מידע מקצועי

דחיית בקשת התובע לסגירת התיקים שהוא פתח 1207100-5 – ביה”ד י”ם

החלטה

בפנינו תביעת גירושין כרוכה של הבעל.

בהחלטה קודמת של בית הדין נקבע דיון הוכחות להיום.

כן קבע בית הדין שהאישה אינה חייבת להופיע לדיון. במידת ויצטרך בית הדין לשמוע את עמדתה היא תישמע באמצעים דיגיטאליים. (האישה גרה באנגליה).

ראשית נזכיר את האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום ח’ באדר א’ תשע”ט (13.2.19):

ובכן, לאור האמור ולאחר הפעלת שיקול הדעת, מוחלט כדלהלן:

א. באשר לגירושי הצדדים; בית הדין היה חפץ להורות על גירושין לאלתר, כתביעת הבעל וכהסכמת האישה. ברם, לנוכח העובדה שהאישה מתכוונת לתבוע כתובתה, כהצהרת בא כוחה, בית הדין מחליט בשלב זה שלא להורות על גירושין עתה טרם בחינת תביעה זו לגופה.

ב. ברם, ככל שתתקבל הצהרת הבעל כי הוא רוצה להתגרש כבר עתה ולהותיר בדיקה זו של הכתובה לאחר הגט, בית הדין ישקול בקשתו לגופה.

ג. בנוסף, ייקבע דיון הוכחות בתיק בתביעת האב למשמורת על הבת.

ד. בדיון הנ”ל תיבחן בין השאר טובת הבת בעניין מגוריה אצל אביה או אצל אמה (משמורת), וכן טענת האב כי האם תכננה מראש את היפרדות המשפחה ואת הישארותה באנגליה עם הבת ללא האב, מול טענת האם כי המעבר ללונדון תוכנן על ידי שני הצדדים.

ה. האם תמציא לאב בתוך 48 שעות כל חומר שהוכנס לתיק ולא הועבר על ידה לצד השני, ככל שאין לה אסמכתא כי כבר העבירה חומר זה. 

להיום נקבע דיון להוכחות.

בפתח הדיון בית הדין מתחיל לבחון עם הצדדים האם הובאו הוכחות לדיון והאם הם רוצים לחקור את הצד השני.

טוען בא כוח הבעל: נבקש מחיקת כל התיקים שבפני בית הדין. הבעל רוצה לטוס ללונדון, יש שם דיון על פי אמנת האג, יש לו שם עורכת דין, הדיון שם ביום חמישי הקרוב. יש לנו אישורי פקס ומייל שהבקשה הוגשה ביום 27 לחודש ואף המזכיר הודה שהייתה תקלה עם מערכת המחשוב. לא ניתנה לנו אפשרות להגיב באשר לדיון שלא בפני בעל הדין ורק באמצעים אחרים. הבעל מבקש כרגע גם לבחון את דירת האם. הגן שם לא יהודי והאוכל לא כשר. אז נבקש למחוק את כל התיקים בפני בית הדין.

מגיב בא כוח האישה: נתנגד בכל תוקף למחיקת התביעה. נכרכה לתביעה משמורת וחינוך הבת. כן כתב הבעל שלבית הדין הסמכות לדון במשמורת ובתביעה הכרוכה. כנראה התובע מעדיף לנהל הליך בהאג, ונכרכה ונקנתה סמכות בהכל, בחר התובע לעשות פניה לאחור ולהעביר את התביעות לבית הדין הבין לאומי בהאג. לא אנחנו פנינו לבית הדין. ואנחנו באמצע ההליך. הוא רוצה לנהל את ההליך על פי הדין הזר. האוכל כן כשר והגננות יהודיות. התובע כתב בבקשה בעניין הסמכות, מיום כ”ז באדר א’ (4.3.19), שאם לא ייעתר בית הדין לבקשה, מבוקש למחיקת הבקשה למשמורת, והבעל ישוב לעורר אותה על פי קביעות בית המשפט בהאג. גם הוגשה תביעה על ידי הצד השני וגם התנהלו דיונים, ולפני מתן החלטה מנסים להעביר הכול לבית הדין באנגליה. נבקש להמשיך בקיום הדיון.

מגיב בא כוח הבעל: אמנת האג דנה רק באירוע חטיפה אם היה או לא, ולא במשמורת. הנתבעת מבקשת לכפות על התובע לנהל תביעתו. האישה יכולה להגיש תביעות חדשות. תובע שרוצה למחוק תביעתו, לא ניתן לכפות עליו הליך. לא היינו לקראת החלטה בעוד דקות מספר. צריך גם תסקיר ובדיקת האם. לכן נבקש את מחיקת התביעות. הושתו על הבעל הוצאות רבות. נבקש שההוצאות תהיינה מינימאליות. האישה לא ניהלה פה דיון ולא נחקרה.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים באשר לכך.

במטרה לנסות וליישב את רצונם של שני הצדדים; כדי לקבל את בקשת הבעל לסגירת התיקים שפתח, וללא פסיקת הוצאות כנגדו, כפי שביקש, וכדי להיעתר לבקשת האישה שלא לאבד את הסמכות שקנה בית הדין, בית הדין הציע בדיון הצעה שתתאים לכאורה לרצונם של שני הצדדים. ההצעה היא – שהאישה תפתח תיקים מקבלים בבית הדין, ככל שתבחר לנהוג כן, ואזי יוכל ההליך להימשך בתיקים של האישה. הבעל לא יחויב בהוצאות משפט על קטיעת ההליך באמצעו שהרי ההליך יימשך בתיקים המקבילים שתפתח האישה.

באי כוח האישה ביקשו לחשוב על כך בחוץ, ובית הדין איפשר להם זאת, ואף הודיע כי אם אכן התיקים ייפתחו, בית הדין יוכל להכניס את שני הצדדים עוד מעט לדיון, ולשמוע את עמדתם באשר להמשך ההליך היום.

בא כוח הבעל הודיע כי הוא מתנגד לכך. בית הדין שאל מדוע הוא מתנגד להמשיך לדון מהשלב בו אנו נמצאים עתה, בתיקים מקבילים ככל שיפתחו על ידי הצד השני? בא כוח הבעל השיב שהוא לא הכין כתב הגנה לדון בכך היום. טענה זו הושמעה בעת שהצד השני יצא מאולם הדיונים. בית הדין הבהיר כי במידה ויפתחו תיקים מקבילים על ידי הצד השני, בית הדין יכניס את שני הצדדים לדיון וישמע את עמדתם באשר להמשך ההליך ולהמשך ההליך היום. בינתיים התבקשו שני הצדדים להמתין מעט ולא ללכת לדרכם. תכלית בקשה זו, משום שהרי קיימת אפשרות שתבחר התובעת שלא לפתוח תיקים, ויש לבחון האם להמשיך את הדיון היום בתיקי התביעה של הבעל. בנוסף, אם תבחר התובעת כן לפתוח היום תיקים מקבילים, יהיה צורך לשמוע את עמדת הצדדים באשר לכך.

לאחר כ-15-20 דקות הצדדים שבו לאולם הדיונים.

לשאלת בית הדין, משיב בא כוח האישה: הגשנו בקשה בתיק קיים. לא פתחנו תביעה חדשה.

בשלב זה, בית הדין בירר עם בא כוח הבעל את רצונו לסגור את התיקים שפתח, והאם הוא רוצה לפתוח תביעות אלו במקום אחר, והוא מגיב: לא יודע האם אני רוצה לפתוח תיק במקום אחר, ואני לא חייב לומר תשובה לכך. אני רק מודיע שאני סוגר את התיקים, ואני לא מבקש זאת.

בשלב זה הודיע בית הדין על סיום הדיון, לצורך בחינת החלטתו באשר להמשך ההליך. 

עד כאן תמצית עיקרי טענות הצדדים ההדדיות, ועיקרי התנהלות הדיון.

כבר עתה נעיר, כי אמירת בא כוח הבעל-התובע כי “אני רק מודיע שאני סוגר את התיקים, ואני לא מבקש זאת”, אינה עולה בקנה אחד עם התקנות המקובלות, שהרי בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ”ג, סעיף עח, נקבעו הכללים בהם ניתן לסגור תיק תביעה על ידי בקשת התובע, וכך נכתב שם בסעיף (6):

 ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול דעתו של בית הדין.

כך שהאמירה “אני רק מודיע שאני סוגר את התיקים, ואני לא מבקש זאת”, אינה אמירה נכונה. התובע זקוק להחלטת בית הדין באשר לסגירת התיקים שפתח.

כעת יאמר בית הדין את דברו בעניין הכרעת הדין בבקשת התובע לסגור את תיקי התביעה שפתח בבית הדין בהם התקיימו כבר דיונים והליכים שונים.

ובכן, אין מחלוקת כי הסמכות לדון בתיקי תביעות התובע נתונה לבית הדין הרבני. התובע פתח פה את תביעותיו, התנהלו דיונים וניתנו החלטות, ולא עלתה טענה באשר לחוסר סמכות בית הדין.

בנוסף, בית הדין מתרשם שהבעל-התובע מבקש לסגור את התיקים שפתח בבית הדין רק כדי לפתוח הליך מקביל בערכאה אחרת. אף בבקשתו מהעת האחרונה לבית הדין כתב הבעל-התובע (סעיף 10): “ככל שבית הדין יבחר שלא להיעתר לבקשה, כי אז בלית ברירה ועל מנת שחלילה זכויותיו של האב לא תיפגענה, מבוקש לראות בבקשה זו בקשה למחיקת הבקשה למשמורת זמנית והבעל ישוב לעורר אותה ובמידת הצורך לאחר קביעותיו של בית המשפט האזרחי בלונדון בהליך על פי אמנת האג”. כך שהבעל-התובע מבהיר כי הוא חושב לעורר תביעה זו בעתיד, ולא מפרט היכן. בדיון שהתקיים, בית הדין בדק עם בא כוח התובע האם הוא מעוניין לפתוח את התביעה בערכאה אחרת, ובא כוח התובע השיב: “לא יודע האם אני רוצה לפתוח תיק במקום אחר, ואני לא חייב לומר תשובה לכך. אני רק מודיע שאני סוגר את התיקים, ואני לא מבקש זאת”. כך שאף התובע לא טוען שהוא רוצה למחוק לגמרי את ההליך ואת התביעה לגופה, ומשאיר מקום לסבור שהוא רוצה לפתוח תביעה זו בפני ערכאה אחרת. בנוסף, אין זה סוד כי בשלב זה הסכסוך בין הצדדים לא מתקדם לקראת פתרון (האישה גרה באנגליה עם הבת, הבעל גר בישראל, ותובע משמורת על הבת), וברור שתכלית הבקשה לסגירת התיקים אינה משום שהסכסוך תם.

בנסיבות אלו בית הדין אינו יכול להיעתר לדרישת התובע לסגירת התיקים שפתח, ונבאר.

שאלה זו נדונה בעבר בכמה פסקי דין, נפרט ונצטט מהאמור בהם.

ראשית, ראו האמור בהחלטת בית הדין הרבני רחובות בתיק 1-22-4930, וכך נאמר שם בין השאר:

האם פנתה ללשכה לסיוע משפטי על מנת לקבל עו”ד שייצגה בהליכים שנקטה בבית הדין הרבני. הועמדה לרשותה עורכת-דין. דא עקא, שכמסתבר, העצה שקיבלה האם היא לא להתייצב לדיון, ולבקש לסגור את התיק, כנראה מתוך ציפייה שבכך תוכל להגיש תביעתה לערכאה אחרת.

לא נוכל להסכים לכך. הן בתי הדין הרבניים והן בתי המשפט האזרחיים, ביקרו פעמים רבות את התופעה של ריצה מערכאה לערכאה. גם בית המשפט העליון הביע את מורת רוחו מכך (ראו: ע”א 167/63 ג’ראח נ’ ג’ראח פד”י י”ז 2617 עמ’ 2627 ,2626 ובד”מ 1/81 נגר נ’ נגר, פ”ד לח(1), 365, 386).

אמנם ב-ע”א 516/83 צבי גולדפרב נ’ אילן גולדפרב ו-2 אח’ פ”ד לח(3), 671, 667, נאמר:

“[…] כפי שצוין בע”א 591/81, בעמ’ 453 כבר “נפסק פעמים רבות (ראה: בר”ע 120/69; ע”א 109/75; ע”א 404/70 וע”א 756/77), כי תביעה, המוגשת על-ידי אם למזונות ילד, הינה תביעתה של האם להשבת המזונות, אשר היא מוציאה על הילד. תביעת הילד עצמו למזונותיו מאופינת בכך, שהילד מופיע כתובע והאם כאפוטרופא שלו”. וכפי שכבר צוין, לא הופיע המשיב 1 כתובע בתביעה בבית הדין הרבני.”

אולם, במה דברים אמורים, בתביעה למזונות ילדים המוגשת לבית הדין הרבני, בטרם הגירושין, במסגרת תביעת מזונות של האישה על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953, או באמצעות כריכת עניין המזונות לתביעת הגירושין על פי סעיף 3 לאותו חוק. לעומת זאת, תביעה למזונות ילדים המוגשת לבית דין רבני לאחר הגירושין, אף אם פורמלית מופיעה האם כתובעת, יש לראותה כתביעה של הילדים. בית המשפט העליון אישר זאת מספר פעמים. ראו: ע”א 21/83  רויטל גבאי נ’ דוד גבאי פ”ד לח(2), 54, דברי הנשיא שמגר:

“1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיה נדחתה על הסף תביעת המערערת למזונות, שהוגשה נגד המשיב.

2. לא מצאתי יסוד לערעור זה. בית המשפט קמא עיגן החלטתו בפסק- דינו של בית-משפט זה בהמ’ 322/64, ואין לגלות בכך פגם: הסכם הגירושין בין האם לאב אמנם לא חסם דרכה של הקטינה, בעת שהיא באה לדרוש מזונותיה מאביה, אך משפנתה לבית הדין הרבני – ופניית האם הייתה על-פי תוכנה ומהותה תביעה בשם הבת – הרי אינה יכולה לשוב ולפנות באותו עניין ממש לבית המשפט המחוזי.”

וראו שם, דברי השופט דב לוין:

מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני ומההחלטה שניתנה בתביעת המזונות, אשר הוגשה על-ידי האם, ברור, שהתביעה היא תביעת מזונות ותביעתה של הקטינה. אין זו תביעה, שנכרכה בהסכם הגירושין שבין ההורים, אלא תביעה מאוחרת יותר בשיעור המזונות, אשר יש לשלם עבור הקטינה, אין זה משנה, אם כבעלת דין צוינה האם ולא צוינה הקטינה על-ידי האם, שהרי ברור מכתב התביעה, כי עילתה במזונות הבלתי מספיקים, שהאב משלם לבתו הקטינה.

דברים אלו אושרו ב-ע”א 386/91 חנה לאה שפירא, קטינה ואח’ נ’ חנוך שפירא פ”ד מה(4), 89, 91:

“הנני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה.

הסכם הגירושין – שנערך בפני בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין – תיאר, לפחות, לכאורה, תהליך של מתן דעת נפרד ומיוחד שהוקדש לבחינתם של צרכי הקטינים (ע”א 411/76, שר נ. שר, פד”י ל”ב(1) 449).

אם נפל בשעתו פגם בכל הנוגע לדיון בצרכי הילדים בעת הדיון בהסכם הגירושין (ע”א 516/83, גולדפרב נ. גולדפרב, פד”י ל”ח(667 ,(3)), ודבר זה לא נתברר עובר למתן התוקף להסכם הגירושין, יכולה היתה להיווצר תשתית לפניית הקטינים לבית משפט אזרחי; אולם, הם פנו בתביעתם הנוספת (שלב ב’) גם כן לבית הדין הרבני אשר קנה בשלב האמור, אליבא דכולי עלמא, סמכות לדון בעניין בהסכמת כל הנוגעים בדבר (ע”א 21/83, גבאי נ. גבאי, פד”י ל”ח (2), 54).”

וראו פסק דין מלפני ימים רבים, בבג”צ 170/56 רחמני נ’ רחמני פד”י י”א 247, 250, בו קובע מ”מ הנשיא חשין:

“בין אם תובעת המבקשת את המזונות בשמה היא ובין אם בשם הקטינה, מזונות לקטינה היא תובעת ולא לעצמה”.

וראו גם ע”א 153/87 רפאל יצחקוב, קטין ו-2 אח’ נ’ יעקב יצחקוב, תק-על 88 (1), 247:

“בפסק הדין בהסכמה קבע בית הדין, בין היתר, כי “בית הדין ידון בכל עת בעניין החזקת הילדים ומזונותיהם אם תוגש בפניו בקשה לכך”.

ביום 25.7.85, אחרי סידור הגט, שבה ופנתה האם לבית הדין הרבני ותבעה הגדלת המזונות. תביעה זו, אחרי מתן הגט לא הייתה תביעת האישה שלא הייתה זכאית יותר לתשלום כלשהו מן האב ממנו התגרשה, אלא תביעה בשם הילדים וכך גם נוסחה באופן ברור מהות התביעה ובקשת הסעד. בית הדין הגדיל את המזונות לכדי 200,000 שקל (ישנים) שהוצמדו לתוספת היוקר.

ב-1986 נדרשה שוב הגדלה של המזונות, אך הפעם הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי, ומן הבחינה העניינית לא היה בפני בית המשפט אלא ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני.

בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי שסבר שהעניין הוא בסמכותו של בית הדין הרבני על יסוד עיקרון המשכיות הדיון. אין צריך לומר שההתרוצצות מערכאה לערכאה כדי לנהל דיון כפול, אינה צריכה לזכות בעידודו של בית המשפט. אם האישה סברה שהסכום שנפסק לה בבית הדין האזורי היה נמוך מדי או כי העניין לא נבחן כנדרש וכראוי, יכולה הייתה לערער, בשעתו, לבית הדין הרבני הגדול או לפנות מחדש לבית הדין האזורי, אך אין לטפח, כאמור, כפל הפנייה לערכאה הרבנית ולערכאה האזרחית, באותו עניין ממש.

הערעור נדחה.”

אילו היינו סבורים, כי הבקשה לסגירת התיק מוגשת בתום-לב, מחמת שהסכסוך בא אל פתרונו, היינו נעתרים לכך ואף מוחקים את התביעה. הואיל וברי לנו, כי הסכסוך לא הסתיים, וכי דמי המזונות שהוסכמו עבור הבת, אינם מספיקים לצרכיה, מה בצע כי נסגור את התיק, ונאפשר להביא את התביעה בפני ערכאה אחרת?

דומה, שעל כך נאמר (בבא קמא דף מו עמוד ב): “אמרי נהרדעי פעמים שנזקקין לנתבע תחלה, והיכי דמי? דקא זילי נכסיה”. דברים אלו מהווים את הבסיס ההלכתי לתקנה ע”ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ”ג, לפיה הסמכות להיעתר לבקשת תובע לסגירת תיק מסורה לשיקול דעתו של בית הדין. נושא זה נידון באריכות על ידי בית הדין הרבני הגדול בפסקי דין רבניים כרך י”א עמוד 378 והלאה (פסק הדין ניתן על ידי הדיינים: כ”ג הראשל”צ הרב הראשי לישראל, עובדיה יוסף – נשיא, הרבנים א’ שפירא, ש’ מזרחי). בסיכום דבריהם נכתב:

“היוצא מכל הנ”ל הוא שלא רק שלתובע יש הזכות לתבוע מביה”ד לעשות אתו צדק, אלא גם הנתבע זכאי לתבוע שיעשה צדק אתו מול תביעות התובע, ולא יהיה תלוי רק בקפריזות של התובע שברצונו יפריח טענות, ואם יהיה כדאי לו יפסיק את הדיון וישמור לעצמו זכות להפריחה שוב כשירצה, אלא הנתבע רשאי לומר לביה”ד דינו דינאי ולא להשאיר עילת תביעה, שיש בה משום נזק לנתבע, תלויה ועומדת. וזהו היסוד לתקנה זו שאין סוגרים תיק על פי בקשת התובע בלבד, אלא ביה”ד שומע הצדדים ורק כשמשתכנע שהפסקת הדיון באמצע לא תגרום תקלה והפסד לנתבע, סוגר את התיק.”

ראוי לציין, כי תקנה דומה קיימת בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, אשר נהוגות בבתי המשפט האזרחיים (תקנה 154 – הפסקת תובענה). ניסיון לתקוף בבג”ץ את עמדת בתי הדין הרבניים בעניין זה, נכשל. ראו: בג”ץ 4238/03 בלה לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם):

“תקנה ע”ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג, עוסקת בבעל דין הרוצה לבטל תביעה או בקשה שהוגשה על ידו. בתקנה ע”ח (6) נאמר כי “ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין”. במקרה שבפנינו לא ביטל בית הדין את הבקשה לצו המניעה שהגישה האם. יוער, כי בעבר נדחתה עתירה התוקפת את חוקיותה של תקנה זו (בג”ץ 3650/98 פרידמן נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים (לא פורסם)).”

כאמור, הבקשה לסגירת התיק הועלתה על ידי עורכת דין שמונתה על ידי המדינה באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. יש לצפות שהמדינה תדע להדריך את עורכי הדין הממונים על ידה לשמור על האינטרס הציבורי. לענייננו, כוונתנו ברורה – על המדינה למנוע את הכרכור מערכאה לערכאה ולשמור על כללי נימוס וכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות. נכון שבעת הייצוג בפני בית הדין או בית המשפט עוסק עורך-הדין הממונה בסוגיה של המשפט הפרטי, ובאופן טבעי שיקולי טובת הלקוח הינם השיקולים הדומיננטיים. בקשר לכך יתכנו חילוקי דעות לגבי השאלה מהי טובתו של הלקוח הספציפי. אולם, אנו עוסקים כאן בשיקולים מיקדמיים לייצוג עצמו. כאשר המדינה מעמידה את משאביה הציבוריים לטובת האדם הפרטי, אין היא יכולה לפרוק מעליה את חובתה הציבורית, על פי אמות מידה המעוגנות בדין. חובה עליה שלא להרשות לממונים על ידה, להעלות תביעות או בקשות בלתי מוצדקות, ולמנוע דיוני כפל וריצות בין הערכאות.

שקלנו בדעתנו, אם אין מקום לחייב את המדינה (האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים) בהוצאות משפט לטובת הנתבע. על פי סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי, תשל”ב-1972, “הוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי, רואים כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה”. אם כך הוא, ניתן ללמוד בדרך של היקש, כי אין מניעה – מבחינת חוקי המדינה – שהוצאות משפט בגין טיעון משפטי שגוי מעיקרו, שהושמע על ידי מי שמונה לייצג מכוח חוק זה, יוטלו גם הם על המדינה. מאחר והנתבע לא היה מיוצג, ולטענתו הוא גם אינו עובד, לא ראינו להוסיף ולשקול בדבר. ברם, את מורת רוחנו מדרך הסיוע המשפטי מצאנו לנכון להודיע.

כאמור, האם שהגישה תביעה כאפוטרופא על הבת, שינתה את טעמה ועמדתה, ושינוי זה אמר דרשני. במיוחד היה זה כך, כאשר הצדדים בתיק שבפנינו, הינם שומרי תורה ומצוות, חרדים לדבר ה’, ומודעים לחובה ההלכתית המוטלת עליהם להתדיין בפני בית דין רבני, כל אימת שקיימת אפשרות לכך. מסקנתנו המשפטית לא הייתה שונה אילו היה מדובר באנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אך מצער אותנו במיוחד, כאשר אנשים שהם שומרי תורה ומצוות, הולכים בתום ליבם לבקש סיוע משפטי, אשר הם זכאים לו מן המדינה, ומקבלים עצה שאינה הוגנת להם, גם מבחינת אורח חייהם הדתי.

הבקשה לסגירת התיק נדחית. המזכירות תקבע תאריך להמשך הדיון ותזמין את הצדדים.

העתק החלטה זו יועבר גם ליועץ המשפט לממשלה ולממונה על האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים.

 כך שהם נימקו מדוע לא נאפשר לבעל דין לעבור מערכאה לאחרת, רק לפי נוחיותו, כדוגמת בקשת התובע דנן לסגירת תיקיו בבית הדין.

כן ראו האמור בסיומה של החלטת בית הדין נתניה בתיק 5149-21-2:

ומעתה נהדר לנידון דידן, הנה כמו שהגשת תביעה בחוסר תום לב לא מקנה סמכות למגיש אותה, הוא הדין בנידון דידן, מכיון שהגשת הבקשה הייתה בחוסר תום לב, ומתוך הטעית הבעל ובית הדין, דינה של החלטה למחיקת התביעה על פי בקשה שהוגשה בחוסר תום לב להתבטל. ומשכך החלטת בית הדין למחיקת התביעה וסגירת התיק בטלה.

בנוסף, ראו האמור בהחלטת בית הדין חיפה, בתיק  842745/2:

טוענת האישה ובא כוחה שלא ניתן לכרוך בתביעת גירושין תביעה למזונות ילדים ורשאית האישה לפנות ולתבוע את מזונות הבנות בערכאה אשר תבחר.

ואולם, עם הגשת כתב ההגנה בעניין הגירושין הגישה האישה באמצעות בא-כוחה כתב תביעה בעניין משמורת, הסדרי ראיה, מזונות, חלוקת רכוש וכתובה. במסגרת כתב התביעה נערכה הפרדה ברורה בין מזונות האישה לבין מזונות הקטינות. אין מדובר איפוא בהשבת הוצאות האישה למזונות הילדים בלבד. מלבד האמור האישה אף פתחה תיק לתביעת מזונות.

משמעות הדברים היא כי האם כאפוטרופסית של הקטינות מסרה את הסמכות בנידון לבית הדין, בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953.

אמנם האישה באמצעות בא כוחה הגישה בקשה למחיקת תביעת מזונות הבנות בטרם הגישה את תביעתה למזונות הבנות לבית המשפט.

בית הדין, לא נעתר לבקשתה הנזכרת.

עמדת בית הדין בנסיבות העניין המתוארות לעיל שתביעת מזונות הבנות שפתחה האישה בבית הדין נתנה האישה סמכות לבית הדין לדון בתביעתה. תביעה זו לא נסגרה למרות בקשת האישה. בית הדין סבור שאין מקום לסגירת תיק זה, והסמכות לדון בתביעת מזונות הבנות של הבעל וכן תביעת מזונות הבנות מטעם האישה מסורה לבית הדין.

א. התנאים לסגירת תיק תביעה

בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ”ג (פרק ו סעיף עח) נקבעו הכללים בהם ניתן לסגור תיק תביעה על ידי התובע. אחר קביעת כללי ההתנהלות עם הבקשה כולל קבלת תגובת הצדדים הנוגעים בדבר, נכתב (בסעיף קטן (6)) כך:

ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול דעתו של בית הדין.

היסוד ההלכתי לתקנה זו מצוי בגמרא (בבא קמא דף מו ע”ב) שם נאמר:

אמרי נהרדעי פעמים שנזקקין לנתבע תחלה, והיכי דמי? דקא זילי נכסיה.

משמעות מאמר זה שיש להזקק לנתבע שמבקש את המשך הדיון על מנת למנוע ממנו נזק.

נושא זה נידון באריכות על ידי בית הדין הרבני הגדול בפסקי דין רבניים כרך י”א מעמוד 378 והלאה (פסק הדין ניתן על ידי הדיינים: כ”ג הראשל”צ הרב הראשי לישראל, עובדיה יוסף – נשיא, הרבנים א’ שפירא, ש’ מזרחי). בסיכום דבריהם נכתב:

היוצא מכל הנ”ל הוא שלא רק שלתובע יש הזכות לתבוע מביה”ד לעשות אתו צדק, אלא גם הנתבע זכאי לתבוע שיעשה צדק אתו מול תביעות התובע, ולא יהיה תלוי רק בקפריזות של התובע שברצונו יפריח טענות, ואם יהיה כדאי לו יפסיק את הדיון וישמור לעצמו זכות להפריחם שוב כשירצה, אלא הנתבע רשאי לומר לבית הדין דינו דינאי ולא להשאיר עילת תביעה, שיש בה משום נזק לנתבע, תלויה ועומדת. וזהו היסוד לתקנה זו שאין סוגרים תיק על פי בקשת התובע בלבד, אלא בית הדין שומע הצדדים ורק כשמשתכנע שהפסקת הדיון באמצע לא תגרום תקלה והפסד לנתבע, סוגר את התיק.

ראוי לציין, כי תקנה דומה קיימת בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, אשר נהוגות בבתי המשפט האזרחיים (תקנה 154 – הפסקת תובענה). ניסיון לתקוף בבג”ץ את עמדת בתי הדין הרבניים לעניין זה, נכשל. ראו: בג”ץ 4238/03 בלה לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם):

תקנה ע”ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג, עוסקת בבעל דין הרוצה לבטל תביעה או בקשה שהוגשה על ידו. בתקנה ע”ח (6) נאמר כי “ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין”. במקרה שבפנינו לא ביטל בית הדין את הבקשה לצו המניעה שהגישה האם. יוער, כי בעבר נדחתה עתירה התוקפת את חוקיותה של תקנה זו (בג”ץ 3650/98 פרידמן נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים (לא פורסם)).

בית הדין סבור שבנסיבות העניין ברור שאין האישה מבקשת לסגור את התביעה כי נמצא פתרון הולם לתביעתה מתוך הסכמה בין הצדדים או בדרך אחרת, אלא כל רצונה לכרכר מערכאה זו לאחרת, משל הייתה הפניה לערכאה זו “תכנית כבקשתך”. אין לבית הדין לתת יד להתנהלות נפסדת זו המכבידה על ההתנהלות הדיונית ופוגעת בכבודה של המערכת השיפוטית בכלל.

הן בתי הדין הרבניים והן בתי המשפט האזרחיים, ביקרו פעמים רבות את התופעה של ריצה מערכאה לערכאה. גם בית המשפט העליון הביע את מורת רוחו מכך (ראו: ע”א 167/63 ג’ראח נ’ ג’ראח פד”י י”ז 2617 עמ’ 2627 ,2626 ובד”מ 1/81 נגר נ’ נגר, פ”ד לח(1), 365, 386).

מצב כעין זה נידון בהרחבה בפני בית הדין האזורי ברחובות תיק 1-22-4930 (מופיע באתר בתי הדין הרבניים) יעויין שם.

היות וכך אין בית הדין נעתר לבקשה לסגירת תיק התביעה למזונות הילדים שפתחה האישה בבית הדין ומתוך כך ברור שהסמכות בעניין מזונות הבנות נתונה לבית הדין יחד עם שאר הנושאים הנידונים בין הצדדים.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. בקשת האם לסגירת תיק התביעה למזונות הבנות נדחית.

ואף בית הדין דנן הולך בדרך זו, וסבור שאף בתיק זה מתאימה ההגדרה האמורה שם באשר לתיקים שפתח התובע דנן:

בית הדין סבור שבנסיבות העניין ברור שאין האישה מבקשת לסגור את התביעה כי נמצא פתרון הולם לתביעתה מתוך הסכמה בין הצדדים או בדרך אחרת, אלא כל רצונה לכרכר מערכאה זו לאחרת, משל הייתה הפניה לערכאה זו “תכנית כבקשתך”. אין לבית הדין לתת יד להתנהלות נפסדת זו המכבידה על ההתנהלות הדיונית ופוגעת בכבודה של המערכת השיפוטית בכלל.

בנוסף לכל הנ”ל, ראו אף האמור בהחלטת בית הדין ירושלים, בתיק 6350-21-1, שם נכתב בין השאר:

ואפילו כשהתובעת רוצה להסתלק לגמרי מתביעתה ומהדין ולסגור את התיק, ואפילו לו יהי שאין בכוונתה לתבוע התביעות במקום אחר, נראה ודאי שאין ביה”ד צריך להיענות וכמו שכתב הרשב”א בתשובותיו (חלק א סימן אלף ע”ז), במי שיש לו זכות על קרקע חבירו והראה לבית דין ושתק דמיד נעשה בעל דבר ואינו יכול להסתלק אלא לדון על פי השטר כי יכול לומר הנתבע יגמור טענתו דזיילי נכסיה והדין עמו כדקיימא לן דפעמים נזקקין לנתבע תחלה והיכי דמי דזיילי נכסי, ע”כ, הרי שבאופן דזילי נכסיה אין התובע יכול להסתלק מן הדין והנתבע יכול לדרוש המשך הדיון, ועיין עוד בשו”ת הרשב”א חלק ד’ סימן ס”ז במי שתבע בבי”ד ומסר לדיינים שטר זכויותיו וכשראה שמא לא יזכה בדין בביה”ד רצה להסתלק מן התביעה ותבע מבי”ד שיחזירו לו שטר זכויותיו ובי”ד משיבים לו שאין להם להחזירו לו מפני שכבר מסרו לאחד מהם לפסוק עליו את הדין והתובע טוען שלא מסרו אלא דרך פיקדון ורוצה שיחזירנו לו ויסתלק עכשיו מתביעתו, והבי”ד טוענים שאינו יכול להסתלק מחמת שהנתבע טוען שרוצה לצאת מדינו משום דזיילי נכסי ובכי הא נזקקין לנתבע, ונחלקו הדיינים שני דיינים מהבי”ד טוענים שאין להם להשיבו שכבר נשאו ונתנו בדבר ואולי יתחייב התובע בדין ויחזור ויתבעם מהנתבע בערכאות הגויים והשלישי טוען שדין הוא להחזיר השטר, עד כאן תוכן השאלה, והשיב הרשב”א:

“אם רצה להסתלק מדינו לגמרי ושלא לתבוע עכשיו הרשות בידו אף על פי שהנתבע תובע שיגמרו את דינו לפי שאין נזקקין לנתבע תחילה, ומכל מקום אם ראובן (הנתבע) טוען דזיילי נכסיה וראו בי”ד שהוא טוען כן באמת ושלא יהא הערמה במה שהוא טוען נזקקין לו כדעת מקצת גדולי המורים שפרשו כן בההיא דפעמים שנזקקין לנתבע תחילה”.

הרי שלדעת הרשב”א גם השאלה אם יש זכות לתובע להסתלק מהתביעה לגמרי פתרונה מצוי בסוגיה הנזכרת ואם זילי נכסיה נזקקין לנתבע ואין מאפשרים לתובע להסתלק מן התביעה.

  והעולה מכל האמור, כי בית הדין הוא שמחליט האם לאפשר לתובע לסגור את תביעותיו. לאור כל האמור והמנומק מעלה, בית הדין מתרשם וסבור שהבעל מבקש לסגור את התיקים בבית הדין רק כדי לפתוח הליך מקביל בערכאה אחרת, וברור לנו שהסכסוך בין הצדדים לא הסתיים. הלכך, בית הדין לא יוכל להיעתר לדרישת התובע לסגירת התיקים שפתח, והתיקים לא ייסגרו.

מעתה, כל צד רשאי להגיש בקשות בתיקים אלו של התובע, באשר להמשך ההליך. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.     

ניתן ביום כ”ח באדר א התשע”ט (05/03/2019).

הרב יצחק אושינסקי – אב”ד            הרב מאיר קאהן            הרב יעקב מ’ שטיינהויז

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?