיצוני” וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו […]

(בע”מ 1398/11, מדברי השופט י’ דנציגר. ההדגשות הוספו.)

ב.   מה הן הראיות לכוונת שיתוף?

 עוד נקבע:

לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון […] על מנת שתוקננה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים

(השופטת ט’ שטרסברג־כהן בעניין אבו רומי בעמ’ 183, צוטט אצל השופט י’ דנציגר – בע”מ 1398/11 ההדגשות הוספו אצלו.)

עוד נקבע בפסיקה כי בנוסף לנישואין – ממושכים ככל שיהיו – צריך ‘דבר מה נוסף’ שיוכיח כי הייתה כוונת שיתוף בנכס החיצוני.

ג.    מהם הפרמטרים לשיתוף – אותו ‘דבר מה נוסף’ אשר יש בו כדי להעיד על כוונת שיתוף?

בפסיקה נכתבו מספק פרמטרים אם כי ודאי שלאו דווקא אלו הם.

כבוד השופט י’ עמית כתב בפסק הדין (בע”מ 1398/11 הנ”ל, ההדגשות הוספו):

לטעמי, לצורך משקלו של אותו “דבר מה נוסף” הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.

[…] אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:

האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין?

האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה – שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה? הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו?

אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה)?

אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה)?

האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף?

שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג?

התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף?

נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני?

וכמובן, השקעה משמעותית [בנכס, ובענייננו:] בדירה – על ידי מתן כספים או השקעה של בן הזוג במאמץ משותף לפרנסת המשפחה, “וכי תרומתה של האישה הייתה גדולה יותר” [כלשון הנשיא שמגר בעניין יעקובי].

הכול – מבלי לקבוע מסמרות, ו”מובן” [כדברי השופט עמית, בהמשך לנ”ל] “כי הפרמטרים המנויים לעיל – ואשר חלקם ‘מושך’ לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו”.

פסק הדין של בית הדין קמא ודיון בו

מסקנת פסק הדין של בית הדין קמא:

ובכן, נראה לקבוע כי בנסיבות דידן התקיימו התנאים והפרמטרים האמורים בפסיקה הנ”ל. כאמור לעיל, הצדדים סגרו חדר משחקים, כולל צבע וצנרת בחדר, כשהבן הגדול היה חייל, סגרו מקום בקיר גבס, ושברו את המדרגות והצנרת. כן הצדדים החליפו קרמיקות ואינסטלציה, כן בנו מטבח על חשבונם. כך שנראה שהשיפוץ שבוצע לא היה מינורי ושגרתי, ונראה שתואם לנדרש בפסיקה. נראה כי השיפוץ שנעשה, שמבחינה עובדתית היה מוסכם על שני הצדדים, וכמתואר לעיל – יש בו כדי להוכיח שיתוף.

לכך נצרף אף את התקופה הארוכה, בת עשרים שנה, בהם גרו הצדדים יחדיו בבית המגורים הנדון.

בנוסף, בית הדין מוצא מקום להניח שאף אווירת שיתוף באשר לבית המגורים שרתה בין הצדדים, זאת לאור דברי התובע בתיק זה שצוטטו לעיל, מהם נראה שהוא ראה את הבית כנכס פוטנציאלי משותף, האמור בבוא העת ובעת הצורך לשמש בשווה את שני הצדדים, והצהרה זו נראית ככוונת שיתוף. כן לשונו: “אני לא מוכן שחבר שלה יחיה על חשבון פרי עמלנו של שלושים שנה.”

ועוד נוסיף, בנידון דנן לא עסקינן בבית שהביא עמו הבעל מלפני הנישואין ויתכן ביוזמת שניהם ובסיוע משותף בפן הלוגיסטי, אך נבנה בעסקת קומבינציה מהשטח הקודם שהיה בבעלותו של הבעל, כך שהסיכוי כי בבניית הבית הנוכחי, בית המגורים, היה שיתוף בית הצדדים, הינו סיכוי מעבר לסביר.

לאור כל האמור ולאור הפסיקה העדכנית בסוגיה זו של חלוקת נכס הרשום ע”ש אחד מהצדדים, בית הדין אינו מוצא עילה או אפשרות שלא לחלוק את בית המגורים בין הצדדים, ולאור כל האמור בית הדין מחליט לחרוג מסעיף סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון הקובע כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במסת הנכסים המשותפים ולא ייכלל בהסדר איזון המשאבים.

עד כאן מפסק בית הדין האזורי (הדגשות הוספו).

לאחר העיון בפסק דינו של בית הדין קמא עמדת בית דיננו היא כי בנידון דידן קשה לומר שאכן הוכח כי היה ‘דבר מה נוסף’ מלבד העובדה כי הצדדים גרו יחד, ולכל הפחות לא יצאנו מידי ספק אם אכן היה ‘דבר מה נוסף’.

ונבאר דברינו:

מתוך דבריהם של דייני בית הדין קמא [לעניין השיפוצים] משמע שאף הם לא ראו בשיפוץ דבר גדול דיו שיוכיח כי הייתה כוונת שיתוף שהרי אף הם כתבו רק שנראה “שהשיפוץ שבוצע לא היה מינורי ושגרתי” – ומדוע כתבו רקלא היה מינורי“, למה לא כתבו כי השיפוץ אכן היה גדול והיה בו כדי להוכיח על כוונת שיתוף? אלא ודאי ששיפוץ זה לא היה משמעותי דיו.

גם במה שכתבו [לעניין הבנייה עצמה] “אלא עסקינן בבית שנבנה בעת החיים המשותפים על ידי שני הצדדים” ודאי שאין כוונתם שהבית נבנה על ידי השקעת שני הצדדים שהרי בית זה נבנה על ידי השקעתו של המערער בלבד בעסקת קומבינציה על קרקע שירש המערער מהוריו, אלא כוונתם שהיה לאישה חלק לוגיסטי בבנייה.

וכי יעלה על הדעת שסיוע זה או אחר בהחתמת או העברה של מסמכים יעיד על כוונת שיתוף?

זאת ועוד: בית הדין קמא הורה לצדדים להמציא הוכחות ועדים לאחר שבא כוח המשיבה טען כי בידו מסמכים המעידים על לקיחת הלוואות מהבנקים וכן עדים להשבחת הנכסים על ידי הצדדים והוא התחייב להגישם בתוך שבוע מהחלטת בית הדין קמא שניתנה בכ’ באלול תשע”ד (15.9.2014). מסמכים כאלו לא הוגשו לבית הדין והדבר אומר דרשני.

זאת ועוד: הצדדים חלוקים מאיזה כספים אכן נעשו אותם שיפוצים, בעוד המשיבה טוענת כי הם נעשו מכספים משותפים, המערער טוען כי בזמן השיפוץ הראשון המשיבה כלל לא עבדה, ואם כן, “על איזה כספים היא מדברת?”

גם בטענת המערער בבית המשפט – שם טען המערער כי הוא לא מוכן שהנואף עם אשתו ייהנה “מפרי עמלנו” – אפשר שכוונתו לנכסים שהצדדים רכשו במהלך נישואיהם. ודאי קשה לומר כי בדברים אלו, שנאמרו אחר שגילה כי אשתו נואפת, הייתה כוונתו לתת לה מחצית מרכוש שירש, כשאפשר שכוונתו הייתה לנכסים שקנו במהלך נישואיהם.

ראייה לכך ניתן לראות בדברי המערער בדיון שהתקיים בתאריך ל’ בשבט תשע”ג (10.2.2013) שבו אמר: “הדירה רשומה רק על שמי. זה מירושת ההורים שלי. רציתי לסיים את הסיפור בטוב, אולם לאור מה שאירע, אני לא רואה איך הסיפור מסתיים.” כך, כנגד דבריו הסתומים שנאמרו בבית משפט יש דברים ברורים שאמר בפני בית הדין(בהרכבו הקודם).

בנסיבות הללו בית הדין סבור שיש לקבל את טענת המערער בכתב הערעור (סעיף 30) שמה שאמר בבג”ץ – אמר בהקשר שונה.

אשר למה שכתב בית הדין קמא “בית הדין מוצא מקום להניח שאף אווירת שיתוף באשר לבית המגורים שרתה בין הצדדים”: המושג ‘אווירת שיתוף’ בן בני זוג לא יכול להוות הוכחה כי אכן כוונת אחד הצדדים הייתה לתת לצד שכנגד חלק בנכסים הרשומים על שמו אלא אם הוכחה אווירה כזאת במעשים או בהבטחות. ודאי שאצל בני זוג שאמורים לחיות באותו בית וללון באותה מיטה – העדר של שותפות בניהול חיי היום יום הוא מתכון להרס חיי המשפחה. אך ל’כוונת שיתוף’ – אווירה של שותפות צריכה הוכחה של מעשים או דיבורים ברורים שיעידו על כוונה כזאת.

ועתה נבדוק את אותם פרמטרים שהבאנו לעיל – אם בנידון דידן קיימים הם.

נקודות מבחן:

אחת: המגרש הוא חלק מירושה של המערער ואף הבית שנבנה עליו מומן ממתן זכויות בנייה בקרקע זו שהיא שייכת למערער מכוח ירושתו. והכול – גם המגרש וגם הבית עדיין רשומים על שם המערער בלבד.

שנייה: מאז ומתמיד הקרקע והבית רשומה על שם המערער.

שלישית: לא נלקחו הלוואות או משכנתאות לצורך בנייה או קנייה של הבית. אף שנטענה טענה כביכול על הלוואה ,מכל מקום לא הובא כל מסמך או ראיה אחרת לטענה זו.

רביעית: השיפוץ – אף אם לטענת המשיבה שהשתתפה בו, הרי המערער מכחיש זאת, וגם אם נעשה – לא היה שיפוץ מאסיבי שיש בו להוכיח על כוונת שיתוף.

חמישית: בזמן שנעשה השיפוץ המשיבה כלל לא עבדה.

שישית: המשיבה יוצאת מנישואין אלו עם מחצית מחמישה נכסים שהצדדים רכשו במהלך נישואיהם, בעוד המערער נשאר (כבעלים יחיד) רק עם חלק מכלל הירושה שירש.

שביעית: תקופה ארוכה המשיבה לא עבדה ואף כשהתחילה לעבוד פתחה חשבון בנפרד.

שמינית: המשיבה למדה בזמן שהמערער עבד ופרנס את הבית. עתה היא בעלת תואר אקדמי, עובדת ומתפרנסת עם בן זוגה שאיתו היא חיה, בעוד המערער חסר כושר השתכרות בשל מצבו הרפואי הקשה.

כל הנקודות הללו מעלות ספק וקשה לומר כי הייתה כוונת שיתוף ושלזה התכוונו הפסיקות האזרחיות בערכאות השונות. ובוודאי שכיוון שהבסיס לשיתוף הספציפי – גם לפי הפסיקה האזרחית – מקורו אינו בחקיקה מפורשת (ואדרבה הוראת סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון תשל”ג –1973 מחריגה מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, שניתנו במתנה או שנתקבלו בירושה), אלא ב’הלכה’ הנבנית ומתגבשת מפסיקות של בית המשפט העליון בשנים האחרונות, כשהן מבוססות על כוונת השיתוף של הצד שהנכס רשום על שמו לטובת הצד השני, הרי שרק כאשר בית המשפט או בית הדין נוכח לדעת על סמך אומדנות שונות, שיש כוונה שכזו, רק אז יכריע לטובת השיתוף.

לכל הפחות מידי ספק לא יצאנו. ואם כן, איך נוכל להוציא ממון מספק מאדם שאין ספק כי הוא מוחזק בו, ודאי וודאי בקרקע שאין עליה עוררין כי היא ירושה לו מאבותיו.

עוד יש להוסיף: בנידון דידן האישה בגדה בבעלה חויבה בגט והוטלו עליה צווי הגבלה ורק לאחר דין ודברים הסכימה לקבל את גיטה.

במקרה זה נשאלת השאלה:

האם גם באשה שבגדה יש להניח כי הייתה כוונה לשיתוף? אפשר כי כל אחד אכן מוכן לשיתוף, אך זאת בתנאי כי אכן הצד שכנגד פועל בתום לב וכוונתו גם כן להמשיך לבנות את הקן והמסגרת המשפחתית. וכך – אף שייתכן שהצדדים יגיעו למסקנה כי עליהם לפרק את השותפות – אכן מסכים כל צד לשתף את הצד השני.

בכל פירוק של תא משפחתי רבות הן הסיבות שאפשר שבגללן הגיעו למצב זה, אולם כאשר צד אחד הולך שלא בתום לב ועושה מעשים אשר לא ניתן לחזור מהם וגונז והורס את החלום על התא המשפחתי במעשה שוודאי יגרום לפירוק של הבית – בזה יש אומדנא דמוכח ואנן סהדי כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד את הפוגע ההורס ומקעקע את כל חיי המשפחה. ואף אם מתוך מעשיו היה ניכר כי כוונתו לשיתוףהרי כל זה נעשה בטעות ואומדנא דמוכח שהוטעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטלה מעיקרה.

עוד יש להבהיר כי יש הבדל בין הפסיקה לגבי אישה מזנה שאינה מפסידה את זכויותיה וכמו שאמרו בדין העברי “כליה מי זנאי” לבין כוונת שיתוף שאז צריך לתת לה (או לתת לו) נכסים שאינם על שמה (או על שמו).

בבג”ץ 8928/06 נפסק בעניין זה. בג”ץ (מפי השופטת, כתוארה אז, נאור ובהסכמת המשנה לנשיאה ריבלין והשופט דנציגר), קיבל את העתירה ופסק כי:

הכלל בחוק הינו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג. סטייה מכלל זה תעשה רק בנסיבות מיוחדות לאחר שנבחן מכלול נסיבות המקרה ובהתחשב בכל השיקולים הרלוונטיים […]

נקבע […] כי “נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף” […] “לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף” […]

הלכת השיתוף חלה […] גם ביחס לזכויות סוציאליות הנובעות מעבודת בן הזוג במשך חיי הנישואין […] נפסק שהלכת השיתוף תחול גם ביחס ל”נכסי קריירה” […] שנצברו אצל אחד מבני הזוג […] אלא אם התנו על כך הצדדים לפי הוראות הדין […] קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה, לדעתי, בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק […] לפיכך, נסיבות המקרה שבפנינו אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים.                                                                                                [ההדגשות הוספו.]

הנה לך שאף בפסיקת בג”ץ נכתב כי אין מענישים על זכויות שאחד מהצדדים כבר זכה בהן אבל לא בזכויות שצריך להוכיח בהן כוונת שיתוף ובסופו של יום מתברר כי כל כוונה זו יסודה בטעות, שהרי במקרה זה מעולם לא זכה הצד שבגד במערכת הנישואין בזכויות אלו.

אין אנו ‘מענישים’ אותו, אלא אנו קובעים כי עדיין לא זכה כי כוונת השיתוף והקנאת המתנה לבן בטעות יסודה ובסיבתו ובמעשיו נתברר כי מעולם לא הייתה כוונת שיתוף.

כעין זה כתב כבוד השופט שאול שוחט (עמ”ש 1331-12-11, תל אביב):

על כל אלה אוסיף ואומר את הדברים הבאים:

החרגתם של “נכסים חיצוניים” מכלל נכסי בני הזוג בני האיזון, מהווה ביטוי חקיקתי – בחוק יחסי ממון – לעקרון של ‘המאמץ המשותף’ העומד גם בבסיס הלכת השיתוף.

כל עוד השיתוף, בהלכת השיתוף, מכוון לנכסים שהופקו במהלך חיי הנישואין ובמאמץ משותף של שני בני הזוג (במשמעות שניתנה למונח זה בפסיקה) אין ליתן משמעות יתרה לדפוס היחסים ולאורח חיי הנישואין בין בני הזוג.

לשם קביעת שיתוף בנכסים אלה אין צורך בחיים הרמוניים ודי, במרבית המקרים, בקיומו של התא המשפחתי ככזה.

שונים הם פני הדברים כאשר אל צבר הנכסים המשותפים מבקשים להכניס “נכסים חיצוניים” שלא הופקו במהלך חיי הנישואין ממאמץ משותף. הכללתם של נכסים אלה במסת הנכסים המשותפים נשענת על כוונת הצדדים – כוונה של בן הזוג בעל הנכס החיצוני להכלילו, חרף העובדה שבן הזוג האחר לא תרם להפקתו.

בהקשר זה יחסים הרמוניים, אמון הדדי, הן אישי הן כלכלי, והתנהלות של שני בני הזוג המלמדת על שיתוף, לא רק בנכסים משותפים, יש בה, כדי לתמוך בקיומה של כוונת שיתוף ביחס לנכס חיצוני ספציפי. קשה לייחס כוונה לבן זוג, לשיתוף בן הזוג האחר ב’נכס חיצוני’, כשהאחר אינו שומר אמונים לבן זוגו, בוגד בו עם נשים אחרות […]                                 [ההדגשות הוספו.]

ועתה לפן ההלכתי

הנה עתה ראיתי באחד מפסקי הדין שהתפרסמו שאחד מהדיינים ניסה להביא מקורות הלכתיים אלו או אחרים להלכת שיתוף ובנה וסתר בעניין כוונת שיתוף, ולא הבנתי מה יש בזה הרי ודאי כל המושג של כוונת שיתוף נגד ההלכה – הפסיקה האזרחית אין לה כל כוונה לתאם עצמה או להתחשב בפן ההלכתי – ותמוה לי מאוד, והרי אף הצדדים אשר מקבלים עלים לדון על פי חוק זה אין כוונתם שחוק זה יתיישב עם ההלכה.

עוד יש להבהיר כי הפסיקה בעניין כוונת שיתוף אינה מעוגנת בחוק יחסי ממון אלא ‘הלכה’ היא שהתחדשה בפסיקה האזרחית וקשה לומר עליה כי היא ‘מנהג המדינה’, כסברה שעליה מסתמכים חלק מהפוסקים על פי חוק יחסי ממון אף כשהצדדים לא קיבלו עליהם בקניין לפסוק על פי חוק זה. הפסיקה בדבר כוונת שיתוף היא פסיקה המתגבשת והולכת וכל עוד לא נחקק חוק ודאי שאין לומר עליה ‘מנהג מדינה’.

 חקיקה כזאת יהיה קשה לתחם אותה ולהגדירה וכבר כתב כב’ השופט רובינשטיין:

אודה כי ‘גבולות הגזרה’ אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו.

הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה – במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו – לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת ‘ההתנהגות ההשקעתית’, אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה […]

אך אף אם נתעקש ונאמר כי כך נוהגים הרי הפרשנות לקבוע כי אכן עובדות אלו או אחרות תואמות את אמות המידה שעל פיהן נהגו לקבוע כי אכן הייתה כוונת שיתוף בנכס חיצוני הרשום על שם צד אחד נתונה היא בידי בית הדין.

ולכן, משניתנה לבית הדין והושתה עליו החובה לפסוק על פי החוק (חוק יחסי ממון) או על פי תקדימי פסיקה – ובנידון דידן פסיקה על כוונת שיתוף בנכס חיצוני הרשום על צד אחד – הרי שפרשנותו שלו שוות ערך לפרשנות כל ערכאה משפטית אחרת הכפופה לחוק זה.

ומאחר שבית הדין פוסק על פי המשפט העברי הרי שבהכרח פרשנותו תהיה כפופה לדין העברי.

מנהג שיש בכוחו לחייב ממון הוא רק מנהג פשוט וידוע

כאשר אנחנו באים לחייב אדם בממון, שכביכול הוא התחייב בו או נתנו במתנה, על פי המנהג הרי צריכים אנו לדעת כי המנהג פשוט וידוע.

וראה בפסק דין בתיק 293221/2 (בית הדין הרבני נתניה, לא פורסם) בדברי הדיין הרה”ג יאיר בן מנחם שליט”א שכתב שם את המקור לדין העברי דבעינן מנהג ידוע, ונצטט קטע משם:

ברמב”ם (אישות פרק כג הלכה יב) ואחריו בדברי מרן השולחן ערוך (אבן העזר סימן סו סעיף יא) נפסק:

הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה, וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה, ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה.

וביאר זאת הגר”א (שם ס”ק מח): “בטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא וכו’ לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל.”

פירושם של דברים הינו שהגם שהבעל לא התחייב במפורש בדבר מכל מקום היות שהמנהג הוא להתחייב הרי אנו אומרים שעל דעת המנהג הוא נשא ועל דעת המנהג התחייב, והתחייבותו תקפה. עם זאת דרש הגר”א ש”יהיה ידוע המנהג ההוא לכל”.

על הטעם לכך שנדרש שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל ניתן לעמוד מהלכה אחרת ברמב”ם (אישות פרק טז, ז–ט) שכתב:

תיקנו הגאונים שתהא האשה גובה כתובתה אף מן המטלטלין […] כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה בין מקרקעי ובין מטלטלי […] הרי שלא כתב כך אלא כתב סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבים בדבר הרבה, שאין כח בתקנה זו לדון בה אף על גב שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה.

וכן כתב הריב”ש (סימן שצב) שאם היה הבעל במקום שכותבים שיעבוד מטלטלי והוא עצמו לא כתב – אם היה יודע בתקנתן של גאונים אמרינן שעל תקנתם הוא סומך ונשתעבד, ואם לא ידע בה יש לומר שלא תגבה ממטלטלי דיתמי.

ועיין עוד בש”ך (סימן מב ס”ק לו) שהוכיח כן דבעינן שידע מהמנהג (וכן כתב גם בסימן סא ס”ק ט), וכן כתב הגר”א (סימן מב ס”ק לט וסימן סא ס”ק כב), וכן פסק הנתיבות (בסימן עא ס”ק כה) דאפילו היה המנהג פשוט אם לא היה הלוה יודע מהמנהג אינו מתחייב בו, וכדברי הש”ך (שם ס”ק לג). ועין עוד בגר”א (שם ס”ק כט) שכתב “שאין משתעבד במנהג אלא אם כן יודע המנהג”. ועיין עוד בערך שי (אבן העזר סימן נ סעיף ז).

נמצא שרק כאשר יודע הבעל מהמנהג הוא מתחייב על פיו.

וביאר בשו”ת הר”א מזרחי (סימן טז) את טעם הדבר:

שהרי אין כח המנהג יכול להתפשט בדין ממונא על מי שאינו רוצה להתנהג באותו מנהג, עד שנוציא ממון מיד המחזיק בו בעל כורחו על פי המנהג, כמו שהוא מתפשט גבי איסורא שחל עליו בעל כורחו ומפרישין אותו מאותו דבר […] חזינן ההוא מנהגא דמתא – אי מנהגא ברורה פשוטה היא לכל בני מתא אמרינן אנן סהדי דאדעתא דמנהגא עשה מה שעשה, וכאילו התנה הוא בעצמו בפירוש על הדבר, וצריך לקיים תנאו, ולא מכח המנהג שנהגו אחרים. ואף על גב דהשתא צווח ואמר “לא נתכוונתי לכך ולא נתרציתי בזה לעולם”, אפילו הכי אמרינן אנן סהדי דלא עשה אלא על פי המנהג […] אבל אי לא הוי האי מנהגא ברורה ופשוטה לכל בני מתא – אמרינן דילמא מעיקרא לא שמיע ליה ההוא מנהגא, אי נמי שמיע ליה ולא בעי למעבד הכי, מכיון שכן הוי ספיקא, ומספיקא לא מפקינן ממון מחזקתיה.

הוצאת ממון על פי ה’מנהג’ ש’כוונת שיתוף’ מחייבת – רק אם הוכח וברור כי אכן הייתה כוונה וודאי שמי שרוצים להוציא ממונו ממנו נכנס תחת אותו מנהג

הנה על כן כאשר רוצים להוציא ממון על פי המנהג – שכך נהגו לפסוק כי במקום שהייתה כוונת שיתוף בנכס חיצוני הרי שהצד שכנגד הופך להיות שותף בנכס זה – הרי שצריך להוכיח כי ודאי שכוונת בעל הנכס הרשום על שמו הייתה כי יהיה שיתוף בנכס זה, אף שהוא רשום על שמו בלבד.

אולם אם הדבר הוא בספק ודאי שאין להוציא ממנו שהרי הש”ס, בבלי וירושלמי, וכל הראשונים והאחרונים פסקו את ההלכה כי ‘המוציא מחברו עליו הראיה’. ואף בין בעל לאישה הדין כן, וכן כתב השולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות – סימן סו סעיף יא):

וכשבאה לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה.

הגה: ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג – צריכה להביא ראייה לדבריה. אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינו מקוים או שאחד מן העדים הוא פסול – אף על פי שמראה התנאים שביניהם שהוצרך להוסיף לה, אינה גובאת אלא כמנהג. (פסקי מהרא”י סימן פט). ועיין לקמן סימן ק סעיף ה. ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, מנהג המדינה הוא עיקר ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה.

וכתב בביאור הגר”א (אבן העזר סימן סו ס”ק מו): “ואם היא כו’ – עיין סוף פרק ט דכתובות (פט, א) ופשוט דהמוציא מחברו עליו הראיה.”

לכן אף אם נקבע כי כן מנהג המדינה [ש’כוונת שיתוף’ מחייבת] מכל מקום דבר שלא הוכח הוא כי אכן הייתה כוונת שיתוף – הדבר בספק והרי הדין הוא שכאשר יש ספק יש להעמיד את הנכס בחזקת מי שמחזיק בו.

סוף דבר לא ניתן להוציא מיד הבעל חלק כל שהוא מהמגרש אשר עליו נבנה הבית.

דין המבנה (הבית)

אלא שעדיין יש לדון בעניין המבנה, שהרי בית זה נבנה כאשר הצדדים היו נשואים. אומנם הכול נבנה מהונו של הבעל שקיבל בירושה קרקע, ובתמורה למתן של שלושה רבעים מקרקע הירושה לקבלן התחייב ובנה הקבלן את הבית נשוא המחלוקת בין הצדדים, אך מכל מקום בחלק הלוגיסטי של מהלך הבנייה הייתה האישה שותפה. לדברי האישה אף הושקעו בבית מכספי הצדדים במהלך הנישואין, אולם הבעל מכחיש וטוען כי כמעט הכול נעשה על ידי הקבלן שהתחייב לבנות את הבית מלבד דברים קטנים (היינו: לדבריו אומנם לא הייתה השקעה מסיבית ואך בכל זאת הושקע בו).

 הצדדים גרו בבית זה זמן רב וכן גידלו בו את ילדיהם. על ידי הבנייה הושבח הנכס, קרי הקרקע, ונהגו בו כנכס משותף.

 על כן נראה לי כי במבנה עצמו אפשר שיש ‘שותפות מוחלשת’ ועל כן: את שווי הבית ללא עלות הקרקע שעליה בנוי הבית יש להכניס למכלול הנכסים שאמורים להתחלק בין הצדדים והוא יהיה נכס בר איזון על פי חוק איזון משאבים.

להבהרת הדברים נוסיף ונאמר שהגם שכתבנו לעיל שאין לפנינו הוכחת שיתוף מובהקת מעבר לחיי הנישואין המשותפים, אך כל זה נאמר לגבי כוונת שיתוף במכלול המבנה הכולל את הקרקע והבית – לגבי זה בוודאי אין להסיק כוונת שיתוף בקרקע לפי נסיבות העניין וכפי שנכתבו לעיל. אבל בכל מה שנוגע לדירה ולבית עצמו ייתכן שאין צורך להגיע לכוונת שיתוף ספציפי, שהרי מדובר בדירה שנבנתה במהלך חיי הנישואים ותוך שיתוף של האישה במהלך הבנייה כאשר ייתכן שהיא אף השקיעה מבחינה כספית בבנייה. לפיכך יש מקום להחיל כאן את חוק יחסי ממון אף שלא הוגדרה כוונת שיתוף ספציפי.

חוק המקרקעין והאפשרות להבחין בין הקרקע למבנה שעליה

חוק המקרקעין קובע כי הנבנה על המקרקעין צמוד למקרקעין ואין להפריד בניהם – ראה סעיפים 12–13 לחוק המקרקעין, תשכ”ט – 1969, וכדברי א’ אייזנשטיין בספרו יסודות והלכות בדיני מקרקעין (כרך א פרק 9):

אחת המגמות העיקריות של חוק המקרקעין, התשכ”ט הייתה ליצור את המושג של יחידת המקרקעין אשר כוללת את הקרקע אשר כל הבנוי עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים שניתנים להפרדה […]

עִסקה במקרקעין חלה על הקרקע עם המחוברים ואין תוקף לעסקה במחוברים שהם בנפרד מהקרקע.

אך כאן לא באנו להפריד בין הבעלות בקרקע לבין הבעלות במבנה, קרי בבית שנבנה על הקרקע, אלא שאנו קובעים כי לאישה יש מחצית משווי הבנייה שבבית וכאשר תעשה החלוקה על פי חוק איזון משאבים יש לקבוע כי אף שאין לאישה כל חלק בקרקע מכל מקום יש לה מחצית משוויו של הבית שנבנה על גבי קרקע (וראה תמ”ש [תל אביב] 53882-2-12-14).

על כן לצורך שווי הבית שנבנה על גבי המגרש שנתקבל בירושה יש למנות שמאי שיבצע את שווי הבית בקיזוז מרכיב שווי הנדל”ן שעליו בנוי הבית.

 הפן ההלכתי

חוק המקרקעין שהובא לעיל (סעיפים 12–13 לחוק המקרקעין, תשכ”ט – 1969) חל גם הלכתית.

ונבאר דברינו: הנה אף שבהלכות מקח וממכר ברמב”ם (הלכות מכירה פרקים כד–כו) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן ריד וסימן רטו) מבואר מה הדין כאשר אדם מוכר או נותן מתנה או מוכר בית או קרקע, מכל מקום בסוף הדברים פסקו (הרמב”ם – פרק כו מהלכות מכירה הלכה ז ומרן השולחן ערוך – חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רטו סעיף ח וכן בסימן ריח סעיף יט ובסימן רכ סעיף טו כדלהלן) שבממונות הכול הולך אחר המנהג:

הרמב”ם (הלכות מכירה פרק כו הלכות ז–ח) כתב:

(הלכה ז) אף במוכר ולוקח אין כל אלו הדברים וכיוצא בהן מענינים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו. אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך – הרי זה מכור וסומכין על המנהג, וכן מקום שאין קורין אלא בית לבית לבדו או שקורין בית לבית וכל סביבותיו ולכל שעל גביו הולכין אחר לשון אנשי המקום. וכן הדין במוכר חצר או שדה או עיר או מיטלטלין בכל הולכין אחר השמות הערוכות בפי הכל.

(הלכה ח) וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג

ובהגהות מיימוניות (שם אות א) כתב כי המקור לדברי הרמב”ם הם בתוספתא: “בתוספתא תניא: ‘במה דברים אמורים? במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו – הכל כמנהג המדינה’ ועיין לעיל פרק יז.” ועוד עיין בירושלמי (בבא מציעא פרק ו הלכה א ויבמות פרק יב הלכה א) וכן עיין בספר חיים ושלום (אבן העזר סימן ל).

וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן רטו סעיף ח):

אף במוכר ולוקח אין כל אלו הדברים האמורים וכיוצא בהם אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו, אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך – הרי זה מכור, וסומכים על המנהג בין בקרקעות בין במטלטלין.

וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן: הולכים אחר לשון בני אדם באותו מקום, ואחר המנהג.

חזר ושנה דין זה (שם סימן ריח סעיף יט): “כל אלו הדברים במקום שאין שם מנהג, אבל במקום שיש מנהג – הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום.”

וחזר ושילש דין זה (שם סימן רכ סעיף טו): “אין דברים אלו אמורים אלא במקום שאין מנהג ידוע, אבל במקום שיש מנהג ידוע – הכל הולך אחר המנהג.”

ועיין בערך לחם (סימן רטו שם) שהביא את דברי הריב”ש שכתב שהולכים אחר המנהג אפילו לא הסכימו בפירוש בני המדינה אלא שנהגו כן סתם.

וזו לשון שו”ת הריב”ש (סימן קכח):

[…] והרב אלפסי ז”ל כתב בפרק הגוזל [בבא קמא דף לז, ב מדפי הרי”ף] גבי “אין משלחין מעות בדיוקני”:

והיכא דשדר ליה לחבריה כתבא ואמר ליה “שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך [לפנינו: ההוא מידי דאית לי גבך – שדרינהו ניהלי בהדי פלניא]” ושדרינהו ניהליה – לא מחייב באחריותייהו, דהכי נהגו האידנא תגרי וקיימא לן [לפנינו נוסף: בכי הא] מנהגא מילתא היא, והכי שדרו ממתיבתא.

וכתב הרשב”א ז”ל על זה [שו”ת הרשב”א חלק ב סימן רסח] וזו לשונו:

וכן אתה דן בכל מקום במה שנהגו בממונות [לפנינו נוסף: בכל מקום], ואפילו נהגו כן במקום אחד [לפנינו: ואפילו לא נהגו כן במקום אחר] – אתה נוהג כן במקומו כאלו הוא תנאי גמור מוסכם ביניהם. ואפילו לא הסכימו בפירוש בני המדינה אלא שנהגו כן סתם (הרי) הוא מנהג חזק כאלו התנו בו. ואפילו לא כתבו הרי הואמן הסתם כאלו כתבו ודנין בו כאלו הוא תנאי בית דין כיון שנהגו לעשות כן תדיר. ואפילו הוא כנגד ההלכה, שהמנהג מבטל הלכה.

עד כאן לשונו.

והיום אצל כל המתעסקים בענייני נדל”ן המכירה והקנייה נעשות על ידי עורכי דין, והם עושים כפי החוק ואין פוצה פה ומצפצף, ודבר פשוט הוא שהוא המנהג.

מסקנא דדינא

א.         הערעור מתקבל בחלקו.

ב.         לאישה אין כל חלק מהקרקע אשר עליה בנוי הבית נשוא הערעור.

ג.         האישה זכאית לעשרים אחוז משווי הבית בקיזוז עלות הקרקע.

ד.         לצורך כך יש למנות שמאי מוסכם שיעריך את שווי הבית בלבד.

הנראה לעניות דעתי כתבתי, וצור יצילנו משגיאות, אמן.

הרב מיכאל עמוס

עיינתי היטב במה שכתב עמיתי הדיין הרב מיכאל עמוס שליט”א ובחומר שבתיקים הכולל פרוטוקולים והחלטות בית הדין האזורי על שני הרכביו.

הנני מצטרף למסקנתו.

כבר כתבתי בפסק דין שפורסם לפני כשבועיים את עמדתי בעניין הלכת שיתוף ספציפי, שעל בית הדין לנהוג באמות מידה מחמירות להוכחות כוונת שיתוף הבנויה על הפסיקה האזרחית, קל וחומר כאשר מצטרפת למקרה עילת בגידה שבוודאי אי אפשר לומר שיש אומדנה לכוונת שיתוף מצד המערער הנבגד על ידי המשיבה.

לטעמי, הלכת שיתוף בנויה על אומדנה של כוונת בן זוג לתת מתנה למשנהו מחצית מנכס הרשום על שמו במסגרת מערכת הנישואין. כוונה זו לשתף את בן הזוג בנכס – לא עדיף דינה מכוונת נותן מתנה – ואם במסגרת החוק עסקינן, שכן הצדדים הסכימו לקבל על עצמם את חוק יחסי ממון, הרי שבסעיף 5 לחוק המתנה, תשכ”ח – 1968 נאמר:

(א)     התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

(ב)     כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

(ג)      מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

כלומר: כאשר בתהליך הנישואין פוגע בן זוג במרקם מערכת הנישואין בצורה כה קיצונית של הפרת האמון והבסיס של המערכת המשותפת, הרי שיש לראות זאת כהתנהגות מחפירה המצדיקה את טענת המערער לחזרה מכוונת שיתוף ככל שהייתה.

ומכאן למקרה דנן.

הוכח בפני בית הדין קמא כי המשיבה בגדה במערער ועל סמך זה קבע בית הדין חיוב בגט והחלטות נוספות להשתת צווי הגבלה בעקבות סירובה לכבד החלטת בית הדין.

טענת המשיבה ובא כוחה שהתגרשו מכוח הסכמה שהושגה בבג”ץ היא הטעייה גמורה, שכן הרואה נכוחה בהחלטות בית הדין האזורי (בהרכבו הקודם) יראה נכוחה שהאישה חויבה בגירושין בגין בגידתה ונאלצה בעקבות התערבות בג”ץ לכבד החלטת בית הדין.

לא בכדי קבע בית הדין במעשה בית דין שאם האישה תהיה מעוניינת להינשא לגבר הזר שעימו התרועעה יש צורך לקיים בירור. בית הדין נוהג לעשות כן כאשר לפניו תשתית ראייתית סבירה שאכן יש ממש בטענת המערער.

על החלטות בית הדין לחיוב המשיבה בגט והטלת צווי הגבלה לא הוגש ערעור בבית הדין הגדול והן החלטות חלוטות.

בנסיבות הללו, גם אם יש ממשות בטענת המשיבה על השתתפותה בשיפוץ שנערך בבית, הרי שלמערער עומדת הזכות לטעון שלא הייתה לו כל כוונת שיתוף וגם אם כן עומדת לו הזכות לחזור בו מכוונת ההתחייבות לשיתופה בנכס.

אצטט קטע מפסק דין (הנ”ל – תיק 293221/2, צוטט בפס”ד בתיק 842067/5) שנכתב בטעמה של פסיקת בתי המשפט.

על טעמו של נוהג זה הרחיב כבוד השופט רובינשטיין בפסק דין אחר (בע”מ 5939/04):

מהו איפה שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה ‘פורמאלית’ בלבד הנאחזת ברישום הנכס אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכס גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד בדירת המגורים […] בעיני כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכללי – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשוו סעיפים 39 ו־61 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל”ג – 1973), בחינת “אדם לאדם – אדם” (הנשיא ברק, רע”א 6339/97 רוקר נ’ סלמון פ”ד נה (1) 199, 279) וגם תמציתו הערכית של כלל “ועשית הישר והטוב” (דברים ו, יח) […] ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה משמעותי יותר וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם אלה לא היו ‘גן של ורדים’ בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף במיוחד על נכס כמו דירת מגורים והמשפחה.

כאמור, ציפייה להגינות יוצרת אומדנה לכוונת שיתוף – נתינה והיא בעצם הבסיס המשפטי לביסוס קביעת הפרמטר לכוונת שיתוף של בעל הנכס עם משנהו. במקרה דנן, מעשה הבגידה יוצר כוונת אי־שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו, ודוק מיניה לאתרין.

לזאת יש להוסיף שעל פי ההלכה המוחזק ברישום בטאבו יכול לטעון ‘קים לי’ כפוסקים הסוברים שהרישום בטאבו קובע מוחזקות.

עם זאת, מאחר שלאחר חקירה ודרישה של בית הדין האזורי נראה להם שבכל זאת הייתה כוונת שיתוף מסוימת בשיפוץ הדירה במהלך חייהם המשותפים ויש להניח שלמשיבה היה חלק מסוים בשיפוץ הדירה, הייתי מעמיד את חלקה בשיפוץ על עשרים אחוז – משווי הדירה בלבד ולא משווי הקרקע.

אשר על כן לעניות דעתי יש לפסוק שהערעור מתקבל בחלקו, קרי: לאישה אין זכויות במגרש אולם בבית תקבל עשרים אחוז משוויו לאחר הערכת שמאי.

הרב מימון נהרי

לאחר עיון בתיק ובמה שכתבו עמיתיי כבוד הרבנים הגאונים נראה גם לי כי במקרה שלפנינו אין מקום לפסוק למערערת שום חלק בערך הקרקע. אומנם לגבי ערך הבית לדעתי יש לילך בדרך שונה ממה שנקטו עמיתיי.

אקדים כי מסכים אני שלא הוכחה לפנינו כל כוונת שיתוף וכפי שכתבו עמיתיי, אומנם חלוק אני במה שהמשיכו ודנו כי קיימת כאן שותפות מוחלשת דבר שהוביל למסקנה כי האישה זכאית לעשרים אחוז מערך הבנייה.

במקרה שלפנינו הבנייה נעשתה על ידי עסקת קומבינציה היינו שמלוא ערך הבניה שולם על ידי תמורת הקרקע. קרקע זו שייכת לבעל, ואין חולק כי מוחרגת היא מחוק יחסי ממון, ומאיזה טעם נאמר כי יש לחלק בין הקרקע לבין ערך הבנייה? וממנה נפשך: אם קיימת שותפות מוחלשת הרי שזו תקפה על מכלול הנכס ואם נקבל כי כוונת שיתוף לא הייתה כן הרי יש לומר כי אין לאישה זכות בנכס כלל.

נפן אם כן ונראה מאיזה טעם פסקו עמיתיי כי קיימת כאן כוונת שיתוף.

המעיין בדבריהם יראה כי הסתמכו בעיקר על אותו שיפוץ שנעשה על ידי הצדדים ומכאן הסיקו כי יש כאן ‘דבר מה נוסף’ אם כי בצורה מוחלשת.

אני כשלעצמי סבור כי לא הייתה כאן כוונת שיתוף כלל, וזאת בדגש על שהכספים שמהם בוצע השיפוץ היו כספיו של הבעל. סבור אני כי במצב דברים זה אין ללמוד מכאן את רצונו של הבעל לשתף את האישה בנכס, שהרי הכספים היו בבעלותו והנכס היה בבעלותו, ומדוע נאמר כי התבססה כאן עילת שיתוף כלשהי?

אכן לדעתי ההתמודדות עם העובדה שהבעל השקיע כספים בדירה אמורה להיות בצורה אחרת, וכך: לו הייתה ההשקעה קיימת עד לשלב זה הייתה זכאית האישה לקבל ערך מהשבחת הנכס או חלק מהכספים שהושקעו בנכס, אולם פטור אני לדון בכך בנסיבות אלו שבהן כנראה השבח בנכס עבר לו מהעולם.

אוסיף ואומר כי להבדיל ממקרה שבו הכניס אחד הצדדים נכס מקודם הנישואין – שבו נאמרה עיקרה של הלכת השיתוף הספציפי, הרי שבמקרה שבו הוכנס הנכס בתקופת הנישואין עצמה ולמרות כן נרשם על שם אחד מהצדדים יש כאן אמירה ברורה מצידו של אותו צד שלא לשתף את הצד השני בנכס.

כך נאמר על ידי השופט עמית (בבע”מ 1398/11 הנ”ל) במסגרת השיקולים לקביעת שיתוף ספציפי:

האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

אומנם מקרה שבו מדובר בתחליף נכסים שהיו קודם הנישואין ונעשה רישום על שם אחד מהצדדים גרוע הרבה יותר שהרי יש כאן אמירה ברורה כי אין ברצונו של אותו צד לשתף את השני באותו נכס.

נכון הוא כי אפשר לבחון שיתוף ספציפי על אותו נכס מכוח המשך חיי הנישואין, אולם ברור גם כי במקום שבו כבר הביע בעל הנכס את רצונו שלא לשתף כי אז נטל ההוכחה על המבקש לשתף הינו כבד יותר.

אלו הם הנתונים במקרה זה שלפנינו. וכאמור, לא ראיתי טעם מיוחד, בבחינת ‘דבר מה נוסף’, שיש בו כדי לקבוע שהאישה זכאית לחלק מהנכס.

אכן באשר למה שכתב חברי לדמות לדין מתנה – איני מסכים עימו כי בחוק מדובר בהתחייבות לתת מתנה בעתיד, הטעונה מסמך בכתב, ולכן כל זמן שלא הושלם ההליך או נשתנו הנסיבות כמפורש בחוק הרי שהנותן רשאי לחזור בו. מה שאין כן בכוונת שיתוף שהרי כוונת השיתוף היא עצמה גורמת למתן הזכויות בנכס לטובת הצד שכנגד.

הרב יצחק אלמליח

לאחר העיון בדברי עמיתי הגאון הרב אלמליח שליט”א חוזר אנוכי ממסקנתי שיש לתת למשיבה עשרים אחוז מערך הדירה.

מקובלים עליי נימוקיו של הרב אלמליח שהיות שמדובר בעסקת קומבינציה נדרשת רמת הוכחה גדולה יותר על הבא להוציא מהמוחזק ברישום.

עם זאת, על משמרתי אעמודה בכל הנוגע לדימוי כוונת שיתוף לדיני מתנה. ואבהיר דבריי:

כל נושא הפסיקה האזרחית שהתעורר בשנים האחרונות מיוסד על אומדנה של כוונת הצד המוחזק בנכס לתת לבן זוגו שותפות. ומכאן שיש לראות זאת כנתינה.

אלא מאי? כוונת הנתינה מבוססת על תהליך דינמי שיש בין הצדדים במערכת הנישואין שלהם שעליו מבוססת הפסיקה האזרחית על הדרכים להראות כוונת שיתוף. משכך סבורני כי כוונת השיתוף נמדדת בהליך של תקופה ולא בהבזק של רגע שנראה ממעשה מסוים.

מסכים אנוכי עם שכתב עמיתי הגאון הרב אלמליח שכוונת שיתוף גורמת למתן זכויות ברם חלוק אני עליו, לאחר המחילה רבה, בכך: אני סבור שהכוונה נמדדת בהליך ממושך ולא כתוצאה ממעשה מסוים המוכיח כוונת שיתוף ומכאן הבנתי שיש להוכחת כוונת שיתוף דמיון לדיני מתנה שכל עוד לא חל רישום בפועל אזי יש לבחון את מכלול הרכיבים בעת פירוק השיתוף, וכאמור במקרה דנן הדעת נוטה שאין כוונת שיתוף למי שבגד במערכת הנישואין.

הרב מימון נהרי

פסק דין

מסקנא דדינא:

לדעת הרוב לא מגיע לאישה כל חלק, לא בקרקע ולא בבית הבנוי עליו.

לדעת המיעוט לאישה לא מגיע כל חלק בקרקע כולל בחלק שבנוי עליו הבית, אולם מגיע לה משווי גוף המבנה (הבית) – וגם ממנו: עשרים אחוזים בלבד.

נפסק כדעת הרוב.

ניתן לפרסם ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום ד’ באב התשע”ז (27.7.2017).

הרב יצחק אלמליח                          הרב מיכאל עמוס                             הרב מימון נהרי


[1] נגד פסק הדין הוגשה עתירה לבג”ץ, והיא נדחתה ברוב דעות (בג”ץ 4602/13, בג”ץ 9780/17 פלונית נ’ בית הדין הרבני (2018)).

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?