החלטה

התקבלה תגובת האישה בעניין הסדרי הראיה ועותק יועבר לצד השני.

המשיבה מחלקת את תגובתה לשני חלקים: א. טוענת בדבר העדר סמכות. ב. טענות לגופו של ענין.

לענין הסמכות, כבר ניתנה ארכה למבקש להגיב וטרם עבר המועד למתן תגובתו. אך נעיר כבר כעת כי עמדת המשיבה תמוהה. אילו היתה טוענת לחוסר סמכות מיד עם פתיחת ההליכים בפנינו, היה מקום לקבל את עמדתה, אך כעת, לאחר שכבר התקיים דיון וניתנו החלטות בבקשות ששני הצדדים הגישו, בית הדין קנה סמכות לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, וכפי שיבואר להלן.

ההליכים שבפנינו החלו בבקשה ליישוב סכסוך שהגישה האישה ביום י"ג בניסן תשע"ז (9.4.17). לאחר שחלפו ששים יום, האישה לא הגישה תובענה כלשהיא, והבעל היה רשאי להגיש כל תובענה מצדו, וזאת לפי סעיף 4 לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014. הבעל פנה ביום ד' בתמוז תשע"ז (28.6.17), והגיש בקשה לסעד דחוף להורות לאישה שלא לשנות את מקום מגורי הילדים. בבקשתו המפורטת, ביקש הבעל לבדוק את כשרותה של האם להיות הורה משמורן, לאור החלטתה לעבור דירה ללא תיאום עמו וללא התחשבות בטובת הילדים כפי טענתו. דהיינו, הבקשה לצו דחוף, הוגשה כחלק מתובענה כללית לבדיקת משמורת הילדים ולמתן צו לתסקיר בנושא זה.

אמנם פתיחת ההליכים על ידי הבעל בנושא זה נעשתה על ידי תיק לסעד זמני דחוף ולא על ידי פתיחת תיק עיקרי בנושא הילדים, כפי שהיה מתבקש, אך סיבה טכנית זו איננה מהווה עילה לשלול את סמכות בית הדין, ויש להתייחס לבקשת הבעל כאילו היא הוגשה בתיק עיקרי. מאחר והבקשה לסעד דחוף הוגשה לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים וסיום הליך יישוב הסכסוך, הרי שמעמדה אז היה כשל תובענה רגילה בענייני משמורת הילדים.

כאשר הבעל הגיש את תביעתו לבחינה מחודשת של המשמורת ולמתן צו מניעה נגד העברת מקום מגורי הילדים הקטינים, האישה לא העלתה כל טענה לחוסר סמכות, למרות היותה מיוצגת בייצוג משפטי. היא הגיבה לגופו של ענין ולבקשתה אף התקיים דיון בנושא. בעקבות הדיון, ניתנה ביום ב' באב התשע"ז (25.7.17), החלטה מפורטת ומנומקת, הן בנושא מקום מגורי הקטינים והן בנושא מקום חינוכם. התנהלות האישה כאמור, מהווה ללא ספק הסכמה מכללא לסמכות בית הדין לדון בנושא המשמורת ובכל יתר הנושאים הקשורים לילדים.

גם ההליך הנוכחי בעניין קביעת המשמורת והסדרי הראיה, החל כאשר האישה הגישה ביום כ"ב באלול תשע"ז (13.9.17), באמצעות בא כוחה הקודם, בקשה למתן צו כנגד הבעל בנושא הסדרי הראיה, ובקשה לעריכת תסקיר ומתן הוראות בעניין שינוי מקום הלימודים של הילדים. הבעל מצדו הגיש בקשה ביום כ"ג באלול תשע"ז (14.9.17), למתן החלטות נגדיות באותם נושאים ובית הדין כבר הוציא ביום כ"ז באלול התשע"ז (18.9.17), החלטה בה ניתנו הוראות בהקשר לבקשות אלו.

לאור כל האמור, נראה כי בית הדין קנה סמכות לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, שבו נאמר כדלהלן:

בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

כפי הפסיקה המקובלת, הסכמה לפי סעיף 9 יכולה שתינתן מכללא ואינה צריכה להינתן בפירוש. התייצבות האישה לדיון בנושא מקום המגורים והחינוך והגשת הבקשה למתן צו לתסקיר לצורך בדיקה כללית של מצב הילדים אצל האב, מהווה הסכמה מכללא. משנתנה האישה את הסכמתה לסמכות בית הדין לדון בנושאים הקשורים בילדים, אין היא יכולה לחזור בה רק משום שהחליפה ייצוג. בהתאם לכך, הסמכות נקנתה לבית הדין.

להלן יינתנו הוראות לגופו של עניין:

• לאור חילוקי הדעות בין הצדדים, עד לקבלת התסקיר, לא ישתנו הסדרי הראיה שאושרו בהסכם הגירושין ועל כן האב יקבל את הילדים ללא לינה בתיאום עם האם, וכן יקבלם לביקור כולל לינה פעם בשבוע בימי ראשון, או ביום אחר שיתואם בין הצדדים וכן כל סוף שבוע שני.
• הסדרי הראיה בחג הסוכות יתקיימו בהתאם לטבלה שהציע האב.
• על פי הנתונים שהציגה האם, מאחר שהילדים מתחנכים לשמירת שבת, האב יהיה מנוע מלהסיע את הילדים ברכב בחג ושבת.
• בעניין הסדרי ראיה קבועים, תינתן החלטה לאחר קבלת התסקיר.

פסק הדין מותר בפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ב בתשרי התשע"ח (02/10/2017).

הרב חיים בזק – אב"ד