מידע מקצועי

השבת טבעת קידושין, הטלת נזקי הפרת חוזה על הגורם לה והחב בהם על פי החוזה 1164455-3 – ביה”ד י”ם

פסק דין

לפנינו תביעת האישה לכתובה ולחלוקת הרכוש.

הצדדים נישאו בנישואין שניים ונפרדו לאחר חודשים ספורים של חיים משותפים. האיש פתח תיק יישוב סכסוך במרץ 2018, והאישה פתחה תיקי גירושין, כתובה, מזונות אישה ועיכוב יציאה ביולי 2018.

הצדדים התגרשו בדצמבר 2018. בהסכם הגירושין נכתב כי בית הדין ידון לאחר הגט בעניין הכתובה והרכוש. ובהתאם לכך התקיים דיון ביום י”ז בשבט (23.1.2019) בעניינם של הצדדים בנושא הרכוש והכתובה.

בגישור שנערך עם הצדדים על המיטלטלין סוכם כי הבעל (לשעבר) יחזיר לאישה את המיקרוגל וכן שתי שמיכות חורף, ושתי שמיכות קיץ, וכן ישלם לה עבור המיטה הזוגית סך של 4.000 ש”ח.

תביעת הכתובה

בעניין תביעת האישה לכתובה:

הואיל והאישה תבעה את הגירושין והבעל דרש שלום בית, הרי שהבעל פטור מתשלום הכתובה, וכמבואר בטור (אבן העזר סימן קיח) וזו לשונו:

מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתא, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנו בכתובתה. ובעניין כזה אמרו חז”ל (כתובות נד) “כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה” […]

מכיוון שהגירושין יצאו ממנה הרי הבעל פטור מתשלום הכתובה.

תביעת האיש להשבת טבעת הקידושין

באשר לטבעת הקידושין שבה קידש האיש את האישה: נושא זה עלה בדיון הנזכר – הבעל (לשעבר) ביקש שהאישה תחזיר את הטבעת.

בשולחן ערוך (אבן העזר סימן נ סעיף א) כתוב:

המקדש את האשה – בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא או שגרשה – אין הקדושין חוזרין לעולם. אפילו קדשה באלף דינר – הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה. ואם היו קדושי טעות – חוזרים המעות, וכן אם היתה ממאנת, וכן אם היו קדושין על תנאי ולא נתקים התנאי, וכן אם היו קדושי ספק.

הגה: וכל זה לא מיירי אלא מן הארוסין, אבל מן הנשואין – הקדושין חוזרין (מהרי”ל סימן סא).

מדברי הרמ”א מבואר שגירושין שלאחר הנישואין – על האישה להחזיר את טבעת הקידושין לבעל, והטעם שבארוסה הקידושין אינם חוזרים הוא שמא יאמרו שקידושיה קידושי טעות היו ויסברו לומר שקידושין תופסים באחותה. מה שאין כן בנשואה.

אלא שבחלקת מחוקק (שם ס”ק ה) חלק וכתב וזו לשונו:

[…] אבל שדעת הרב יהיה שכל אלמנה וגרושה תחזיר הקידושין – זה דבר שאין לו שחר [ו]בלי טעם.

ואני תמה על הרב מהר”מ מלובלין שפסק בתשובה (סימן יט) דכוונת הרב מהרי”ל: אף במת הוא אזי טבעת הקידושין חוזר ונישום בכתובה, והעיד שכן מנהג קצת קהילות. והוא דבר תמוה בעיני, דלמה יהיה הטבעת קדושין גרוע מכל המתנות שנותן הבעל להאשה שאין שמין כמבואר לקמן (סימן צט), ולא פסק הריב”ש שהמתנות שנותן החתן לכלה שלא קנתה אותו אלא משום דכוונת רוב החתנים הוא לא למתנה ממש רק להתנאות בהם, וכמו שהאריך הריב”ש שם אבל הטבעת קידושין – שהוא קונה אותה בטבעת זה – איך יעלה על הדעת שלא יהיה שלה לגמרי, ועדיף הטבעת קדושין מן המתנות שנותנין אחרים להכלה שמבואר גם כן (בסימן צט) דהם שלה.

על כן נראה אפילו בנתגרשה, מכל שכן נתאלמנה, שהקידושין שלה, דמתנה גמורה הם. והרב מהרי”ל לא כתב רק היכא דמתה היא תוך שנה או שנתים שלא יחלוקו הסבלונות והקידושין. והרב מהרמ”א קיצר דבריו במקום שיש לטעות, ואפשר שסמך מאחר שכתב לפני זה “אין הקידושין חוזרין לעולם” וכו’ “מתנה גמורה שאין להם חזרה” – אם כן ליכא למטעי דלאחר הנשואין חוזרין במת או גירשה, דאם כן אין זה “מתנה גמורה” וכמו שכתב הר”ן. ועיין בתשובת מהר”י וייל (סימן י) בדין המורדת – כתב בהדיא שאין צריכה להחזיר טבעת קידושין, מפני “שלא יאמרו” וכו’.

מבואר מדברי החלקת מחוקק שדין הטבעת קידושין כדין מתנות שנתן הבעל לאישה שאינן חוזרות (כמבואר בסימן צט) והן שלה. בנוסף לכך התחדש בתשובת מהר”ם מינץ (סימן צו) – הובאה בבית שמואל (שם ס”ק א) – ששווה פרוטה שבטבעת הוא כסף הקידושין והנותר הוא בגדר מתנה שהבעל נתן לאישה ובמתנות הדין הוא שאינן חוזרות לבעל. [אלא שהוא סבר שמתנה זו היא רק ‘להתנאות’ וחוזרת, ומכל מקום:] גם הבית שמואל (שם) חלק על הרמ”א וכתב וזו לשונו:

מיהו בתשובת מהר”י וייל (סימן צ) ובתשובת שארית יוסף (סימן מג) פסקו אפילו אחר הנישואין הקדושין לא הדרי, דחיישינן שמא יאמרו וכו’ ואפילו במורדת לא הדרי. ובמרדכי פרק האומר סבירא ליה נמי דהקידושין לא הדרי, ולא מטעם הנ”ל – שמא יאמרו, אלא הטעם הוא דלא אפסקא הלכתא אם הקידושין לטבועין נתנו – משום הכי אין צריכה להחזיר. נמצא דין זה אם הקדושין הדרי ספיקא דדינא […]

כלומר: מסוגיית הגמרא מבואר דיש ספק שמא ‘קידושין לטיבועין ניתנו’ ונתן לה הבעל את הטבעת על מנת שתהיה שלה ולא תחזירנה אליו לעולם, ולפי טעם זה אין חילוק בין ארוסה לנשואה אלא אף בנשואה אין להוציא ממנה את הטבעת.

ועיין בפתחי תשובה (שם ס”ק ב) שהביא את דעת הבית מאיר שזהו ספקא דדינא.

לאור האמור בית הדין פוסק כי אין להוציא מהאישה את טבעת הקידושין.

נזקי הפרת חוזה – מתורת גרמי ומכוח הטלתן בחוזה על מי שנרשם בו כקונה

בעניין תביעת הבעל (לשעבר) מהאישה סך 20,000 ש”ח:

התובע רכש דירה (בתמורת דירת ירושה) בסך 1,200,000 ש”ח, ובחוזה העסקה נרשמה הדירה על שם האישה בלבד. בהסכמה בעל פה בין הצדדים סוכם כי האישה תתן צ’ק על סך 100,000 ש”ח למוכר הדירה והבעל יפקיד לחשבון האישה סך 50,000 ש”ח. בפועל, הבעל (לשעבר) הפקיד בבנק סך של 40,000 ש”ח בלבד – לדבריו, משום שהבנקאי אמר לו לשלם בשני תשלומים, כאשר התשלום השני יהיה למוחרת על סך 10,000 ש”ח. האישה נתנה צ’ק על סך 100,000 ש”ח אולם ביטלה אותו, והדבר הביא לביטול העסקה כולה.

לדבריו נגרם לו נזק מביטול הצ’ק בסך 20,000 ש”ח בגין תשלום לעורך דין וכן קנס על ביטול העסקה.

לאחר העיון נראה כי על האישה לשלם לבעל את הנזק שנגרם לו כתוצאה מביטול העסקה: הואיל והחוזה נרשם על שם האישה, הרי שרשמית העסקה היא בינה לבין המוכר, ועל פי החוזה הקונה שביטל את העסקה הוא שהיה חייב בקנסות ובנזקים – תוצאת הביטול.

טענת האישה כי בפועל הבעל (לשעבר) הוא הקונה והיא פעלה בשליחותו אינה פוטרת אותה מהחיוב, משום שהיא הייתה מודעת לתנאי החוזה ולהפרה של העסקה, ואכן אם לדבריה יש לה טענות כלפי הבעל (לשעבר) וחששות שלא יחזיר לה את הכספים היה לה לתובעו לאחר תשלום השיק, ולא לגרום לו נזקים כתוצאה מהפרת העסקה.

ונראה להביא ראיה לדין זה מדברי הרמב”ם (הלכות זכייה ומתנה פרק ו הלכה כד) שכתב וזו לשונו:

הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה – משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.

כלומר, אם אדם הוציא הוצאות על פי חברו ואחר כך חזר בו – צריך לשלם לו את הוצאותיו, שהרי גרם לו הפסד. דברי הרמב”ם הללו נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר סימן נ סעיף ג) והרמ”א לא השיג על דבריו.

אלא שהראב”ד חלק על דברי הרמב”ם הללו מכוח הגמרא (במסכת בבא בתרא צג ע”ב) שאם מכר לחברו זרעוני גינה וזרען ולא צימחו אינו חייב לשלם לו את נזקו למרות הנזק וההוצאות שגרם לו.

המגיד משנה יישב את קושיית הראב”ד שבזרעוני גינה זרע כדי להרוויח ואילו במקרה של משדך אישה נהג כמנהג העולם ולא כדי להרוויח.

לפי זה בנדון דנן שהאיש שקנה את הדירה רצה להרוויח גם הרמב”ם יודה שהאישה פטורה.

אולם הב”ח (אבן העזר סימן נ) הקשה על המגיד משנה: מה החילוק בין קנה כדי להרוויח לקנה לצרכיו: אם הדבר הוא ‘גרמא’ הרי בשני המקרים צריך הדין להיות פטור? וכתב חילוק אחר – חילוק בין היכא שכולם עושים סעודה, שאז נמצא כאילו אמרה לו לעשות כן, ובין היכא שלא כולם עושים כן, כמו בזרעוני גינה שלא כולם זורעים אותם, שאז זהו גרמא.

בענייננו שעריכת החוזה הייתה בתיאום עם האשה ובהסכמתה נמצא שעשה על פיה והיא הזיקתו.

גם הט”ז (שם ס”ק ה) חלק על המגיד משנה וכתב וזו לשונו:

והמגיד משנה תירץ שאינה דומה לזרעים, ששם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כוונתו כדי להרויח אלא כדי להתנהג כמנהג העיר, וכיון שהוא נסמך עליו והיא חזרה בה – דין הוא שמשלם, וצריך עיון. עכ”ל.

ואין בחילוק זה כדאי לחלק, דמה חילוק יש בין כדי להרויח או בלא להרויח. ונראה לעניות דעתי לחלק דבזריעה אין שם הרגש בשעת התחלת המעשה, דהיינו כשהוא מוכר אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההוא רע הוא, ואחר כך כשלא צמח אז אין המוכר עביד מידי, דהיינו בשעה שהזיק מורגש. אבל בכאן בשעת ההיזק מורגש – דהיינו במה שגרם לו הוצאות הוא הגורם ההיזק, דאז בחזרתו נעשה היזק, דמתחילה שהיה סבר שלא יחזור בו היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק, אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק – ואותה השעה הוא חוזר ועקימת שפתיו במה שחוזר הוויא ליה מעשה והוא כמו בידים.

ונראה לפרש את דברי הט”ז על פי דברי הרא”ש (בבא בתרא פרק ב סימן יז) שחילק בין היכא שהנזק בא לאחר זמן – כמו בזרעוני גינה שהנזק אירע רק לאחר שזרען ועברה תקופה ולא צימחו – דזה הוי גרמא ופטור, להיכא שהנזק בא מייד – כמו במשדך אישה ועשה סעודה וחזרה בה – דזה הוי גרמי והאישה חייבת.

וכדברי הט”ז כתב בספר שער המשפט (סימן שפו ס”ק א).

המורם מן האמור הוא כי לדעת הרמב”ם והשולחן ערוך והרמ”א האישה חייבת בנזקי הבעל בנדון דידן מחמת גרמת ההזק.

אולם נראה להוסיף כי מקרה דנן פשוט יותר מההלכה הנזכרת לעיל: הואיל והחוזה נעשה בפועל בין האישה ובין המוכר, הרי שהיא נושאת בכל החיובים והקנסות כתוצאה מהפרת החוזה.

לפיכך על האישה לשלם לבעל (לשעבר) את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה של ביטול החוזה בסך 20,000 ש”ח. ולאחר קיזוז סך 4,000 ש”ח שהבעל חייב לה כמפורט לעיל, הרי שהיא חייבת לבעל 16,000 ש”ח.

פסק דין זה מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י”ג באדר א’ התשע”ט (18.2.2019).

הרב שלמה תם                                 הרב דוד שני                               הרב מנחם האגר

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?