מידע מקצועי

צו איסור העסקה באגד כהרחקה דר”ת – 1022673-8 -ביה”ד ירושלים

החלטה

ביום ח’ אייר תשע”ח (23/04/2018) ניתן פסק דין לחיוב הבעל בגירושין. לאחר שזומן מועד לדיון נוסף והבעל לא התייצב לדיון, נאלצנו לזמנו בצו הבאה. בדיונים הנוספים שהתקיימו הבעל הביע את התנגדותו לציית לפסק הדין, וסירב להתגרש. גם צו הגבלה שנקבע בהחלטה מיום כ”א בכסלו תשע”ט (29/11/2018) להגבלת שירותי בנק וההחלטות לחיובו בכתובה ובמזונות מעוכבת, לא סייעו להביאו לציות לפסק הדין.

בנסיבות אלו התקיים דיון בבקשה לצו הגבלה השולל את זכותו להיות מועסק בעבודה ציבורית בגוף מבוקר. מאחר שהבעל מועסק בחברת “אגד” כשכיר, הרי שהחוק מאפשר, במסגרת צו הגבלה, להורות לחברת “אגד” להימנע מהעסקתו.

התובעת ביקשה למצות את כל האמצעים הננקטים ביחס לבעל בגין סירובו לתת גט, לאחר שעד כה הבעל עדיין עומד בסירובו לתת גט, ולשלול את זכותו להיות מועסק בחברת “אגד”. הבעל ביקש לדחות את הבקשה, מאחר והוא מתפרנס מעבודתו זו.

לאחר עיון בטענות הצדדים בית הדין מחליט:

בשו”ע אה”ע סי’ קנ”ד סעיף כ”א נפסק:

“כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי’ בשוטים. וי”א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. הגה: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא”ש) … וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו ג”כ (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר”ת ובמהרי”ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש. ובכל חומרא שירצו ב”ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו”.

יסוד דברי הרמ”א הוא בתשובת ר”ת בספר הישר סי’ כד, שכתב:

“אך אם כל רבותינו שוין בדבר תגזרו באלה חמורה על כל איש ואישה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהו רשאין לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפייה עליו. שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אני נתפרד מעליו”.

הרי שמקור דברי הרמ”א שאפשר להוסיף עליו חומרות נוספות, הוא מתשובת ר”ת במה שכתב “ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש”.

ומהר”ם מלובלין בתשובה סי’ א’ התנסח בלשון זו:

“גוזרים לפרוש ממנו בכל מיני פרישות, דהכי הוא דינא אפילו בכל אותן דלא קתני בהו כופין וכמו שכתב המרדכי פרק המדיר וז”ל שם מיהו בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמירא מנגודא וכו’. אבל הר”ם אומר בשם ר”ת דנוכל לעשות שנקבל גזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט. וכן כתב מהרי”ק שורש קל”א דיכולים להחרים על ישראל שלא לישא וליתן עמו וכו’ ובכל חומר שירצו בית דין כו’. ובתשובת בנימין זאב סי’ פ”ח הוסיף לומר דיכולים להחמיר עליו שלא למול את בניו ושלא לקברו ושלא לעשות שום טובה וכו'”.

מאחר שניתן להוסיף הרחקות נוספות שאינן מופיעות ברשימה שבספר הישר וברמ”א, עלינו לדון ולברר האם גם הוראה למעסיקו של הבעל לחדול מהעסקתו, יכולה להיכנס לגדר “הרחקות דר”ת”, או שהיא תיחשב כפייה ישירה בממונו, וכפיית הבעל בממונו אינה הרחקה בלבד, ותוכל להינתן רק לאחר פסיקת כפיית גירושין, שבמקרה זה לא ניתנה. זאת מאחר ש”אונס ממון” דינו כ”אונס הגוף”, כמבואר בתשובת הרשב”א ח”ד סי’ מ’, חי’ הריטב”א קידושין דף נ ע”א, מאירי גיטין דף פח ע”ב, שו”ע חו”מ סי’ רה ס”ז ברמ”א ופת”ש אה”ע סי’ קלד סק”י.

לאחר עיון בבקשה בית הדין נעתר לבקשה. ההוראה של בית הדין להימנע מהעסקת הבעל היא הוראה למעסיק בלבד אך אינה כפייה ישירה על הבעל, גם אם הבעל נפגע בעקיפין, כמו שנפגע בעקיפין מכל שאר ההרחקות דר”ת המוטלות עליו.

בשו”ת הרדב”ז חלק ד’ סי’ אלף קכו (נד) כתב:

“אין בשבועה זו כלום, כיון שנתברר לעדים שהיה אנוס. אלא שאם הייתי שם בשעת העדות היה ראוי לחקור אם האונס שלא יפסיד מה שהרויח כבר, או האונס היה שלא ירויח להבא, כי זה לדעתי לא נקרא אונס, לשיהיה מותר להשבע עליו בשקר”.

ובכנסת הגדולה חו”מ סי’ רה הגה”ט אות ע”ו הביא את דברי הרדב”ז.

אמנם אם היתה לבעל זכות קנויה להמשיך להיות מועסק, הפגיעה בזכות זו דינה כ”אונס ממון”, שהוא ככפייה בגופו, כמבואר במהרי”ק בתשובה שורש קסו שכתב שהחשש מהפסד זכות שכבר נרכשה נחשב אונס, מה שאין כן ביחס להפסד דבר שטרם זכה בו, והביא מדברי הר”י (במרדכי שבועות פ”ג סי’ תשנ”ז) שהחשש של בני ישראל בעת היותם במדבר שלא יכנסו לארץ ישראל היה אונס שמא יפסידו דבר שכבר זכו בו, וכתב מהרי”ק:

“דהתם נמי היו יראים שלא יכניסם לא”י, שאני התם שכבר נתנה להם מורשה ועליהם נאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגומר ואם לא היה מכניסם לארץ הוה חשוב אונס. דפשיטא דמי שהוא עושה דבר מפני יראתו שלא יטלו את שלו דחשיב אונס, כדמוכח מההוא מעשה דפרדסא בפרק חזקת הבתים (ב”ב מ ב), והכי נמי הוה כאילו היה הקב”ה נוטל מהם מה שזכו בו כבר. והיינו דקאמר ר”י שהיה להם ליכנס לה לאלתר, כלומר והוי כאלו זכו בה כבר, ומש”ה חשיב אונס. אבל מי שהוא עושה איזה דבר מפני יראתו שמא ימנע חבירו מלעשות עמו טובה והוא לא זכה עדיין באותה טובה כלל, כיוצא בנד”ד, לעד”נ שאין כאן שום אונס, וזה פשוט וישר אצל כל מבין לפי הנלע”ד ומכח הראיות שהבאתי למעלה”.

ביחס לזכותו של העובד להיות מועסק גם בעתיד, אין זו זכות הקנויה לו, שאם נשללה ממנו יחשב אונס ממון, וזאת מאחר שביחסי הגומלין שבין המעסיק לעובד אין לעובד זכות קנויה להיות מועסק, אלא שאם פיטרו אותו עומדת לו הזכות לתביעת תשלום שכרו לפרק זמן מסוים, למרות שלא עבד לאחר שפוטר, ובהתאם להלכה המבוארת בחו”מ סי’ שלג סעיף ב’, וכן בהתאם לחוזה שבין העובד למעסיק.

מקור הלכה זו שאין לעובד זכות קנויה להיות מועסק הוא בירושלמי. בירושלמי במסכת בבא מציעא פרק ו’ הלכה ב’ נאמר:

“על דעתיה דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו, על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית”.

הרי שלפי שיטת רב, שהלכה כמותו כמבואר להלן, זכות הפועל ביחס לבעל הבית היא הזכות לתביעת ממון, בגין ימי העבודה שהפסיד שהן בתוך תחום הזמן של התחייבות המעסיק להעסיקו, ובנסיבות המצדיקות לפצותו בגין הפיטורין, אך אין לבעל הבית שעבוד הגוף המחייבו להעסיק את הפועל, ומפני כן אין יסוד בהלכה לכוף את בעל הבית להעסיקו.

ובספר נתיבות המשפט סי’ שלג סק”ו הביא מדברי הירושלמי, וכתב:

“דבר זה הוא מחלוקת אמוראים בירושלמי, וז”ל הירושלמי [ב”מ פ”ו ה”ב] על המשנה דכל החוזר בו ידו על התחתונה, רב אמר כי לי בני ישראל עבדים אין ישראל קונין זה מזה, אמר רבי יוחנן עבד עברי הוא, על דעתיה דרב בין פועל בין בעה”ב יכול לחזור, על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור ולא בעה”ב, עכ”ל הירושלמי. וכתוב אצלי פירוש הירושלמי מכבר, דרב סובר דליכא קנין כלל מדאורייתא בפועל ישראל רק בעבד עברי בזמן שיובל נוהג, וממילא הבעה”ב ג”כ יכול לחזור וא”צ לשלם רק מדינא דגרמי, ולכך א”צ לשלם לו רק מה שהזיקו, ואם נאנס הבעה”ב, ודאי דאין הבעה”ב חייב מדינא דגרמי וא”צ לשלם רק מה שעשה, ומכ”ש כשחוזר הפועל ומזיק את עצמו שא”צ לשלם לו רק כפי מה שעשה אף אם הוזל, ולא יצטרך הבעה”ב ליתן בעד החצי הנשאר רק פחות מחצי הסך, מ”מ מה לו לפועל בכך. ור’ יוחנן סובר דעבד עברי הוא ויש בו קנין, והא דיכול לחזור בו הוא מטעם כיון דאפילו עבד עברי יוצא בגרעון כסף מכ”ש שכיר… וכיון דבש”ס דילן [ב”מ ע”ז ע”א] פסקו להלכה כרב דאמר פועל יכול לחזור בו, וכיון שתפסו בלשון חזרה, משמע דקיי”ל דאין לו דין עבד עברי [ו]בדין חזרה הוא”.

הרי שעפ”י דרכו של הנתיבות מאחר שהלכה כדעת רב ולא כרבי יוחנן, ההלכה ש”פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום”, משליכה גם על מערכת היחסים שבין הפועל לבעל הבית, שאין ביניהם שעבוד לעצם המשך העסקת הפועל.

וכן בשו”ת רבנו יוסף מסלוצק סי’ ב’

“הנ”ל דה”פ דרב דאמר כי לי בני ישראל עבדים אין ישראל קונין זה מזה, ס”ל … דקרא דכי לי בני ישראל עבדים השמיענו דבקנית ישראל לישראל לא אלים הקנין לאתפוסי בי’, דלפ”ז לדעתי’ בין פועל בין בעה”ב יכול לחזור בו כיון דלדידי’ לא חל בי’ קנין כלל. אבל ר’ יוחנן דלא אמר הכי ס”ל דהקנין נתפס בי’ וידו כיד בעה”ב … והבעה”ב אין יכול לחזור בו אלא דהפועל יש לו רשות לחזור בו מטעם כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים”.

וכן בספר ערוך השולחן חושן משפט סימן שלג סעיף ח’ הביא מדברי הירושלמי, וז”ל:

“יש מרבותינו שכתבו שלא אמרו פועל יכול לחזור בו אלא בהשכיר עצמו באמירה, אבל אם נשתעבד בקנין או בשטר, אינו יכול לחזור בו [ריטב”א בשם רבותיו]. וכ”כ רבינו הב”י בספרו הגדול, ואין זה קנין דברים שהרי משעבד גופו לזה וחל הקנין אשעבוד הגוף. ויש חולקין בזה דכיון דהטעם הוא משום כי לי בני ישראל עבדים, איזה חילוק יש בין קנין ושטר לדברים בעלמא [ריב”ש סי’ תע”ו], ועוד דהא גם התחלת המלאכה הוי קנין מ”מ יכול לחזור בו וא”כ מה הוספה יש בהקנין ובשטר [ש”ך], ועוד דהא אפילו עבד עברי דגופו קנוי יוצא בגרעון כסף מכ”ש פועל. וטעם דעה ראשונה נ”ל דבירושלמי [פ”ו דב”מ] אומר דלטעמא דלי בני ישראל עבדים גם הבעה”ב יכול לחזור בו ואנן קיי”ל כטעם זה. וצ”ל דזה שכתבו הפוסקים שהבעה”ב אינו יכול לחזור בו היינו שלא יהא ידו על העליונה כפועל אלא ידו על התחתונה כקבלן, כמו שיתבאר. וראיה דהנה הטור והרמ”א כתבו בסי’ זה דבעה”ב החוזר בו ידו על התחתונה אלמא שיכול לחזור בו, ומטעם דאין שעבוד מזה על זה כלל. ולפ”ז התחלת המלאכה באמת אינו קנין כלל וזהו גזירת התורה שהתחלת המלאכה לא תהא קנין כלל מטעמא דלי בני ישראל עבדים, שאינו יכול לשעבד עצמו ע”י מלאכתו כעבד. וזה שהפוסקים קוראים לזה קנין הוא רק בשם המושאל. ונ”מ לענין מ”ש בסעיף ג’ ומה שעבד עברי יוצא בגרעון כסף זהו קנינו שמקנה את עצמו מבעליו כמו ששנינו וקונה את עצמו בגרעון כסף [קדושין י”ד ב] שכך גזרה התורה ולכן לא גזרה התורה רק שהמלאכה לא תהא קנין ושעל פי המלאכה לא ישתעבדו זל”ז. אבל כשברצון עצמם משעבדים גופם ע”י קנין או שטר ודאי ביכלתו לעשות כן כמו שמשעבד הגוף לממון, והרי זהו ודאי דבקנין או שטר אין הבעה”ב יכול לחזור בו ולהירושלמי הרי שוין הן בדין זה ומה שיש חילוק בין פועל לבעה”ב שבבעה”ב ידו על התחתונה, יתבאר הטעם לפנינו והרבה מאחרונים הסכימו לדעה זו, וכן יש להורות”.

ובתשובת מהרי”א ענזיל סי’ טו כתב שהדין כן גם אליבא דשיטת ר”ת בתוספות ב”מ דף מח ע”א (ד”ה והא) והרמ”א חו”מ סי’ שלג סעיף א’ שבעל הבית אינו יכול לחזור בו אם משך את כלי האומנות, וז”ל:

“זה לא עלה על דעת תוס’ שיהיו כופין את בעל הבית לקבל מלאכת הפועל בעל כרחו. דנהי דאשתעבד בעל הבית לשכירותו של הפועל או הקבלן, ממונו הוא דאשתעבד אבל לא גופו… ואפילו במקום שהיה קנין לדעת ר”ת וסייעתו כגון שמשך כלי המלאכה דמשתעבד קבלן ואינו חוזר כלל, היינו לומר שנשתעבדו כל נכסיו… להכי מהני קנין לדעת ר”ת דיכול בעל הבית לכוף אותו למלאכתו ר”ל שיורדין לנכסיו להשלים לבעל הבית כל מה שיוסיף לאחרים אפילו אינו דבר האבד, אבל לא עלה על הדעת שכופין אותו בגופו על ידי נדוי ושוטים… וגבי בעל הבית היכא דידו על התחתונה צריך לשלם כל הפסדו של פועל, ואם אינו מוצא להשכיר עצמו צריך לשלם לו כל שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה”.

על כן מהאמור עולה שאין בהפסקת ההעסקה מצד עצמה פגיעה בזכות קנויה של הפועל להיות מועסק, אלא רק עומדת לפועל הזכות לתביעת ממון כלפי המעסיק בגין ימי העבודה שנותרו עד לסיום החוזה.

דברי מהרי”א ענזיל מקבלים חיזוק מתשובת הנודע ביהודה תניינא חו”מ סי’ מא שכתב כדבר פשוט שרישיון שהתקבל מהשלטון לזכות מסוימת הוא דבר שאין בו ממש שאין קנין נתפס בו, וז”ל:

“מה ששאל על עסק פאמיליע הנהוג במדינה זו, דהיינו שיש קצבה לעיר כמה בעלי בתים יהודים רשאים לדור שמה, וכל בן ראשון יש לו זכות בזה. ונוהגים שזה יכול למכור זכויותיו ליהודי אחר וזה פונה מעיר והאחר זוכה לדור שמה. ושאל אביך הרב במה נקנה, אם דינו כקניין מטלטלים או כקניין קרקע. ודעו כי לדעתי ע”פ דין תורה לא שייך בזה שום קניין ואין מקום למכירה שתחול בזה, שהרי הוא דבר שאין בו ממש. דאטו יש לשום אדם זכות בקרקע של העיר אם אין לו בית או שדה והרי אין לו רק זכות לדור. ומוכר דירת ביתו יוכיח, שאם אמר דירת בית זה אני מקנה לך לא מהני, וצריך להקנות לו הבית לדור בו כמבואר בסימן רי”ב סעיף א’. ובנדון זה מה קניין יש לזה בגוף העיר שיקנהו לאחר”.

על כן לא יכול להיתפס קנין בגוף הזכות להיות מועסק, אלא זכות פיצוי בגין הפסד ימי עבודה.

עוד יצוין לתשובת מהרי”ק שורש קסו הנזכרת במש”כ:

“אך אם נחבש בידי גוים בשביל מס או דבר אחר יכולים לומר לו לא נעזוב אותך להתיר מהתפיסה אם לא תגרש פלונית בגט כשר ואין זו כפיה כיון שאין עושים לו דבר רע כי אם מלמנוע מלעזור לו. הרי לך דלא חשיב אונס מניעות עשיית הטובות. ואף ע”ג דפשיטא דכל אדם מצוה ועומד להוציא ישראל חבירו ממסגר בהיות לאל ידו אפילו הכי לא חשיב אונס במניעת. הכי נמי לא חשיב אונס מניעות ההשתדלות, ואפילו את”ל שעל ראובן היה מוטל לגמור ההשתדלות מאחר ששמעון הוציא מעותיו על סמך שלו, דלא עדיף מהוציא ממסגר אסיר דלא חשיב אונס אפילו לענין איסור אשת איש החמור”.

מהרי”ק כתב דבריו על סמך ההנחה “שעל ראובן היה מוטל לגמור ההשתדלות מאחר ששמעון הוציא מעותיו על סמך שלו”. כלומר, לא מיבעיא באסיר שהחובה המוטלת על כל אדם להוציאו ממאסר היא מצוה כלפי שמיא, מצוה שהאסיר אינו יכול לתבוע ממנו על פי דין מאחר שאין זו חובה ושעבוד ממון כלפי האסיר, אלא אף בנידון תשובת מהרי”ק שראובן שהבטיח לשמעון, ועל פי הבטחה זו הוציא שמעון הוצאות, ועל פי דין קיים שעבוד של ראובן כלפי שמעון, אפילו הכי אין לדון את התעלמות ראובן משעבוד זה כעובדא דפרדיסא שגזל ממנו שדה. ובספר עטרת דבורה חלק ב’ סי’ פ’ עמ’ 533-534 הארכנו בביאור שיטת מהרי”ק.

יתירה מזו, כל האמור הוא אף בפיטורי פועל לאלתר בתוך פרק הזמן הקבוע להעסקתו, אך אם המעסיק אינו מפטרו מיד, אלא מודיע לעובד על סיום העסקתו בתום פרק הזמן שנקבע מראש להעסקתו, ודאי שאין בכך פגיעה בזכות ממון של העובד.

יצוין לתשובת דברי מלכיאל ח”ג סי’ קנא שכתב ד”סתם” בשכירות פועלים אין פירושו כ”סתם” שנחלקו בו הרשב”א והרא”ש בענין מתחייב לזון חברו בסתם, דבשכירות פועלים כולי עלמא סוברים שאף שקבלו אדם בסתם יכולים לסלקו בכל עת. ומה שפסק הרשב”א במתחייב לזון חברו בסתם שחייב לזונו לעולם הרי זה משום ששם אין לנו שום קצב וגבול שנאמר שכיוון לזמן זה, אבל במקום שבהסכם השכירות יש רמז לקציבת זמן, כגון שהוסכם שהתשלום לשכיר יהיה לפי שבוע או חודש, הרי זמן השכירות הוא שבוע או חודש, ואי אפשר לסלקו תוך הזמן הזה, אבל יכול לסלקו בכל שבוע או בכל חודש כפי שהיה אופן שכרו.

אמנם בתשובת אגרות משה חלק חו”מ ח”א סי’ עה וסי’ עו סבר שאין לפטר כלל ללא הצדקה כל עוד המעסיק זקוק למלאכתו של העובד, אך בספר נצח ישראל (להגר”י גרוסמן זצ”ל) סי’ ח’ האריך לדחות את ראיותיו ואת מסקנתו, עיין שם.

בנוסף, יובהר: כשקיים חוק ומנהג, הרי שעל דעת החוק והמנהג נכנס למלאכתו, המעסיק יכול לפטרו עם תום פרק הזמן הקבוע בחוק, וכמו שכתב החזו”א ב”ק סי’ כג סק”ב, וז”ל:

“שכר פועלים וקצב להם כך וכך ליום ולא פירש על כמה ימים הוא שוכר אותם… וכל זה בליכא מנהג, אבל אם איכא מנהג הולכין אחר המנהג, דסתמא הפסיקה כמנהג המדינה, [וכן אם יש דינא דמלכותא י”ל דסתמא סמכו כפי דינא דמלכותא, וכמ”ש לקמן בליקוטים סי’ ט”ז סק”א בשם הש”ך] אבל דינא דמלכותא דינא לא שייך בישראל במקום שאין הדבר נוגע למלכותא ולא אכפת להו אם מתדייני בדייני ישראל כפי דין תורה”.

ובספר נצח ישראל (שם) כתב:

“ובזמנינו המנהג שמשלמים פיצויים חודש עבור כל שנה ועצם מנהג הפיצויים מוכיח שיש זכות למעביד לפטר את העובד והוי כאילו העובד אדעתא דהכי נכנס לעבודה שבאם ירצו לפטר אותו הרשות בידם אלא שישלם פיצויים”.

ומש”כ בפד”ר חלק ג’ עמ’ 94 (ד”ה והנה) ביחס למנהג אינו מתיישב עם המציאות הידועה, וכמו שכתב בתשובת נצח ישראל נזכרת. על כן בהתאם לאמור בנידון זה, יש להניח שיחסי העבודה בין חברת “אגד” לנתבע הושתתו מראש על פי הוראות החוק, ואין מניעה לפטרו עם חלוף פרק הזמן הקבוע בחוק, וכמפורט להלן:

בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס”א-2001 נקבע:

חובה ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון מס’ 1) תשע”ד-2014

2.    (א)        מעסיק המבקש לפטר עובד ייתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים, לפי הוראות חוק זה.

          (ב)        עובד המבקש להתפטר מעבודתו ייתן למעסיקו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק זה.

          (ג)        הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי הענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה.

  (ב)  עובד המבקש להתפטר מעבודתו ייתן למעבידו למעסיקו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק זה.

הודעה מוקדמת לפיטורים לעובד במשכורת

3.    עובד במשכורת זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן:

(1)      במהלך ששת חודשי עבודתו הראשונים – של יום אחד בשל כל חודש עבודה;

(2)      במהלך התקופה החל בחודש השביעי לעבודתו עד תום שנת עבודתו הראשונה – של 6 ימים, בתוספת של יומיים וחצי בשל כל חודש עבודה בתקופה האמורה;

(3)      לאחר שנת עבודתו הראשונה – של חודש ימים.

הודעה מוקדמת לפיטורים לעובד בשכר

4.    עובד בשכר זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן:

(1)      במהלך שנת עבודתו הראשונה – של יום אחד בשל כל חודש עבודה;

(2)      במהלך שנת עבודתו השניה – של 14 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה;

(3)      במהלך שנת עבודתו השלישית – של 21 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה;

(4)      לאחר שנת עבודתו השלישית – של חודש ימים.

על כן, אף אם הנתבע כבר עובד שלוש שנים בחברת “אגד” כעבור שלושים יום אין מניעה חוקית או מניעה הלכתית להביא לסיום את העסקתו באמצעות צו הגבלה על פי סעיף 2(א)(4) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ”ה-1995.

בדיון בבקשה לצווי הגבלה, הנתבע לא טען שקיים חוזה העסקה בינו לחברת “אגד”, הקובע תקופת העסקה המחייבת את שני הצדדים. אך אם קיים חוזה העסקה בין חברת “אגד” לנתבע או הסכם קיבוצי שהנתבע חלק ממנו הקובע פרק זמן שחברת “אגד” מחויבת בהעסקת הנתבע והמונע את פיטורי הנתבע גם כעבור שלושים יום יוכל להגיש בקשה מתאימה שאליה יצורף חוזה העסקתו, ובית הדין ידון בהתאם לנסיבות.

(-) הרב אוריאל לביא – אב”ד

להלן טעמים נוספים להחלטה ליתן צו הגבלה השולל את זכותו של הבעל להיות מועסק בחברת “אגד”.

רקע

הצדדים נישאו לפני כשלוש עשרה שנה, ולהם ילד אחד. הצדדים גרים בנפרד כשלוש שנים.

בית הדין בהרכבו הקודם דן במספר תביעות גירושין של האישה. תביעת הגירושין האחרונה של האישה הוגשה לבית הדין ביום ה’ בניסן תשע”ו (13/4/16). תביעת הגירושין האחרונה הוגשה לאחר תביעת גירושין קודמת שהגישה האישה לבית הדין שבמהלכה הסכימה האישה לניסיון שלום בית במסגרת הסכם שלום בית שאושר בבית הדין. התקיימו דיונים בתביעת הגירושין והוגשו סיכומים. ביום ח’ אייר תשע”ח (23/04/2018) נתן ההרכב הקודם פסק דין לחיוב הבעל בגירושין, ובו נאמר:

“בית הדין הגיע למסקנה שהבעל הוא אדם קשה שהתנהג עם אשתו בדרך קשה ובלתי נסבלת, והסב לה צער רב כשהרבה להזכיר לה את עברה. וגם הודה באלימות פיסית עד למועד מסוים. הבעל לא נרתע מלפגוע בעצמו בדרך קשה ומסוכנת של בליעת כדורים וחיתוך ידיו, ובכך הוא מוכיח שהוא אדם מסוכן, עד כדי כך שמסוגל לפגוע בעצמו, ובודאי שהאישה חוששת שמא יפגע בה.”      

למרות פסק הדין המחייב את הבעל בנתינת הגט, עמד הבעל בסירובו לפטור את אשתו בגט פיטורין.

ביום כ”ז תמוז תשע”ח (10/07/2018) ניתנה החלטת ההרכב הקודם לחיוב הבעל במזונות מעוכבת כדלקמן:

“מאחר שהבעל חויב בגירושין ואינו מציית לפסק הדין, התקיים דיון בתביעה לחייבו ב”מזונות מעוכבת”, המתבקשים בנסיבות אלו.
לאחר שמיעת טענות התובעת וב”כ הנתבע, ומאחר שהנתבע עובד ומתפרנס…
בית הדין מחליט לחייב את הנתבע בדמי מזונות בסך   1500 שקל לחודש שישולמו לנתבעת כ”דמי מזונות מעוכבת”. תוקף ההחלטה ממועד מתן ההחלטה הנוכחית.

החלטה זו היא החלטה זמנית, ובדיון הבא הנתבע יציג את תלושי המשכורת של עשרת החודשים האחרונים, ויושלם הדיון בתביעה זו.”

ביום ד’ שבט תשע”ט (10/01/2019) חייב בית הדין, בהרכבו הקודם, את הבעל בתשלום הכתובה, וניתנו צווי הגבלה כדלקמן:

“לאור האמור בנידון זה שהגירושין הינם תוצאה ישירה למעשי הבעל, עליו לשלם את הכתובה במלואה, דהיינו סך 5,000 דולר שיושלמו לאישה תוך 30 יום.

בנוסף, בהתאם לסעיף 2(א)(6) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ”ה-1995 ינתן צו הגבלה שתוגבל זכותו לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי התשמ”א-1981.”

למרות ההחלטות האמורות הבעל המשיך לעמוד בסירובו למתן הגט. בינתיים הרכב בית הדין השתנה. התקיים דיון בפני ההרכב הנוכחי בבקשת האישה להרחבת צווי ההגבלה כנגד הבעל. הבעל עובד בחברת “אגד”, שהיא גוף מבוקר. מכאן באה בקשת האישה למתן צו לחברת “אגד” שיורה לחדול מלהעסיק את הבעל בהתאם לאמור בסעיף 2 (4) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ”ה-1995. האישה טוענת שמתן צו הגבלת עיסוק הבעל בחברת “אגד” יביא את הבעל למתן הגט המיוחל. הבעל מתנגד למתן הצו בטענה שמתן הצו יפגע בפרנסתו.

דיון

בהתאם להחלטות ההרכב הקודם, הבעל אמנם חייב ליתן גט לאישה אבל אינו בדרגה המאפשרת כפיית גט. מכאן עולה השאלה האם הגבלת העסקת הבעל בחברת “אגד” היא בגדר כפייה האסורה בנדון דנן, או רק בגדר הרחקה המותרת. למתן תשובה לשאלה יש לבחון שני נושאים. תחילה יש לבחון את הגדרת זכויות הבעל במקום עבודתו, כדי לדעת מה נלקח מהבעל בעת הפסקת העסקתו. הנושא השני הוא דיון בשאלת “אונס הממון” האם תמיד אונס ממון יחשב לאונס הפוסל את הגט.

הגדרת זכויות הבעל במקום עבודתו

כבוד האב”ד הרה”ג אוריאל לביא שליט”א דן בטוב טעם ודעת בהגדרת הזכויות שיש לבעל במקום עבודתו, והסיק שבהפסקת העסקת הבעל לא יילקח מהבעל דבר, באשר אין לבעל זכויות להמשיך להיות מועסק במקום עבודתו מעבר לשלושים יום, ולכן לא מדובר בכפיה של אונס ממון.

אמנם נראה שאין די בנימוק זה כדי להתיר את הפסקת העסקת הבעל הן מצד ההלכה הן מצד מנהג המדינה. מצד ההלכה, לא לכל הדעות ניתן לפטר את הבעל באמצע העסקתו ולהפסיק לשלם את שכרו ללא עילת פיטורין מוצדקת. לבטח לא בתוך הזמן שנקבע להעסקה. יתכן שההעסקה בסתם, ללא התניה, נחשבת להעסקה קבועה המחייבת המשך מתן תשלום לעובד גם מעבר לשלושים ימים.

מצד מנהג המדינה, במקרים רבים לא ניתן לפטר עובד באמצע זמן העסקתו ולהפסיק לשלם את שכרו ללא עילת פיטורין מוצדקת. סביר להניח שהבעל נמצא במסגרת הסכם עבודה קיבוצי, המקנה לו זכויות להמשיך להיות מועסק או לקבל שכר, בהעדר עילת פיטורין מוצדקת. בכל מקרה היה מן הראוי לבחון תחילה את חוזה העסקת הבעל בחברת “אגד”, ולבחון מהם זכויותיו להמשך העסקתו, בטרם מתן החלטה. למרות האמור, נכונה המסקנה שניתן להגביל את העסקת הבעל בחברת אגד, מטעמים נוספים אחרים העולים מתוך בחינת השאלה מהו “אונס הממון” הפוסל בגט ובחינת “אונס הממון” בנדון דנן גם בהנחה שלבעל עומדת הזכות להמשיך להיות מועסק או להמשיך לקבל שכר מהמעסיק.

אונס ממון בגט

אונס ממון מוגדר כאשר נעשית פעולה בשל איום והפחדה לאבדן ממון. הסוגיות בתלמוד שעסקו באונס ממון עסקו סביב השלכות ממוניות הנובעות מאונס הממון. כמו בסוגיה בבבא בתרא דף מ עמוד ב במעשה בפרדיסא שעסקה בתוקף מכירת שדה שנעשתה תחת איום. ההשלכה של אונס ממון על כשרות גט, לא נידונה במפורש בסוגיית התלמוד. אמנם בדברי הראשונים מצאנו התייחסות לשאלת כשרות הגט שניתן תחת אונס ממון. בדברי רבינו ירוחם בתולדות אדם וחוה נתיב כד חלק א משמע שאונס ממון אינו פוסל בגט. אמנם הכרעת הפוסקים שאונס ממון נחשב לאונס הפוסל את הגט (ראה שו”ת הרשב”א ח”ד סי’ מ, והובאה בקיצור בב”י סי’ קלד ע”פ ב”ב מ ב במעשה דפרדיסא; ריטב”א קדושין מט ב ד”ה והא; מאירי גיטין שם ד”ה ועישוי; מהרי”ק שורש סג. ועי’ שו”ת ה”ר בצלאל אשכנזי סי’ טז שהאריך להוכיח כן מכל הראשונים שכתבו במכירה שאונס ממון הוא אונס והוא הדין בגט – לפי הערה מספר 71 באנציקלופדיה תלמודית כרך ה עמוד תשד ערך, גט מעושה). בדברי שו”ת תשב”ץ חלק א סימן א הובא ספק ביחס לכשרות הגט שניתן תחת אונס ממון. לקמן יתבאר הספק, וההשלכות המוסכמות להלכה מספקו של התשב”ץ. 

ככלל, נקטו הפוסקים שאונס ממון פוסל בגט וכדין גט מעושה, בענישת הגוף, הפסול בגט. אמנם מצאנו בדברי הפוסקים שני מצבים בהם אונס הממון לא יחשב כאונס הפוסל את הגט. המצב הראשון הוא במקום שבו ברור שהבעל מסכים לגירושין, והגירושין אינם באים רק בגלל האילוץ שבאונס הממון. המצב השני, במקום שאונס הממון ההוא רק אונס מועט. כמו כן דנו הפוסקים באפשרות שהבעל מקבל תמורה היכולה לבטל את הבעייתיות שבאונס הממון. נעמוד על היסודות האמורים ונדון בהתאמתם לנדון דנן.

הסכמת הבעל לגירושין

בשו”ת תשב”ץ חלק א סימן א מובא ספק האם אונס ממון פוסל את הגט, כדלקמן:

“ויש אונס אחר אף על פי שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון והרי זאת האישה כופה את בעלה לגרשה כפיית ממון. זה הענין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה אם לא ואף על גב דבמכר כה”ג הוי אונס ואי מסר מודעא דבעי’ דלידעו למודעיה הוי שפיר מודעא וכדאמרינן התם (ב”ב מ”ז ע”א) אי לא מודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי’ לשחוור וכן נמי ההוא מעשה דפרדיסא דאיתיה בפ’ איזהו נשך (ע”ב ע”א) דאמר אכבשיה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ומשום האי אונסא זבנה נהליה ואמרינן דהוי אונסא. ואיכא מרבוותא ז”ל דאמרי דאפילו מודעא לא צריך דשאני התם דבדין הוא דאונס ממון מיקרי אונס שהרי גם האונס לא תבע ממנו אלא מכיר’ ונוח לו למכור משיפסיד אותו ממון הילכך אנן סהדי שאלמלא אותו אונס לא מכר ולא גמר בלבו לזבוני כיון שמסר מודעא אבל אונס ממון בגט אי מסר מודעא לית דין ולית דיין דודאי הויא מודעא אפי’ בשקרא כמו שאני עתיד לכתוב בע”ה כ”ש באונס ממון אבל אי לא מסר מודעא וידוע מילתא דמחמת אותו עשוי גירש מספקא לי אי הוי עישוי או לא. וקרוב אני לומר דכיון שלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה כלל ואגב אונסיה גמר ומגרש ואף על גב דאמרינן בפרק חזקת (מ’ ע”ב) ההוא גברא דאזל לקדושי אתתא אמרא /אמרה/ לי’ אי כתבת לי כלהו נכסך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך כתבינהו ניהלה לכלהו נכסיה אתא בריה קשישא אמר לה וההיא גברא מה תהא עליה אמר להו לסהדי זילו אטמורו בעבר ימינא וכתבו ליה והדר כתבוה ניהלה אתא לקמיה דרבא ואמר להו לא מר קנה ולא מר קנה ואמרי התם דברא לא קנה משום דהויא מתנה טמירתא ואיהי לא קניא לאו משום דמתנה טמירתא היא הויא מודע’ לחברתה אלא משום דמוכחא מלתא דמחמת אונסיה הוא דכתב ומשמע דבמתנה דבגלוי מלתא בעלמא סגי ומתבטלת המתנה משום הוכחה לבד וא”כ כ”ש בגיטין באונס ממון דהויא הוכחא לבטולי גיטא. הא לא מוכחא דהכא משום דמתנה טמירתא קדמה למתנת האישה הוא דסגי הוכחה והוי כמודעא. דמתנה פשיטא דאפילו נאנס מתנתו מתנה כל שלא מסר מודעא א”כ אמאי אמרינן התם דלא קנתה איהי אלא דמתנה טמירתא היכא דמוכח מלתא דמשום אונס הוה הויא כמודעא אבל אי לאו מתנה טמירתא הויא מתנתו מתנה והוא הדין באונס ממון בגט כל שלא מסר מודעא הוי גט. וכן נראה דעת רבי פרץ זלה”ה שכתב שאם נתן ערבון וגרש שאין זה אונס. וקצת הוכחה יש בזה מדאמרינן התם (ב”ב מ’ סע”א) כל מודעא דלא כתיב בה ידענא ליה לאונסיה לאו מודעא היא ואקשינן דמאי אי דגיטה ודמתנה בגלויי מילתא סגי ולא אקשינן ובגיטא נמי למה ליה מודעא כיון דאנוס הרי הוא גט מעושה ואפילו לא מסר מודעא הוי פסול. אלא ודאי משמע דבכה”ג בעינן מסירת מודעא ואי לא מסר מודעא אמרי’ דגמר ומגרש זה היה נראה לי. אבל קושטא דמלתא היא דתליוה ויהיב לא הויא מתנה ואינו צריך מודע’ דבתליוהו וזבין הוא דבעינן מודעא וההיא דמתנה טמירתא משום דלברורי דאנוס הוא איצטריכינן לה וכן כתבו המפרשי’ זלה”ה וכן הרמב”ם ז”ל בפרק י’ מה’ מכירה:”

בדברי התשב”ץ מובא ספק האם אונס ממון אכן פוסל בגט כשלא נמסרה מודעא. ספקו של התשב”ץ בשאלה האם יש לדמות את דין הגט לענייני ממון אחרים, שם אונס ממון נחשב לאונס. ספקו של התשב”ץ מובא בבית יוסף אבן העזר סימן קלד. בהבנת ספקו של התשב”ץ נאמרו כמה הסברים. תורת גיטין אבן העזר סימן קלד סעיף קטן ז הסביר שספקו של התשב”ץ נאמר במקום שבשעת האונס לא הוזכר נושא הגירושין, בעוד שאונס ממון פוסל את הגט במקום שהוזכר עניין הגט בשעת האונס. הפתחי תשובה באבן העזר סימן קלד יא מביא את הסברו של התורת גיטין. בפתחי תשובה דוחה את הסבר התורת גיטין ומוכיח שספקו של התשב”ץ נאמר גם במקום שמזכירים במפורש את נושא הגירושין בשעת האונס. לפתחי תשובה הסבר אחר בהבנת ספקו של התשב”ץ, וכדלקמן:

“…ע’ בב”י שהביא בשם הרשב”ץ שאם גזלה אשתו מעות ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה וא”י לכופה בדין להחזירם או מפחידתו להפסיד ממון שמסתפק אם גירש מכח אותו העישוי אי הוי גט מעושה או לא כו’ עד אבל קושטא דמלתא דתלוהו ויהיב א”צ מודעא עש”ה. ואין בדבריו החלט אי הוי גט מעושה… אלא ודאי ברור דהרשב”ץ מיירי כאן במזכרת הגירושין וכמ”ש להדיא עד שיגרשנה. אלא שמסתפק כיון שאינו אונס בגופו שאין כאן חבטה ולא הכאה אלא אונס ממון ומה שהקשה התו”ג דהא אונס ממון ודאי דהוי אונס כדמוכח במעשה דפרדיסא כו’ נראה ליישב דמש”ה מספקא ליה דאפשר לחלק דהא דאונס ממון הוי אונס היינו דוקא לענין דבר שבממון כיוצא בו אבל לענין דבר גדול גירושי אישה אפשר לא הוי אונס דהא חזינן בדבר שבממון מהני אם קיבל מעות דהוי תלוהו וזבין וכאן בגט אף אם קיבל מעות עבור הגט לא הוי כתלוהו וזבין משום דאין דמים לאישה ה”נ משום אונס קטן כזה לא הוי ליה לגרש ומוטב היה לו להפסיד הממון ולא לגרש ומסתמא ברצונו הוא מגרש והגע עצמך גם בענין דבר שבממון אם היה אונס ממון על סך מועט בודאי דלא חשיב אונס ה”ה הכא בגירושין אף שגזלה ממון הרבה נחשב כסך מועט לענין זה. ומ”מ מספקא ליה דאולי מ”מ הוי אונס דמאן יימר דאשתו זאת חביבא ליה מהממון אולי הממון חביב עליו יותר דודאי הא דכתבו הפוסקים דאפילו קיבל מעות לא מהני משום דאין דמים לאישה היינו משום ספיקא אבל ודאי דאיכא להיפך שהממון חביב עליו יותר שהרי אמרו חז”ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו מכ”ש מאשתו וא”כ שפיר מספקא ליה להרשב”ץ.”

פתחי תשובה מבאר את צדדי הספק של התשב”ץ. כאשר בעל מגרש את אשתו בשל אונס ממון סביר שקיימת התרצות של הבעל לגירושין שכן אם לא הייתה התרצות והסכמה, הבעל היה מעדיף להפסיד ממון ולא להפסיד את אשתו. שהרי אשתו חשובה לו יותר מכספו. העדפת הממון וויתור על האישה מלמדת שאכן קיימת הסכמה לגירושין, שאם לא כן הבעל היה נותן כל אשר לו בעד אשתו. מאידך גיסא, קיים ספק שמא לאותו הבעל הממון חשוב יותר מהאישה, ולא הייתה באמת התרצות והסכמה לגירושין, והגט ניתן רק בשל אונס הממון.

מדרך הבנת הספק של התשב”ץ האמורה, ניתן ללמוד שכל שברור שקיימת התרצות והסכמה לגירושין, אונס הממון לא יפסול את הגט. שהרי הספק נובע מחוסר הידיעה מה באמת חשוב לבעל, כאשר יש צד לומר שבאמת אין התרצות לגירושין והגירושין נעשו רק בשל אילוץ ולחץ הממון קיים חשש לגט פסול שניתן רק בשל לחץ הממון ללא התרצות והסכמה לגירושין. אבל במקום שברור לנו שקיימת התרצות והסכמה לגירושין, אונס הממון לא יפסול את הגט. מכאן, שדברי הפוסקים הסוברים שאונס ממון פוסל בגט נאמרו רק במקום שיש צד לומר שהגט ניתן בשל אונס הממון, כל עוד קיים חשש שהבעל מגרש רק מפאת לחץ הממון, ואין בלבו התרצות לגירושין. אך במקום שברור שיש התרצות של הבעל לגירושין, אונס הממון לא יפסול את הגט, לכל הדעות. כך ניתן להבין את עדותו של בעל התורת גיטין באבן העזר סימן קלד סעיף קטן ז שכתב על מעשים שגט ניתן תחת לחץ ממון, ובכל אופן הגט כשר, וזו לשונו:

“וכן מעשים בכל יום שאישה לפעמים מצירה להבעל בגזילת ממון ובשאר דברים ומחמת זה מגרש ואין מי שחש לגט מעושה.”

מעדות תורת גיטין עולה שנהגו להכשיר גיטין למרות שהבעל היה במצב של אונס ממון. התורת גיטין באר כשיטתו שאם לא הוזכר עניין הגט אין בעיית אונס ממון. אמנם כאמור, הפתחי תשובה דחה את הדברים. גם בחזון איש אבן העזר סימן צט אות ו הקשה על הסבר בעל התורת גיטין. ביחס לעדות התורת גיטין על כך שהכשירו גיטין למרות אונס הממון שהיה בהם, כתב בחזון איש:

“ומיהו מה שהעיד הנה”מ דכמה פעמים האישה מצערתו כדי שיגרשנה ומפסדת ממונו ואין אנו חוששין משום גט מעושה י”ל דשאני הכא כיון שהוא ממאן לגרשה מפני שחפץ בה ומבקש שלומה והיא מחזקת בקטטה עד שמגרשה ודאי ברצון מגרשה כיון דלא מתדר לי’ וכבר נתיאש מלהשלים אתה, ואין דברי הרשב”צ אלא בתפשה ממונו ומחזרת לו אחר הגירושין ואם הגט בטל כבר הציל ממונו ולימים הבאים הוא נזהר בה ולא תתפוש עוד וידור עמה בבטחה, או דאיירי בידעינן דחפץ לעגנה, והלכך חפץ בביטול הגט.”

החזון איש מבאר שהמקרים עליהם העיד התורת גיטין, שהגט כשר למרות אונס הממון, היו במקום בו המצב בין הבעל והאישה היה שהייתה ביניהם קטטה, הם לא הצליחו לדור בשלום, והבעל התייאש מלהשלים עם האישה. כאן ברור שהבעל התרצה וחפץ בגירושין למרות אונס הממון. הרי שאם ברור שקיימת התרצות והסכמה לגירושין לא יפסול אונס הממון את הגט. כך משמע גם בשו”ת צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר סימן רסב, שכתב:

“… א”כ כשמגרש אנן סהדי דעיקר הגט אינו מפני אונס ממון כ”א מפני האונס שמעוגן בלא אישה…”

מדברי צמח צדק עולה שלמרות אונס הממון, כשקיים אנן סהדי שקיימת התרצות בגירושין כדי לא להיות מעוגן ללא אישה, הגט כשר. גם בדברי שו”ת בית אפרים מהדורא תניינא חלק א סימן ע מבואר שאם מסתבר שאונס הממון הוא לא הגורם למתן הגט, הגט יהיה כשר למרות אונס הממון, ואלו דבריו:

אף דאונס ממון חשיב אונס מ”מ אם מסתבר שהי’ נותן זה ברצון ולא יגרש, אין לתלות שמחמת שנאנס ליתן דמים הוא מגרש, מה שאין דרך בני אדם בכך לגרש את אשתו בשביל הפסד ממון כזה, ובודאי שמחמת שמרוצה ליתן גט הוא מגרש…

לדברי בית אפרים כאשר מסתבר שאונס הממון לא גורם את מתן הגט אפשר להניח שהבעל גירש מחמת שהתרצה לתת גט. וראה גם בספר גט מעושה פרק ג סעיף טו, שכתב:

“במקרים שברור לביה”ד שהחלטת הבעל לגרש נובעת מרצונו האמיתי להתגרש מחמת סיבה אחרת ולא מחמת גזילת הממון ממנו, אינו נחשב אונס והגט כשר.”

מהאמור עולה שכל שברור לבית הדין מאופי הסכסוך ומעמדת הבעל שקיימת התרצות לגירושין גם ללא אונס הממון שוב לא יפסול אונס הממון את הגט. עתה נבחן את אופי הסכסוך ועמדת הבעל בנדון דנן כדי לעמוד על הסכמת הבעל לגירושין גם ללא אונס הממון.

בדיון האחרון שהתקיים ביום ד’ בשבט התשע”ט (10/01/2019) אמר הבעל:

“הבעל: … גם אם הרב … יגיד לך לתת גט לא אתן, אני מכיר אותו, מדבר אתו יום יום, אם יגיד – אני אתן, מה שהרב יגיד אתם תתנו לי? אם כן אני אתן גט”

הבעל התנה את הסכמתו למתן גט בכך שבית הדין יחייב את האישה בסכום כסף עליו יורה הרב. הרי שהבעל מסכים לעצם הגירושין, אלא שטוען לחיובי ממון של האישה אליו. עמדת הבעל האמורה עלתה כבר בדיונים קודמים שהיו בפני ההרכב הקודם. כך בדיון שהתקיים ביום ה’ חשון תשע”ט (14/10/2018), אמר הבעל:

“האיש: … רוצה כל מה שלקחה ממני, גם את הבן…

ב”כ האיש: … לסיכום – שבית הדין יכתוב הסכם ואנו נעיין בו…

ב”כ האיש: לפי מהרשד”ם הבעל יכול להתנות את מתן הגט, אנו מוכנים להסכם ונעיין בו”

הבעל ובא כחו טוענים למעשה שהבעל מעכב את הגט לא בשל תקוותו לשלום בית עם האישה או חוסר בהתרצות ובהסכמה לגרש את האישה, אלא בשל דרישותיו הממוניות בעניין רכוש, מזונות והסדרי שהייה עם הילד. הבעל מבקש להתנות את מתן הגט בהשגת הישגים בעניינים שבמחלוקת שלא בדרך של קיום דיון וברור האם מגיעות לו זכויות אלה בדין. בא כח  הבעל אמר את הדברים בצורה מפורשת עוד בדיון שהתקיים ביום כ”ו תמוז תשע”ח (09/07/2018):

“ב”כ הבעל: הוא אמר לי כי [עד] (עוד) שלא  יסגר נושא הרכוש הוא לא יתן גט זה מה שהוא אומר…”

מכאן שהבעל השלים למעשה עם רצון האישה בגירושין ומבין שעצמת הסכסוך בינו לבין האישה לא מאפשרים חזרה לשלום בית. נראה שגם הבעל לא מעוניין להישאר ללא אישה והוא מבין שאשתו לא תחזור אליו. הבעל מעכב את הגט רק כדי לזכות בהישגים רכושיים ואחרים, שלא באמצעות ברור המחלוקת לפי דין. אילו היה הבעל חפץ באישה באופן שרק אונס הממון היה גורם לו להתגרש, הבעל לא היה מעלה מיוזמתו את אפשרות הגירושין בהסכמה תוך קבלת ממון מהאישה. העובדה שהבעל מסכים לגרש את האישה תוך קבלת ממון ממנה מלמדת על כך שביחס לקשר שבין הבעל לאישה מבין הבעל שהקשר בא לסיומו ומוכן לנתקו אלא שמבקש תמורה על כך. כאן אונס הממון לא יחשב לאונס באשר ברור שלבעל האישה כבר לא חשובה יותר ומוכן לגרשה בעד קבלת ממון. כאן הסכמת הבעל לגירושין כדי שלא ייקחו ממנו את מקום העסקתו לא באה רק בשל הפחד מהפסד הזכויות אלא בשל עצמת המחלוקת והפרוד שבין הצדדים, והבנת הבעל שאין מנוס מגירושין. הסכמת הבעל לגירושין עם קבלת תמורה, מלמדת על התרצותו והסכמתו לגירושין בשל אופי הסכסוך. אין לקבל את התניית הבעל לקבלת ממון לאחר שקיימת פסיקה בערכאה אחרת לחלוקת הרכוש בחלקים שווים. הבעל אינו מתנה את הסכמתו לגירושין בקבלת ממון המגיע לו על פי דין. כל עוד אינו מסכים לקבלת הכרעת בית הדין שתינתן לאחר סידור הגט די בהתרצות הבעל לגירושין בתנאים אלה כדי לקבוע שהגט שיינתן יהיה כשר למרות אונס הממון. וראה בנספח א’ בספר גט מעושה שדן שם בגדרי הרצון וההסכמה הנחוצים לכשרות הגט, ומסיק שם בעמוד קעז אות ב:

“שיטת התשב”ץ וכן דעת רוב רבותינו האחרונים שהגדר של “רצון” הבעל שיש בו צורך במתן הגט, הוא הסכמה בפיו למתן הגט ואין צורך בהסכמה בלב, וק”ו שאין צרוך שיחפוץ הבעל בגירושין, אלא סגי בהסכמה גרידא.”

הרי שדי בהסכמת הבעל לגירושין בנסיבות שקדמו לאונס הממון, כפי שמתקיים בנדון דנן. וראה שם שמוכיח שהכרעת הרמ”א בשלחן ערוך והפוסקים, שדי בהסכמת הבעל לגירושין ואין צורך ברצון בגירושין או בהסכמה בלב לגירושין. העובדה שבנידון דנן הבעל העלה את אפשרות הגירושין בהסכם מלמדת שכאשר יגרש את אשתו ייעשו הגירושין מתוך הסכמת הבעל לגירושין לאור המצב שנוצר לאור הפרוד, המחלוקת וחוסר הסיכוי לשלום בית. הצהרתו על גירושין בהסכם מלמדת על הסכמתו לגירושין. אלמלא הבעל לא היה מסכים להתגרש, הוא לא היה מעלה אפשרות של גירושין בהסכם, אלא היה שולל כל אפשרות לגירושין. העובדה שהבעל מסכים להתגרש בהסכם, מלמדת שקיימת הסכמה עקרונית שלו לגירושין בשל עומק הסכסוך. לאור הסכמת הבעל לגירושין, אונס הממון שבנדון דנן לא יפסול את הגט.

אונס ממון מועט

לא כל אונס ממון נחשב לאונס הפוסל את הגט. כאשר אונס הממון נחשב “אונס מעט” אין בו כדי לפסול את הגט. בדברי הפתחי תשובה שהובאו לעיל נאמר שגם בענייני ממון לא כל אונס יחשב כאונס, להלן דברי הפתחי תשובה אבן העזר סימן קלד יא:

“… משום אונס קטן כזה לא הוי ליה לגרש ומוטב היה לו להפסיד הממון ולא לגרש ומסתמא ברצונו הוא מגרש והגע עצמך גם בענין דבר שבממון אם היה אונס ממון על סך מועט בודאי דלא חשיב …”

פשוט בדברי פתחי תשובה שבענייני ממון, אונס להפסד דבר מועט לא יחשב לאונס. ביחס לגט קיים ספק הנובע מהצד שכל אונס ממון, גם ממון רב, יחשב תמיד כדבר מועט ביחס לאפשרות המשך החיים עם האישה. אך ברור ללא כל ספק שאם בגט אונס הממון הוא בדבר מועט לא ייחשב הדבר כאונס כלל לכל הדעות. דין אונס ממון מועט בגט יהיה לפחות כמו בענייני ממון, שם אונס ממון מועט לא נחשב לאונס.      
הסברה שאונס ממון מועט לא יחשב לאונס בגט מובאת להלכה בדברי הפוסקים. כך בשו”ת צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר סימן רסב:

“…הסכמת כל הפוסקים דאונס ממון חשוב אונס… ומ”מ זהו דוקא באונס ממון רב. אבל בממון מועט לא שייך לומר דחשוב אונס. ותדע עוד מדהתיר ר”ת גבי טוענת מאיס עלי לעשות ההרחקה המבואר בתשו’ מהרי”ק שורש ק”ב הובאה ב”י סי’ קל”ד בד”ה כ’ מהרי”ק ובלבוש שם סעיף יו”ד. והרי ר”ת ס”ל דאין כופין בטענת מאיס עלי. ואם כופין תצא והבנים ממזרים. ואעפ”כ התיר הרחקה הנ”ל אלמא דזה אינו חשוב כפייה ובודאי דאונס ממון סך מועט לא עדיף מהרחקה הנ”ל.”

לדברי צמח צדק אונס ממון מעט לא נחשב אונס. לדבריו דין ההרחקות של רבינו תם, המתיר להתרחק מהבעל עד שייתן גט, למרות שאסור לכפותו, מבוסס על ההבנה שההרחקות נחשבות לאונס דבר מועט, ודבר מועט לא נחשב לאונס. עוד נאמר באותה תשובה של הצמח צדק בסימן רסב:

“דאע”ג דאונס ממון חשוב אונס בגט ג”כ היינו ממון חשוב ולא ממון שאינו חשוב כ”כ אף שהוא קצת אונס אינו חשוב אונס כלל. ועל”ק אות ח’ הבאתי עוד ראיה לזה דאונס ממון מועט אינו חשוב כלל אונס גבי גט וא”כ הא דאונס ממון חשוב אונס גמור היינו ממון הרבה שחשוב לפי ערך הבעל.”

אונס ממון יחשב רק “בממון הרבה” ולא בממון מועט.          
הדברים הובאו להלכה בשו”ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קלז ביחס לחיובי ממון על בעל מצד הערכאות, וכך כתב:

“ואין לחוש שמא הערכאות חייבוהו יותר מעט מכפי שהיו מחייבין בב”ד, דאף אם האמת כן הוא רק סך מועט שודאי אין זה אונס אף להתו”ג כדאיתא בפשיטות בפ”ת שם שאם היה אונס ממון על סך מועט ודאי דלא חשיב אונס וכן הוא הסברא”

לדעת אגרות משה, חיובי ממון שערכאות מחייבים את הבעל, ביותר ממה שבית דין יחייב את הבעל, אינם נחשבים לאונס ממון על הגט, באשר חיובים אלה מוגדרים כאונס מועט, ואונס מעט אינו נחשב לאונס ממון.     
בדברי שו”ת בית אפרים מהדורא תניינא חלק א סימן ע נמצא הרחבה גדולה עוד יותר לסברת החילוק בין רב למעט גם ביחס לאונס הגוף ולא רק ביחס לאונס הממון, וכך כתב:

“וכן הדבר באונס הגוף, צריך אומד הדעת אם אונס כזה כדאי להכריחו לגרש. וכן מבואר מלישנא דתלוה וזבין או תלוה ויהיב או תלוהו וקדיש, דהיינו יסורין גדולים שמעבירין האדם על דעתו, אבל אם הם יסורים קלים שדרך כל האדם לסבול יסורים כאלו ולא יעשה מעשה כזה לגרש, פשיטא שאין לנו לתלות שזה אסטניס הוא ואינו יכול לסבול כלל ובוחר יותר בגירושין, שזה דבר שאין לו שחר לומר דמחמת רידוי ויסורים קלים עשה זאת מה שאין דרך בני אדם לענות בו, אם לא שהוא מוכה ומעונה הרבה וכדאמרינן חובטין אותו כו’ אז הוי גט מעושה, משא”כ בהכאה קצת שדרך שיסבול ולא יעבור על דעתו, פשיטא דלא חשיב אונס כלל.”

בדברי בית אפרים אין הבדל בין אונס הגוף לאונס ממון, גם באונס הגוף אם מדובר ביסורים קלים שדרך בני אדם לסובלם לא ייחשב הדבר כאונס לגבי הגט.   
בדברי שו”ת היכל יצחק (הרצוג) אבן העזר א סימן ג הובאה הסברה שחיוב ממון מועט אינו אונס כאחד הנימוקים המתירים פסיקת מזונות לאישה המעוכבת שבעלה מסרב לגרשה, וכך כתב:

“וע”כ אם באמת נפשו קשורה בנפשה לא היה נותן גט כדי להפטר ממזונותיה והיה ממשיך באותו המצב שמא יבוא סוף סוף שינוי ביחס שלה, ומכיון שהוא נותן גט כדי להפטר מן המזונות, ש”מ שאין החלטתו כ”כ מוצקה.

ובהצטרף לזה הגורמים הנ”ל (א) שיש אומרים שאונס ממון לא הוה אנוס, (ב) שכיון שהמזונות הם במדה בינונית אין זה בגדר אונס, אפילו תאמר שאונס ממון הוה אונס יש מקום להקל משום עיגונא. (ג) שהוא ג”כ נהנה מהגירושין שהוסר מעליו חדר”ג והותר הוא עצמו מכבלי העיגון. לסברא זו כיוונתי מדעתי ומה מאד שמחתי שמצאתי לי רב הצ”צ ז”ל.

לדברי היכל יצחק, אחת הסיבות שניתן לחייב בעל סרבן בתשלום מזונות, לאשתו המעוכבת, היא שהמזונות אינם נחשבים לאונס ממון כאשר מדובר במזונות בינוניים, היינו חיוב כספי שאינו גדול ולכן יחשב כאונס ממון מועט.

מהאמור עולה, שלהלכה נפסק שאונס ממון מועט אינו פוסל את הגט. עתה יש לדון בנדון דנן כיצד להתייחס להפסקת העסקת הבעל בחברת אגד. גם אם לבעל קיימות זכויות להמשיך להיות מועסק או לקבל כספים מחברת אגד הזכות מותנית בעבודה שיצטרך הבעל לעבוד על מנת לקבל את שכרו. הרי שמה שנלקח מהבעל, אם נלקח, זו רק הזכות להיות מועסק. לא נלקח מהבעל ממון ממשי, שהרי כדי להרוויח ממון עליו לעבוד. יכולת העבודה שייכת לבעל ולא נלקחה ממנו. הבעל יכול לנצל את כושר העבודה שלו בעבודה שיעבוד בכל מקום עבודה אחר שאינו גוף מבוקר, עליו לא חל צו בית הדין. הרי שהדבר היחידי שמשפיע על הבעל הוא החלפת מקום עבודתו. במקום לעבוד בחברת אגד, יכול הבעל לעבוד במקומות אחרים ולהשתכר את אותו סכום. לטענת הבעל הוא מרוויח לחודש סך של 5,000 ₪, סכום זה ניתן להתקבל במקומות רבים במשק בהשקעה זהה להשקעה שהבעל נדרש להשקיע במקום עבודתו הנוכחי בחברת “אגד”. החלפת מקום עבודה נחשבת לאונס מועט שאינו פוסל את הגט. על כך ניתן ללמוד מדברי הפוסקים שהביאו את ההרחקות של רבינו תם, מדבריהם ניתן להוכיח שהחלפת מקום עבודה לא נחשב כאונס “ממון מרובה”. כך בדברי שו”ת מהרי”ק סימן קלה, מובאת האפשרות שהבעל יכול למצוא מקום אחר כסיבה להיתר ההרחקות, להלן דברי מהרי”ק:

“נראה לע”ד לעשות כמו שכתב רבינו תם בתשובה גבי אומרת מאיס עלאי וז”ל אך כל רבותיי שוים בדבר תגזרו באלה חמורה על כל איש ואישה מזרע בית ישראל ועל כל הנלוים עליהם שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו וללוותו ולהשקותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומרות כרצונם על כל אדם אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת שבזה אין כפייה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה אך אנו נתפרד מעליו עכ”ל ר”ת”

האפשרות שהבעל ימצא מקום אחר למחיתו מתירה להימנע מלשאת ולתת עמו ולהרוויחו. הרי שעצם העובדה שהבעל נאלץ לעבור להתפרנס במקום אחר אינו נחשב כאונס. המהרי”ק מביא את ההרחקות של רבינו תם, כפי שהובאו  ספר הישר (חלק התשובות) סימן כד, ומוסיף את הטעם שהבעל יכול ללכת למקום אחר כנימוק להיתר ההרחקות. גם בדברי הלבוש אבן העזר סימן קלד מובאת האפשרות שהבעל יכול ללכת למקום אחר כנימוק להיתר ההרחקות:

“אבל אם רואים ב”ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האישה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה”ג שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה, ואף על פי שאין האיש מאותם שכופין להוציא, מכל מקום יכולין הב”ד להטיל חרם ביניהם על כל איש ואישה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחוליו וחומרות אחרות כפי רצונם, על כל אדם, אם לא יגרש אותו האיש ויתיר את אשתו בגט כשר, שבזה אין כפייה עליו, שאם ירצה לא יגרש וילך למקום אחר במקום אשר לא יבדלו ממנו, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, ואין עליו שום עונש, כי אין החרם חל עליו אלא עלינו אם לא נתפרד מעליו ואין כאן גט מעושה, גם זה עיין ברי”ק שורש ק”כ.”  

קיים היתר לא לשאת ולתת עם הבעל ולא להרוויחו, כך שמטה לחמו של הבעל ישבר. בכל אופן הדבר מותר ואין בהפסקת חיותו ופרנסתו של הבעל משום אונס. זאת בשל העובדה שהבעל יכול לא לגרש וללכת למקום אחר שם ימצא את מטה לחמו. הרי שעקירה למקום אחר אינה נחשבת לאונס. מכאן שכאשר קיימת אפשרות להיות מועסק במקום אחר, באותם תנאים, אין לראות בהפסקת ההעסקה משום אונס. אמנם בדברי הפוסקים האמורים אין לבעל זכויות להיות מועסק על ידי בני קהילתו, בעוד שבנדון דנן אנו דנים באפשרות שלבעל יש זכויות להמשיך להיות מועסק או לקבל שכר. אלא שניתן להוכיח מדברי הפוסקים שהאפשרות לעבור למקום אחר מגדירה את ההרחקה כדבר סביר, ומכאן שהפסקת התעסוקה תחשב לאונס ממון מעט, בהיות הפסקת התעסוקה דבר סביר הנתון לפתרון בהעתקה למקום אחר. פתרון שאינו מוגדר כאונס בדברי הפוסקים. על כן בנדון דנן, גם אם לבעל זכויות במקום עבודתו, הפסקתן, כאשר הוא יכול להיות מועסק במקום אחר, תחשב לאונס ממון מועט שאינו פוסל את הגט.

קבלת תמורה מבטלת את אונס הממון

ניתן להוסיף סברה שיש בה כדי לחזק את ההיתר להפסקת העסקת הבעל, על סמך ההבנה שבנתינת הגט הבעל למעשה מקבל תמורה כפי שיתבאר. יסוד ההיתר נלמד בדברי פתחי תשובה אבן העזר סימן קלד ס”ק יא. בדבריו מובא חידוש שבמקום שהבעל מקבל תמורה כאשר מגרש את האישה אונס הממון אינו פוסל את הגט, וכך כתב בפתחי תשובה:

“ועפ”ז נלע”ד להמציא דבר חדש היכא דמתחלה לא היה רק אונס ממון ואח”כ מגרש בקבלת ממון זולת ממון שלו י”ל דלית בה שום ספיקא ובודאי מהני דע”כ לא מספקא ליה להרשב”ץ אלא באונס ממון ואח”כ אינו מקבל שום ממון אחר בזה י”ל דהוי אונס דאולי הממון חביב עליו וכן ע”כ לא כתבו הפוסקים דאפי’ קיבל מעות לא מהני אלא היכא דהאונס היה בגופו הכאה וחבטה משום די”ל דהאישה חביבה עליו מהממון והוא אינו מגרש אלא בשביל האונס דהכאה אבל היכא ששניהם חוברו יחדיו דמתחלה לא היה רק אונס ממון ואח”כ מגרש בקבלת מעות יתרים כיוצא בו י”ל דממ”נ מהני או דלא הוי אונס או דהוי כתלוהו וזבין ודוק (ושוב מצאתי מדברי התו”ג בעצמו ס”ס זה קצת סעד לסברא זו) ובתשובה הארכתי על מעשה כיוצא בזה.”

לדברי פתחי תשובה כאשר הבעל מקבל תמורה בעד נתינת הגט, שוב אונס הממון לא יפסול. שכן גם לצד האומר שלבעל הממון חשוב יותר מהאישה ומגרש רק בשל הלחץ שבאונס הממון, בשעה שמקבל תמורה עבור הגירושין, שוב קיימת התרצות של הבעל, הבאה בשל קבלת התמורה.

בנדון דנן, עיון בתיק מלמד שאם הבעל יגרש את אשתו לאלתר הוא יקבל תמורה באופן שלא יתחייב בחיובים שייתכן שחייב בהם לפי הדין. החיובים בהם עלול הבעל להתחייב הינם השלמת מזונות מעוכבת והשלמת חיוב הכתובה, וכפי שיתבאר.    
ביחס למזונות מעוכבת, בית הדין, בהרכבו הקודם, חייב את הבעל בתשלום סך של 1,500 ₪ לחודש באופן זמני, וניתנה החלטה שיש לקיים דיון נוסף בו הבעל יציג את תלושי ההכנסות שלו, ובית הדין יקבע את גובה חיוב המזונות. בדיון האחרון ביקשה ב”כ האישה שבית הדין יחייב את הבעל בתשלום של 3,000 ₪ לחודש עבור מזונות האישה. ייתכן שבית הדין ייעתר לבקשה, גם אם הכנסת הבעל היא רק כפי שהוא מצהיר, בסך 5,000 ₪ לחודש. אם הבעל יגרש עתה את אשתו לא ידון בית הדין בהגדלת מזונות המעוכבת. הרי שהבעל מקבל תמורה מהגירושין.           
תמורה נוספת שיקבל הבעל אם יגרש עתה היא מניעת חיובו בהשלמת חיובי כתובה לפי ההסכם שנעשה בבית הדין. בית הדין, בהרכבו הקודם, חייב את הבעל בתשלום הכתובה בסך 5,000 $, כערך הנקוב בכתובה. אמנם עיון בתיק בית הדין מלמד שביום ל’ ניסן תשע”ה (19/04/2015), אישר בית הדין בהרכב קודם, הסכם שלום בית בין הצדדים, והצדדים קיבלו בקניין את חיובי הממון שבהסכם שלום הבית. בסעיף ה’ להסכם שלום הבית, הבעל התחייב לשלם 10,000 $ דולר עבור הכתובה במידה ולא ישמע להוראות המטפלת מיחידת הסיוע. עתה יש לדון האם לחייב את הבעל בסך האמור תוך בחינת הציות שלו להוראת המטפלת, הליך שיתכן שיסתיים בחיוב הבעל בכל הסך האמור. אם הבעל יגרש עתה את האישה, לא ידון בית הדין בחיובו בהשלמת הכתובה. הרי שבנתינת הגט עתה יקבל הבעל תמורה שלא ידונו בחיובו בהגדלת מזונות אשתו המעוכבת ובהשלמת חיוב הכתובה בהתאם להסכם. קבלת תמורה יכולה לבטל את אונס הממון.

הכרעה

מהאמור עולה, שהפסקת העסקת הבעל במקום עבודתו בחברת “אגד” אינה נחשבת לאונס ממון הפוסל את הגט גם אם יוכח שעומדות לבעל זכויות להמשיך להיות מועסק או לקבל שכר מחברת “אגד”. ההכרעה מתקבלת בהצטרף כל האמור: קיום הסכמה עקרונית של הבעל לגירושין, הגדרת הפסקת התעסוקה כאונס מועט וקיום אפשרות שהבעל יקבל תמורה של מניעת חיובים עם נתינת הגט לאלתר.

(-) הרב מאיר פרימן

מצטרף למסקנות ומטעמים נוספים, שיפורטו במידת הצורך.

 (-) הרב מרדכי מזרחי בר אור    

מסקנה

בהתאם לאמור ועל פי סעיף 2(א)(4) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ”ה-1995 בית הדין מורה בזאת לחברת “אגד”, שהינה גוף מבוקר כמשמעו בחוק מבקר המדינה תשי”ח-1958 [נוסח משולב], להימנע מלהמשיך להעסיק את הבעל.

אין בהוראה למנוע העסקת הבעל משום “אונס ממון” הפוסל את הגט. לאחר שבית הדין פוסק ביחס לבעל הרחקות דר”ת, ניתן להוסיף הרחקות נוספות על הרשימה שבתשובת ר”ת, ולהורות למעסיק של הבעל לחדול מהעסקתו. טענת הבעל שהכנסתו בעתיד תיפגע אינה מתקבלת מאחר שאין מניעה שיסדיר לעצמו עבודה חילופית בגוף שאינו מבוקר וימשיך להתפרנס.

דין ההחלטה הנוכחית כהודעה על פי סעיף 2 לחוק הנזכר, ובהתאם לאמור צו הגבלה זה ייכנס לתוקף לא יאוחר משלושים יום ממועד החלטה זו, או קודם לכן, אם הנתבע מועסק פחות משלוש שנים, ככל שהדבר אפשרי על פי החוק הנזכר.

אם קיים חוזה העסקה בין “אגד” לנתבע יוכל להגיש בקשה מתאימה שאליה יצורף חוזה זה.

ניתן ביום ב’ באדר א התשע”ט (07/02/2019).

     
הרב אוריאל לביא – אב”ד הרב מרדכי מזרחי בר אור הרב מאיר פרימן

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?