מידע מקצועי

תנאי חיוב מדין ‘נהנה’ ו’יורד’ ותנאי חיוב שבועת השותפין 1222040-1 – ביה”ד הגדול

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י’ באדר ב’ תשע”ט (17.3.19). להלן נפרט את נקודות הערעור ונדון בהן:

1. התשלום עבור חוות הדעת

הצדדים שלפנינו התגרשו בי”ג בשבט תשע”ז (9.2.17) וזאת על בסיס הסכם גירושין שאליו הגיעו בי”ט בשבט תשע”ה (8.2.15) בבית הדין.

בהסכם זה נאמר כי כספי הפנסיה וחסכונות הצדדים יחולקו בשווה ביניהם. הצדדים פנו בראשונה לאקטואר אלי אייל שהוציא חוות דעת לגבי צורת החלוקה. האישה לא קיבלה את חוות דעתו וביקשה כי תינתן חוות דעת של האקטואר אבי יחזקאל, בית הדין אישר את קבלת חוות דעתו אולם תוך שהאישה התחייבה כי היא תשלם את שכרו.

האישה תבעה כי האיש ישלם את מחצית השכר העולה לסך 5,150 ש”ח, ובית הדין האזורי קיבל את דבריה בנימוק שסוף סוף נהנה האיש מחוות הדעת השנייה [ראה להלן] ועל כן עליו להשתתף בעלותה.

על כך מערער האיש בטענה כי האישה היא שהתחייבה לשלם עבור חוות הדעת ואין זה נכון לחייב אותו בהשתתפות.

דיון והכרעה

עיון בפסק בית הדין האזורי מוביל למסקנה כי החיוב מבוסס על העובדה כי בחוות הדעת השנייה הסכום שחויב האיש לשלם הוא פחות מהסכום שבו חויב בחוות הדעת הראשונה. מכאן הסיק בית הדין האזורי כי יש לחייב את האיש מדין ‘נהנה’ או מדין ‘יורד’.

אומנם עיון בשתי חוות הדעת האמורות יש בו כדי להטיל סימן שאלה לגבי הקביעה שהאיש הרוויח מחוות הדעת השנייה, ומכאן כי גם יש להטיל ספק בקביעה כי עליו לשלם בעבור הוצאות חוות הדעת.

למעשה ישנו הבדל מהותי בין שתי חוות הדעת, בעוד חוות הדעת הראשונה מעמידה את מועד הקרע על יוני 2014 הרי שחוות הדעת השנייה מעמידה את מועד הקרע שנתיים מאוחר יותר, היינו בשנת 2016.

מאחר שכן ישנם שתי נפקויות מהותיות בין חוות הדעת הראשונה לשנייה:

האחת בנוגע לסכומי הכסף שהיו בחשבונות הפנסיה של הצדדים כאשר סכום הקרן אצל האישה ירד בכ־45,000 ש”ח והסכום אצל האיש ירד בכ־35,000 ש”ח. נתון זה פועל לטובת האישה בסדר גודל של כ־5,000 ש”ח.

הנתון השני נוגע לכספים שמשך האיש מהחשבון המשותף באוקטובר 2014. כספים אלו לא עלו כלל לדיון בחוות הדעת הראשונה שכן במועד הקרע עדיין היו בחשבון, לעומת כן במועד הקרע המופיע בחוות הדעת השנייה כבר לא היו בחשבון המשותף, ועל כן הדבר היה נתון להכרעת בית הדין אם יש לחייב את האיש במחצית הסכום שלקח. כאן, בסופם של דברים חייב בית הדין את האיש להחזיר רק כ־50,000 ש”ח, לעומת מה שנקבע בחוות הדעת הראשונה כי עליו להחזיר 60,000 ש”ח.

נמצא כי הרווח שנוצר לאיש כתוצאה מחוות הדעת השנייה מסתכם בכ־5,000ש”ח.

אומנם ישנו עוד נתון אחד שנוצר כתוצאה מחוות הדעת השנייה, והוא קביעת בית הדין כי הצדדים לא יתחשבנו לגבי הוצאות הבית עד למועד הקרע השני ב־2016, ובכן לדברי האיש הוא שיצא ניזוק מקביעה זו, ובפועל אף זו אחת מטענות הערעור. אף שבפועל דחינו את הערעור בנקודה זו [ראה להלן], מכל מקום קיים קושי לקבוע כי אכן הרוויח האיש מחוות הדעת השנייה, ומשכך גם אין לחייבו מדין נהנה.

גם לגופה של הלכה יש מקום לדון אם בשל חוות דעת זו אפשר לחייב מדין נהנה שהרי אף אם נאמר כי בחוות הדעת השנייה היה צריך האיש לשלם פחות עדיין אין כאן ‘רווח’ ממוני שנוכל לדון מדין יורד, וכל שניתן לומר הוא כי האיש נהנה שממונו ‘ניצל’ על ידי חוות דעת זו.

ועיין בתוספות בבבא קמא (נח, א): “והיכא שמשביח נכסי חברו אינו דומה כלל למבריח ארי, כגון יורד לשדה חברו.” ובתוספות בכתובות (קז, ב) ביארו יותר: “דהתם [ביורד] השבח בעין, ודין הוא שיטול, אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו.”

ובר מהכי עיין בנתיבות המשפט (סימן רלו ס”ק ז) שדן שאין לחייב מדין יורד אלא באופן שעשה על דעת הנאת חברו, אבל בעושה בשביל עצמו – אין לחייב את חברו אף על פי שנהנה גם הוא. והביא שם שדעת קצות החושן אינה כן, ומכל מקום מכלל ספקא דדינא לא נפיק ולא נוכל להוציא כסף מהאיש במקרה שלפנינו, שברור שהאישה לא השקיעה בחוות דעת השנייה לטובת האיש, אלא רק לטובתה היא.

ולפי זה כל נקודת הדיון כאן היא אם אפשר לחייב מדין מציל ממון חברו, והנה בפתחי תשובה (סימן רסד ס”ק ד) הובאה דעת שו”ת בית יעקב (סימן קמח) דהחיוב לשלם למציל לחברו והוציא הוצאות בעבורו הוא דווקא בלא אמר לו כלום, אומנם אם אמר לו בעל החפץ מלכתחילה שלא יציל אינו חייב לשלם לו כלום.

במקרה שלפנינו הרי מראש אמר האיש שאינו רוצה לשלם, והאישה הסכימה והתחייבה לשלם ואף שילמה, אלא שכעת דורשת היא את השכר מהאיש, ואת זה אינה יכולה לעשות.

לפי זה יש לקבל את הערעור בנקודה זו.

2. כספים שהיו בכספת

לטענת האיש היו בכספת 43,000 דולר שהיו כספי ירושה של הוריו, עוד 30,000 דולר שהם כספים משותפים ועוד 35,000 ש”ח שגם הם כספים משותפים. טענת האישה כי היו עוד 297,000 ש”ח היא, לדבריו, פרי דמיונה של האישה. האיש טוען כי האישה היא שלקחה מהכספת דולרים, שקלים, זהב, יהלומים ותכשיטים וכי האישה נקראת ‘מודה במקצת’ הטענה מאחר שהודתה שלקחה את כספי הירושה – 43,000 דולר וכן 30,000 דולר כספים משותפים וכפרה ב־35,000 ש”ח.

מנגד טוענת האישה כי האיש משנה את גרסתו לגבי הסכום של 297,000 ש”ח, פעם טען כי האישה גנבה כספים אלו, פעם כי אי אפשר להכניס סכום כזה לכספת ופעם טען כי זה דמיון של האישה. לטענת האישה הכספים הללו היו בכספת, האישה ראתה אותם ואף עשתה רישום ובפעם השנייה שהסתכלה בכספת לא נמצאו בה כספים אלו. היא טוענת כי כספים אלו היו חסכונות של שני הצדדים וטענת הבעל כי היו אלה כספי ירושה היא טענה שקרית.

בית הדין קמא כתב בהכרעתו:

בית הדין אינו מקבל את טיעוניהם ההלכתיים של הצדדים בעניין זה. איש מן הצדדים אינו ‘מודה במקצת’, שכן איש מהם אינו מודה בחובתו לשלם לחברו ולו שקל אחד.

הודאה המחייבת שבועה אינה הודאה במקצת הסיפור, אלא הודאה במקצת החיוב. הודאה כזו לא הייתה בסעיף תביעה זה: התובעת שהודתה שלקחה את הדולרים, טענה בטענת ‘ברי’ כי זהו סכום הנמוך בהרבה ממחצית תכולת הכספת שאותה לקח, לטענתה, הנתבע. הנתבע מצידו לא הודה בדבר חיוב כלשהו, שהרי הימצאות הדולרים בכספת אינה מהווה יסוד לחיוב ממוני […]

חזרנו אפוא לדין ‘המוציא מחברו עליו הראיה’ ולדין ‘כופר הכל’ אשר בו משביע בית הדין את הנתבע ‘שבועת היסת’. היום אין אנו משביעים, אך בסמכות בית הדין לפשר כפי ראות עיניו בין שהפשרה היא כנגד השבועה ובין שהיא מכוח תשובת הרא”ש שהובאה להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ה) בעניין ההכרעה במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות […]

בראיית מכלול התביעות שבין הצדדים רואה בית הדין לנכון לפשר בסעיף תביעה זה בשיעור של שליש מסכום התביעה, דהיינו שישית מן הסכום שנטען שהיה בכספת, 297,000 ש”ח. זאת מכיוון שמחד גיסא לא נוכל להתעלם מטענת ‘ברי’ כה מפורטת ללא ‘שבועת היסת’, והרי אין אנו משביעים ‘היסת’, ומאידך גיסא סכום הפשרה חייב להיות נמוך באופן שיבטא את העדר הראיות ואת ההכחשה הגורפת.

לכן בגין סעיף תביעה זה בית הדין מחייב את הנתבע בתשלום סך 49,500 ש”ח לידי התובעת.

דיון והכרעה

הנה בית הדין האזורי פסק חיוב שליש מכוח שבועת היסת, אך יש לדון על חיוב שבועה אחרת, והיא שבועת השותפין, כי אם במקרה שלפנינו יכולנו לחייב שבועה מצד דין השותפין שנשבעים בטענת שמא הרי שהיה מקום לחייב סכום גבוה יותר בפשרה.

בשו”ת ישמח לב (פארנג’י, חושן משפט חלק ב סימן סא) הביא בשם ספר זכרנו לחיים (פרץ, בערך פשרה) שכתב שבית דין שרוצים לפשר משום חומר שבועה:

אם הוא מהנשבעים ונוטלים יפשרו שיתן לו הנתבע ב׳ שלישים מהתביעה […] ואם הוא מהנשבעין ונפטרין יפשרו שיתן לו הנתבע שליש אחד מהתביעה […] ושכן היו דנים הרבנים שקדמוהו [לבעל ‘זכרנו לחיים’], וגם בבית דינו היו דנים כן […]

והנה לדברי האישה שמדובר בכספים אשר היו משותפים יש מקום לחייב משום שבועת השותפין כמו שפסק בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן צג סעיף א):

אלו נשבעים בטענת שמא: השותפים והאריסים ואפוטרופסים שמינו אותם בית דין על היתומים והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנונית ובן הבית שהוא נושא ונותן בענייני בעל הבית – כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בנקיטת חפץ בטענת ספק, שמא גזל חבירו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם. ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותן בשתי מעין כסף.

הגה: בין בקרן בין בריוח (הגהות מרדכי פרק כל הנשבעין). וכל אלו יכולין להשביע אימת שירצה, ואינן צריכין להמתין עד שיחלוקו וישביעם לבסוף (הרא”ש פרק אלמנה ניזונית).

אלא שהט”ז (שם) כתב שאכן נשבעים גם בטענת שמא אולם צריך שיהיו רגליים לדבר:

הטור האריך בזה וכתב: אף על פי שאינו אומר ודאי אלא אומר “סבור אני שתפסת משלי”. ונראה דקא משמע לן דעל כל פנים צריך שיהיה חשוד בעיני התובע עליו מאיזה הוכחה שיש לו, ולכך אומר “סבור אני” כו’, אבל אם מודה שאין לו שום הוכחה לחשוד אותו – אינו משביעו, כמו שכתב בסימן פ”ז סעיף י”א “לישתבע דחשיד ליה [צ”ל: לי] בכך” כו’.

ובשו”ת דברי מלכיאל (חלק ה סימן ריד) כתב:

הנה מנהגינו בזה כדעת הט”ז (ריש סימן צג) שאין משביעין רק כשיש הוכחה ורגלים לדבר לחשוד אותו, דבלאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה וכל האנשים ישבעו כי על פי רוב עוסקים בשותפות או על ידי שכיר ואפוטרופוס בעסק שלו. ובנדון דידן אין רגלים לדבר לחשדו.

ואם כן בנידון דידן דליכא הוכחה לכאורה אין להשביע משום שבועת השותפין. ועוד שהרי כאן מדובר בטוענת ברי והלה כופר, ובאופן זה אין כאן שבועת השותפין כפי שכתב בנתיבות המשפט (סימן צג ס”ק א):

ודוקא בטענת שמא. אבל בטענת ברי, כיון שיש להנתבע חזקה דאין אדם מעיז, אינו יכול להשביע שבועה חמורה רק השבועת היסת, אם לא שיש לו עליו שבועת השותפות מכח טענת שמא – יכול לגלגל גם כן אטענת ברי.

וכן כתב בשער משפט (שם ס”ק א):

אלו נשבעין בטענת שמא – יראה לי דדוקא בטענת שמא תקנו חז”ל שבועת השותפים, משום דמורי היתרא וגם נוח לו לכפור כיון שאין חבירו מכיר בשקרו, אבל בטוען ברי “אתה עכבת משלי כך וכך”, והלה כופר – בזה לא תקנו שבועת השותפים, כיון דחבירו מכיר בשקרו – חזקה אין אדם מעיז פניו לכפור בממון חבירו כשהוא מכיר בשקרו, ואינו חייב אלא היסת כשאר כופר הכל.

ואם כן יש כאן תביעת ממון רגילה המחייבת רק שבועת היסת. ומאחר שחלה עליו שבועת היסת יפה עשה בית הדין קמא שעשה פשרה בסך שליש כדי לפוטרו משבועת היסת.

3. כספים שהופקדו בחשבון הגמ”ח

האישה טוענת שהאיש הבריח כספים משותפים באמצעות חשבון בנק השייך לקרן גמ”ח שניהל. בא כוח האישה הציג שלוש המחאות שערכן הכולל הוא 149,121 ש”ח. בדיון ההוכחות ביום ט’ בכסלו תשע”ח (27.11.17) נחקר האיש על פעולות אלו, ולטענת בא כוח האישה, האיש לא הצליח לספק תשובות הולמות בעניין זה, ועל כן עליו לשלם לאישה את מחצית הסכום, 74,561 ש”ח, ולא כפי שפסק בית הדין קמא, סך 50,000 ש”ח בלבד.

בנוגע לטענת האיש כי חלק מכספים אלו היו כספים שקיבל מביטוח לאומי בגין קצבת נכות בשנים 2013–2014 וכספים אלו אינם ברי־איזון כפי שקובע חוק יחסי ממון, השיבה בא כוח האישה כי טענה זו לא נשמעה בבית הדין ושוב אין האיש יכול להעלות אותה בסיכומים.

האיש טען כי הוא נהג להפקיד כספים של המשפחה בגמ”ח היות שקיבל בו תנאים טובים יותר בחשבון הבנק מבחשבון המשפחתי. לדבריו הקפיד לרשום כל סכום שהפקיד וכל סכום שהוציא. הוא הציג רישומים מפורטים שערך בכתב ידו על כל הכספים שנכנסו אל הגמ”ח ושיצאו ממנו, מול כל הגורמים ולא רק מן המשפחה. עוד הסביר כי לעיתים השתמש בהמחאות כדי למשוך מזומנים באופן שהסביר לפרוטוקול, ואף הודה שגם שיקולי מס הנחו אותו בבחירת דרכי הפקדת כספי המשפחה.

דיון הכרעה

הטענה כי בית הדין קמא לא התייחס למלוא סכום ההברחות הנטען אינה נכונה שהרי בית הדין כתב כי עשה פשרה וחייב את הבעל בשליש דהיינו 50,000 ש”ח ונימק זאת נכון כאמור על ידו:

בנסיבות אלו, בית הדין מחייב את הנתבע בגין סעיף תביעה זה בסכום של 50,000 ש”ח הן בדרך של ‘דין כעין פשרה’, בסכום הקרוב לשני שלישים מן התביעה, והן משום שסכום זה מהווה מחצית מן הסכום שהנתבע הודה שהיה שייך לצדדים. בדרך של ‘דין כעין פשרה’ בית הדין אינו מחייב את הנתבע במלוא הסכום מכיוון שבית הדין מתרשם שהרישום שערך הנתבע היה יסודי ומדוקדק, אלא שלעניין התביעה שבפנינו הרישום אינו מספק תשובות חד־משמעיות, ועל כן אין בו כדי לפטור את הנתבע מהחזר הסכומים המוכחים. במשנה תוקף הייתה על הנתבע חובה לתת הסברים חד־משמעיים לסכום שהודה בו, ועל כן הוא חייב במחציתו.

עוד יש להוסיף כי מלבד שאין מעלים בסיכומים עובדות חדשות, הרי שאף שנניח שאכן קיבל האיש סכומים אלו מהביטוח לאומי והם היו עבור נזקי גוף שאינם ברי־איזון, מכל מקום לכאורה הסכם הגירושין בין הצדדים קובע כי חסכונות מכל סוג יתחלקו ואין כאן טעם להחרגת כספי פיצוים, שהרי כך הסכימו הצדדים.

מכל הלין יוצא שלאמיתו של דבר האישה טענה על כ־150,000 ש”ח שמתוכם הודה האיש בכ־100,000 ש”ח שמתוכם זכאית האישה מחצית, וזה מה שחייב בית הדין האזורי את הבעל.

4. הוצאות הבית והוצאות שונות

הערעור הוא גם על דברי בית הדין האזורי שכתב כדלקמן:

יצוין כי אילו הציגו הצדדים רשימת הוצאות ממוקדות לתאריך שלאחר ז’ באב תשע”ו (11.8.16), ייתכן שהיה מקום לאזן הוצאות אלו בנפרד, כמובן לאחר עריכת תחשיב כולל של הוצאות שני הצדדים. אך מיקוד כזה לא היה, וגם לא יכול היה להיות משני טעמים: האחד – הדירה נמכרה בפועל בתקופה המדוברת, ועל כן לא הוצאו עליה הוצאות רבות לאחר מועד זה; והשני – בשל ההתנהלות הכלכלית של שני הצדדים בתקופת הליכי הגירושין, שהתבצעה בפירוד חשבונות, אך תוך מגורים משותפים, בסיכומים בעל פה וללא רישום יום־יומי של הוצאות. במצב כזה קשה מאוד לדעת אם הקניות לשבת זו או אחרת עלו יותר או פחות מחשבונות החשמל, ואם תיקון תקלת האינסטלציה עלתה יותר או פחות מחשבון המים הדו־חודשי.

שני הצדדים נושאים באחריות למציאות כלכלית זו. שהרי אלמלא נאחזו שני הצדדים בדירת המגורים ייתכן שאפשר היה לסיים את הליך הגירושין מוקדם בהרבה. כך גם אילו ערכו הצדדים הסכם מפורט באשר להוצאות הבית עד למכירת הדירה, או לכל הפחות רישום מדויק ומוסכם באשר להוצאות השוטפות. אך הצדדים בחרו במלחמה. כל צד התבצר בעמדותיו וצבר רשימת הוצאות, אשר אפשר שחלקן היו גם מיותרות, כאמור לעיל.

הכרעה

גם בעניין זה אין אנו מוצאים מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין קמא. אי אפשר להחליט כי הייתה טעות בהלכה, בשיקול הדעת או בסדר הדין, והעולה מאמור הוא כי הערעור נדחה.

פסק דין ומתן הוראות

לפיכך מוחלט:

א.         הערעור נדחה בכל חלקיו פרט לערעור בעניין חיובו של המערער בפסק דינו של בית דין קמא במחצית מעלות חוות דעת האקטואר שהתקבל.

לפיכך פסק דינו של בית דין קמא מבוטל בנקודה זו של חיוב האיש במחצית שכר טרחת האקטואר ושריר וקיים בכל יתר חלקיו.

לפיכך יופחת הסכום הכולל שאותו חויב האיש לשלם לאישה ב־5,150 ש”ח.

ב.         אין צו להוצאות.

ג.         פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

הרב מיכאל עמוס

מצטרף לאמור.

הרב אליהו הישריק

מצטרף למסקנה.

הרב אברהם שינדלר

נפסק כאמור.

ניתן ביום כ”ה בשבט התש”ף (20.2.2020).

הרב אליהו הישריק                          הרב מיכאל עמוס                       הרב אברהם שינדלר\

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?