מאגרי מידע

סמכות בענייני חינוך ילדים וטיפול רפואי והזיקה או היעדרה בינם לבין המשמורת 1207701-1 – ביה"ד הגדול

פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום י' בשבט תשע"ט (16.1.2019) שלפיה, בהמשך להחלטות קודמות, תישאר המשמורת של הקטינה [אלמונית] אצל האב, והסמכות להורות על רישומה של הקטינה במוסד חינוכי […] שהוא פנימייה טיפולית היא של בית הדין שהוסמך לדון במשמורת הקטינה (ועל כך אין עוררין). וזו לשון ההחלטה:

התקיים דיון בעניין החזקת הילדה [אלמונית] ושילובה במסגרת "פוסט־אשפוז" בפנימיית […] נשמעו טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם גם בקשר לשינוי הרכב בית דין וטענת בא כוח האם לחוסר סמכות בית הדין לדון בנושא שילוב הקטינה במסגרת החינוכית־טיפולית.

בית הדין זימן דיון בהקדם משום שבית הדין רואה בחומרה את הימצאות הבת הזקוקה למסגרת חינוכית־רפואית בבית בגלל מחלוקות בין ההורים אשר גורמות נזק של ממש לקטינה.

מחליטים:

א.       בית הדין דוחה את הטענה לחוסר סמכות. ודאי שצורך רפואי־נפשי הוא בסמכות בית הדין לעסוק בו.

ב.       בית הדין מסמיך את האב להשלים בעצמו את רישום הקטינה לפנימיית […]

הערעור שלפנינו נסוב על שני חלקי החלטה זו, הן על המשמורת והן על הסמכות לרשום את הקטינה לפנימייה הנ"ל.

ריש מילין, בטרם נדון בערעור לגופו, נאמר שהאיחור במתן פסק דין זה נבע מכשל טכני במערכת המחשוב של בית הדין.

להלן נדון בשני חלקי הערעור.

א.   קביעת המשמורת

האם – המערערת, באמצעות בא כוחה, טוענת כנגד קביעת בית הדין שהמשמורת על הקטינה תישאר אצל האב – המשיב.

לטענת המערערת אשפוזה של הקטינה במוסד רפואי־פסיכיאטרי לתקופה ארוכה, וכן התדרדרותה המנטאלית והנפשית של הקטינה, הם שינוי נסיבות קיצוני, שאמור להוביל למסקנה שיש להוציא את המשמורת של הקטינה מידי האב. לטענת המערערת, שינויים אלו נבעו מהעובדה שהקטינה עברה למשמורת האב ולא מסיבות אחרות.

כמו כן, לטענת המערערת התעלם בית הדין מרצונה של הקטינה (לטענת המערערת) לשוב לחיק אימה ולמשמורתה.

בית הדין שמע את הצדדים ועיין בחומר הרב שבתיק והגיע למסקנה שיש לדחות את הערעור בחלק זה בשתי ידיים.

פסיקתנו זו, כמו כל החלטות בית הדין האזורי בעניין זה, נשענת על חוות דעת מרובות של גורמי המקצוע שליוו את כל ההתפתחויות, המשברים והנפילות הנפשיות שחוותה הקטינה בעברה, והם אלו שהמליצו ועמדו על דעתם שהמשמורת תהיה אצל האב ולא אצל האם. נציין שלפי חוות דעתם של גורמי המקצוע, העברת המשמורת לאם בשלב זה לא רק שלא הייתה מטיבה עם הקטינה אלא שאף הייתה מסכנת אותה ואת בריאותה הנפשית. בכלל חוות הדעת הללו הם התסקירים שניתנו בתאריכים: כ"ט בסיוון תשע"ו (5.7.2016), י' בסיוון תשע"ז (4.6.2017), י"ב בתמוז תשע"ז (6.7.2017), וי"ז בטבת תשע"ח (4.1.2018) – כולם מצויים בתיק בית הדין האזורי. נוכל לומר גם את זאת: מכולם עולה המלצה חד־משמעית, שהמשמורת תהיה אצל האב ולא אצל האם, ועולה מהם תמונה השוללת את כל האמור לעיל נגד משמורתו של האב.

בנוסף לכל התסקירים הנ"ל, בחן בית הדין האזורי בעצמו את הצדדים השונים בבואו לקבוע את המשמורת והתייחס לטיעונים בכתב ובעל פה שהוצגו לפניו.

אשר על כן, בכל הנוגע לקביעת המשמורת לא מצאנו פגם כל שהוא בהתנהלותו של כבוד בית הדין האזורי – לא טעות בהלכה, לא בשיקול דעתו ולא בפרוצדורות השיפוטיות, ולא נמצאה הצדקה כל שהיא להתערבותנו, ומשכך אנו דוחים את הערעור בחלקו זה.

ב.   סמכות השיפוט

עילת הערעור המרכזית בנוגע להחלטה זו היא שרישומה של הקטינה לפנימייה, ולא כל שכן כשמדובר על מוסד טיפולי־נפשי, שייך לתחום האפוטרופסות ההורית ולא למשמורת הפיסית היינו לשאלה מי יחזיק בפועל את הקטינה במחיצתו. בא כוח המערערת מפנה בעניין זה לבג"ץ 'ברית המילה' (8533/13).

אכן, כאשר ישנו סכסוך הורי באשר לאופי הטיפול הרפואי־נפשי של הקטינה, ובפרט כאשר מדובר בהיסטוריה ארוכה של כשלים נפשיים חמורים (כמפורט בתיק), הסמכות להכריע בו לא יכולה להיות נתונה רק למי שהמשמורת הפיסית בידו. לא מדובר בנתינת 'אקמול' להורדת חום או אנטיביוטיקה לכאבי גרון אלא בהכרעה הרת־גורל באשר לעתידה ולהמשך התפתחותה הנפשית התקינה של הקטינה. אין ספק שבשאלות מעין אלו הסמכות נתונה לאפוטרופוסים הטבעיים של הקטינה, קרי: לשני הוריה בשווה. ומאחר שיש סכסוך וויכוח בין ההורים אִם הקטינה סובלת מבעיה רפואית־נפשית מסוימת וזקוקה לטיפול בהתאם לכך או לא, הרי שערכאה שיפוטית צריכה להכריע בכך (ראו סעיפים: 18–19 ו־24–25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962), וכאן בשלב ראשון מתעוררת שאלת סמכות השיפוט.

בשלב זה איננו נכנסים כלל לשאלה מהו מצבה של הקטינה ומהו הטיפול שראוי שתקבל ואיננו עוסקים בשאלת קבלת המלצות מהגורמים המקצועיים. זאת עשה כבוד בית הדין האזורי באופן יעיל ביותר, פעל לפי הנתונים המונחים לפניו והגיע למסקנה חד־משמעית שטובת הקטינה היא לרשום אותה למוסד החינוכי המדובר.

אנו סבורים שגם לגבי החלק האופרטיבי של ההחלטה – הסמכת האב להשלים את רישום את הבת למסגרת הפנימייה – פעל בית הדין בסמכות, ובוודאי לפי נסיבות תיק דנן כלול הדבר בסמכותו בעניין משמורת וחינוך הילדה, וכפי שנבאר.

ג.    טענות האם ובא כוחה נגד סמכות בית הדין

האם ובא כוחה העלו את התנגדותם לסמכות בית הדין לראשונה בדיון בבית הדין האזורי ביום ז' בשבט תשע"ט (13.1.2019) כמתואר בפרוטוקול (שורות 12–20):

ב"כ האם: ילדה שיצאה מאשפוז – בדרך כלל על מנת להמשיך את הטיפול הרווחה מגישה בקשה לנזקקות לבית משפט לנוער וכדי להבטיח את משך הטיפול. לא עושים את זה במאבק על המשמורת […]

כשיש אי־הסכמה ההורים פונים לבית המשפט ואין סמכות לבית הדין לדון בעניין. והראיה הכי טובה זה הבג"ץ של ברית המילה שפסקה הנשיאה הגב' נאור שזה לא קשור למשמורת.

בית הדין: בית הדין, לאחר התייעצות, לא מקבל את הבקשה של בא כוח האם שאין סמכות לבית הדין.

ב"כ האם: נתמודד עם ההחלטה.

בעקבות הדיון הוציא בית הדין את ההחלטה דלעיל, נשואת הערעור. בכתב הערעור טען בא כוח האם טענה החוזרת ונשנית, שיש להעביר את משמורת הבת בחזרה לאם ושאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בהעברת הקטינה לפנימייה.

גם בדיון לפנינו ביום כ"ז בסיוון תשע"ט (30.6.2019), טען בא כוח האם:

ב"כ המערערת: אם הרווחה הייתה סבורה שהילדה במצוקה ונזקקת ליציאה לפנימייה, פונים לבית משפט של נזקקות ומכריזים על הילדה ומבקשים לפי סעיף 3 לחוק נוער דרכי טיפול שזה הוצאה לפנימייה. זה לא נעשה. העובדה שהרווחה לא עשתה זאת, זה אומר שחוק נוער ירד מהפרק.

יש את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ועומד על הפרק מקום חינוכה של הילדה, וכששני ההורים אינם מסכימים היכן תתחנך הילדה, הם פונים לבית משפט. לאיזה בית משפט יש לפנות בסכסוך כזה?

בית דין: כשיש סכסוך להורים על מקום חינוך אין סמכות לבית הדין הרבני?

ב"כ המערערת: זו לא סוגיה כרוכה, תיקי המשמורת והגירושין נסגרו מזמן, ואין לבית הדין הרבני סמכות נמשכת.

בית דין: אם התחיל בית הדין הרבני לדון במשמורת לפני גירושין?

ב"כ המערערת: יש משמורת, ויש סמכות של ניתוח ומקום חינוך ואלו סוגיות נפרדות.

בית הדין הגדול הורה לצדדים להגיש סיכומים בנושא הסמכות. בסיכומי בא כוח האם מיום י"ב בתמוז תשע"ט (15.7.2019) ("השלמת טיעון משפטי"), טען (מעין טענותיו בכתב הערעור):

5. טענו בבית הדין קמא כי סכסוכים אודות מקום חינוך ילדה אינו חלק מתיק משמורת ולכן הסמכות היא של בית המשפט למשפחה.

6. הסברנו כי אנו מסתמכים על "בג"ץ ברית המילה", בג"צ 8533/13 מיום 29.6.17 […]

9. נראה כי יש להבהיר את המאטריה המשפטית מדוע כי אין לבית דין הרבני סמכות לדון בהעברת הקטינה לפנימייה.

א. הקטינה לא הוכרזה נזקקת. לא נפתח תיק נזקקות ולא הוגשה בקשה של הרווחה לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה).

ב. לטעמנו הזכות להעביר קטינה לפנימייה היא מתחום האפוטרופסות, והיא אינה צמודה למשמורת הפיזית. לשני ההורים נתונה הזכות להביע דעה בנושא – בין אם ההורים נשואים או גרושים ובין אם הם גרים יחד או בנפרד. על כן, מדובר במחלוקת היכולה להתעורר גם בין בני זוג שאינם מצויים בהליכי גירושין או שכלל אינם נשואים אך יש להם ילד משותף.

ג. עניין העברת הקטינה לפנימייה כאשר אין תיק נזקקות נתון לסמכותו של בית משפט למשפחה והוא אינו כרוך בסוגיית המשמורת. ראה פסק דינו של בג"ץ בעניין ברית מילה.

ד. בכל הכבוד, סוגיית מקום חינוכה של הקטינה אינה ממין הסוגיות הניתנות לכריכה בתביעת הגירושין, שכבר ממילא הסתיימה, הואיל ויכולה הייתה להיות מחולקת גם בין הורים נשואים.

בא כוח האב טען בתגובתו לערעור שטובת הילד צריכה להיות נר לרגלי בית הדין; שהאב פעל באחריות כלפי הבת, לעומת התנהלות האם, כפי שעולה מהתסקירים; שהמערערת מנסה ל'פזר' את הטיפול הקוהרנטי שהעניק בית הדין לקטינה בין ערכאות שונות, על מנת לטשטש את אוזלת ידה ושהסמכות לדון בכלל ההיבטים הנוגעים לקטינה ולשמירה על טובתה ומילוי צרכיה, מצויה בידי בית הדין. אולם לא התייחס ישירות לטענות המשפטיות של בא כוח האם.

כאמור, לאחר עיון בסוגיה זו, נראה שבית הדין פעל בסמכות להורות על רישום הילדה בפנימייה, מטעמים דלהלן.

ד.   חינוך ומשמורת

כאמור, בדיונים לפני בית הדין האזורי, לפנינו ובכתב הערעור, טען בא כוח האם שסוגיית החינוך אינה כלולה בסוגיית המשמורת ולכן הסמכות בנידון דידן היא לבית המשפט לענייני משפחה. עיקר טענתו נשענת על "בג"ץ ברית המילה", אך הוא לא פירש בפרוטרוט ולא הצביע על אלו סעיפים ונימוקים בפסק דין זה הוא מסתמך.

ואומנם צודק בא כוח האם בטענתו העיקרית שסוגיית החינוך אינה כלולה מיניה וביה בכריכת המשמורת. וכבר נפסק כן במפורש בכמה וכמה פסקי דין, ביניהם: בג"ץ 5507/95 (עליזה אמיר נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד נ (3) 321, להלן גם 'פרשת אמיר'), על פי הלכת פלורסהיים:

בית המשפט פסק אפוא כי החזקת ילדים היא מלכות לעצמה; חינוך ילדים הוא מלכות לעצמה; ואין מלכות כרוכה במלכות. שלא כנושא החזקתם של ילדים, נושא חינוכם של ילדים אין הוא כרוך "לפי עצם טיבו וטבעו" בתביעה של גירושין. חינוך אינו בבחינת כריכה הנלמדת מעצמה.

לא ברור לנו מדוע תלה בא כוח האם את עיקר סמכותו בבג"ץ ברית המילה, שלא דן ישירות בחינוך הילדים אלא בנושא המילה, כאשר יש פסיקה מפורשת בנושא החינוך.

אולם בא כוח האם התעלם ביודעין או בלא־יודעין מעובדות אשר מערערות את הבסיס לטענתו המשפטית:

בתיק זה, לעומת תיקים אחרים רבים, נכרכה סוגיית החינוך באופן מפורש בתביעת הגירושין: בתביעת הגירושין של הבעל, מיום כ"ד בניסן תשע"א (28.4.2011) כתב הבעל – האב בכותרת התביעה: "מהות התביעה: גירושין ובכרוך בכך משמורת הילדים וחינוכם […]"

ולא רק בכותרת נזכר עניין חינוך הילדים, אלא גם בגוף התביעה, בסעיף 18, נכתב: "התובע מבקש להבטיח כי חינוכם של הקטינים יישמר במסגרות דתיות כפי שנעשה עד כה ובית הדין מתבקש להתייחס גם לשאלת החינוך."

אומנם בבג"ץ ברית המילה שהזכיר בא כוח האם הועלה 'סימן שאלה' מסוים בעצם אפשרות כריכת נושא החינוך, ונכתב שהדבר טרם הוכרע סופית.

אולם בתיק שלפנינו, במהלך השנים 2016–2018, כאשר התעוררה שאלת משמורת הבת דן בית הדין בהקשר זה גם בנושא חינוך הבת ובמתן טיפול פסיכולוגי. ראה תגובות בא כוח האם מיום כ"ט בתמוז תשע"ו (4.8.2016) וכ"ו בתשרי תשע"ח (16.10.2017); דוחות עובדת סוציאלית מיום י"ז בסיוון תשע"ז (11.6.2017) וכ"ד בטבת תשע"ח (11.1.2018) ואישור המלצות מקצועיות של בית הדין בשנים אלו. דיון זה התקיים ללא התנגדות האם לסמכות בית הדין, וממילא קמה וגם ניצבה לבית הדין הסמכות בנושא מכוח הסכמת הצדדים, על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953. וכך נאמר בפרשת אמיר הנ"ל (סעיף 12):

שתיים הן הדרכים בהן יכול לקנות בית הדין הרבני סמכות לדון בשאלת חינוך הילדים: הדרך הראשונה היא כריכת סוגיית החינוך בתביעת הגירושין שמוגשת לבית הדין הרבני על ידי אחד הצדדים, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים). עם זאת, יצויין כי אפשרות כריכתה של שאלת החינוך בתביעת הגירושין הושארה בצריך עיון […] הדרך השנייה בה יכול בית הדין הרבני לקנות סמכות בשאלות חינוך הילדים היא מכוח הסכמתם של הצדדים, לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המעניק סמכות שיפוט ייחודית. הסכמתם של הצדדים יכול שתהא מפורשת ויכול שתלמד מכללא. כך למשל, עצם ההתדיינות בבית הדין הרבני ללא העלאת טענת העדר סמכות עשויה להצביע על הסכמת הצדדים (ראו למשל: פרשת בלה לוי בעמ' 486־485; בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח (1) 365, 386־385 (1984) (להלן: פרשת נגר)).

יוער כי מסדר הדברים משמע בבירור כי רק בדרך הראשונה של כריכה חד־צדדית מפורשת ישנו סימן שאלה, אך לא בדרך השנייה של הסכמת הצדדים. ודוק.

הדיון בנושא החינוך שנידון מפורשות בבית הדין הרבני בשנים 2016–2018 במסגרת העברת המשמורת בלא התנגדות האם מהווה הסכמה מכללא לסמכות בית הדין. לכן, כאשר בית הדין כבר התחיל לדון בחינוך הבת בהסכמת הצדדים, והאם לא העלתה טענה של חוסר סמכות בהזדמנות ראשונה, אין היא יכולה להעלותה לאחר מכן, טענה של חוסר סמכות בנושא החינוך בשלב זה.

יובהר ויודגש שבבג"ץ ברית המילה, שעליו הסתמך בא כוח האם, נמנע בג"ץ מלהיכנס לעובי הקורה של סוגיית החינוך ועסק בחילוק שבין סוגיית ברית המילה לבין סוגיית החינוך, כפי שכתבה המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (שם סעיף 30):

החלטה בעניין ברית מילה היא החלטה מורכבת ורגישה. היא מערבת, פרט לאקט פיזי בלתי־הפיך בגופו של ילד, שאינו צד להליכי הגירושין, שאלות הקשורות בזכויות יסוד כחופש דת או חופש מדת וכן שיקולים חברתיים ותרבותיים.

ובהמשך הדברים (סעיף 34):

גם אם תאמר שענייני חינוך הם עניינים שניתן לכורכם בתביעת הגירושין, אין הדבר מחייב מסקנה כזו בענייננו. מסקנתי נסמכת על ההבדלים בין תחום החינוך לבין עניין ברית המילה. עד כה, התרכזו בפסיקה סכסוכים בתחום החינוך בשאלה מעשית, והיא באיזה מוסד חינוכי ילמדו הילדים לאחר הגירושין. בניגוד לברית מילה, שאלת אופיו של המוסד החינוכי שבו ילמד הילד אינה מערבת אקט פיזי בגופו […] זאת ועוד: מבחינה מעשית, גירושיהם של ההורים עשויים לחייב הכרעה בשאלה איזה מוסד חינוכי יפקוד הילד מדי יום ביומו לאחר הגירושין. זאת, בין אם משום שפעמים רבות בחירת המוסד החינוכי תלויה במקום המגורים של הילד, העשוי להשתנות עקב פרידתם של הוריו, ובין מסיבות אחרות. בשונה מכך, ברית מילה היא אקט חד־פעמי ובלתי־הפיך, אשר לגירושיהם של ההורים אין כל השפעה מעשית עליו. על כן, מקובלת עליי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, שלפיה בהשוואה לתחום החינוך, סוגית ברית המילה מצויה במעגל רחוק יותר מגרעין הנושאים המצויים בסמכותו המקורית של בית הדין הרבני.

ברור הדבר כי בעניין זה נושא הפנימייה שבתיק שלפנינו דומה יותר לנושא החינוך מאשר לנושא ברית מילה. לא מדובר באקט חד־פעמי בלתי־הפיך בגופו של הילד, או בכזה הקשור לזכויות יסוד כמו חופש דת, אלא בשאלה יום־יומית של חינוך ומגורי הקטינה בהיות ההורים גרושים ובמקומות מרוחקים.

לכן, כהמשך להסכמת הצדדים לסמכות בית הדין הרבני לדון בנושא חינוך הילדה, יש לו סמכות לדון בסכסוך על אודות המסגרת החינוכית של פנימיית […]

לטענת בא כוח האם הנושא הרפואי הוא חלק מתורת האפוטרופסות, וככל שהאם מתנגדת לאופן הטיפול הרפואי־נפשי של הילדה – ולדעתה יש להפסיק את הטיפול בה כחולת סכיזופרניה – היא סבורה שזכותה החוקית לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בנושא זה. ברם יש לזכור שאף אם נניח שהסמכות לעניין זה היא לבית המשפט, ואיננו קובעים בכך מסמרות, וגם אם יקבע בית המשפט שיש להפסיק את הטיפול הרפואי של הבת (ויש לציין שבית הדין נסמך על תסקירים מקצועיים, שיש להניח שגם בית המשפט יישען עליהם בבואו להכריע בנושא), ואז יצטרך בית הדין לשקול שוב את קביעתו בנוגע למקום החינוך לאור כך, אך אין בזה כדי לפגוע בחלק האופרטיבי בסעיף ב' של ההחלטה נשואת הערעור, שהוא קביעת מסגרת החינוך של הילדה, שבסמכות בית הדין לאור הכריכה המפורשת, הסכמתם של הצדדים לסמכות בית הדין והסמכות הנמשכת בענייני החינוך במהלך השנים.

אולם ברור כי בנסיבות אלו בשל טובת הקטינה רצוי להימנע מהצורך לפצל את הטיפול בעניינה בין שתי ערכאות שונות – מה שיכול לסבך ולהאריך את הדרך בדאגה לטובתה של הקטינה במשמעויות השונות, כשהמשמורת, הסדרי השהות והחינוך יידונו בבית הדין ואילו שאלות אחרות הקשורות למצבה עלולות להתדיין (לטענת בא כוח האם) בבית המשפט לענייני משפחה.

ה.   מגורים בפנימייה ומשמורת

זאת ועוד, ומעבר לאמור: לדעתנו, נושא המגורים בפנימייה קשור לא רק לנושא החינוך, אלא הוא קשור 'הדק היטב' לסוגיית המשמורת והחזקת הילדים עצמה. וכך אין צורך להכריע גם בתיק זה בעצם שאלת כריכת חינוך, ואף אין צורך לדון בכך, מאחר שבתיק שלפנינו הצדדים הסכימו על כך בעבר, וכמבואר לעיל.

הדבר פשוט וברור שביסוד שאלות המשמורת והסדרי השהות עומדת השאלה של מקום המגורים הפיזי של הקטינים, והטיפול השוטף בהם בחיי יום יום מעבר למסגרות החינוך. כידוע, כאשר אין הסכמה בין ההורים, הקו המנחה בזה – גם בהלכה וגם, להבדיל, בפסיקה האזרחית – הוא טובת הילד. לכן, בבוא הערכאה המוסמכת בנושא המשמורת לקבוע את החזקת הילד, עליה לשקול את מקום המגורים אשר ייטיב לקטין ולבחור במקום או במקומות שבהם יקבל מענה מיטבי לצרכיו מהאחראים עליו. לצורך הכרעה בשאלה זו, מקובל להיעזר בתסקירים והמלצות ממערכת הרווחה ומשאר הגורמים הרלוונטיים, כולל גורמים רפואיים. בהתחשב במכלול הנסיבות, הערכאה המוסמכת על משמורת והחזקת הילד צריכה לקבוע מי הגורם או הגורמים העיקריים האחראים על הקטין ולקבוע מקום מגורים לקטין אשר ייטיב לו.

בנסיבות רגילות, מקום המגורים הוא בבית ההורים, אשר בדרך כלל ימצא הקטין שם גם מקום מיטבי, אם במשמורת אצל הורה אחד עם הסדרי שהות אצל ההורה השני, ואם במשמורת משותפת ובחלוקת זמנים שווה או כמעט שווה. אולם ייתכנו נסיבות אחרות, שבהן תגיע הערכאה המוסמכת לקבוע משמורת והחזקת ילדים למסקנה שמקום מגורים אחר ייתן מענה יותר הולם לצרכי הקטין, בין שמקום זה הוא בבית אחד הקרובים כגון סבא וסבתא, ובין במסגרת אחרת כגון פנימייה, כבנידון דנן.

בנידון זה, אין ספק כלל שהערכאה המוסמכת לדון במשמורת הילדים והחזקתם היא בית הדין הרבני. נושא המשמורת נכרך בתביעת הגירושין במפורש בנוסף להיותו כרוך מעצם טיבו וטבעו, וכן בית הדין "דן ופסק" בנושא במשך השנים, ויש לו סמכות נמשכת בנושא. בפרט באשר לקטינה '[אלמונית]' – לראשונה קבע בית הדין בשנת 2016 שהמשמרות תהיה אצל האב באופן זמני, ושוב קבע שכך תהיה באופן קבוע בתחילת שנת 2018.

באתר של "[ב']", הארגון הראשי אשר מפעיל את פנימיית […] ואת בית הספר "[ב']" הצמוד אליה, מתוארת פעילות העמותה […]

ומהדברים עולה שהשהייה במסגרת הפנימייה ובית הספר הצמוד אליה מוגדרות "דיור" ו"חינוך", ולא "טיפול רפואי".

נוסיף גם את זאת:

טענת בא כוח האם שלצורך רישום הילדה במסגרת פנימייה יש צורך להכריז על נזקקות, כפי סעיף 3 לחוק הנוער, אינה מדויקת. בחוק הנוער נכתב:

2. קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה:

(1) לא נמצא אחראי עליו;

(2) האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה.

3. היה עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) סבור שקטין הוא נזקק ושלמען הטיפול בו וההשגחה עליו יש צורך בהחלטת בית המשפט, משום שאין הסכמת האחראי על הקטין, או שהוא מסכים אך אין הקטין מציית לו, רשאי הוא לפנות בבקשה אל בית המשפט לנקוט באחת או באחדות מהדרכים לפי סעיף זה, ומשנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא –מיום 9.12.2010תיקון מס' 19

(1) לתת לקטין או לאחראי עליו כל הוראה הנראית לבית המשפט דרושה לטיפול בקטין או להשגחה עליו, כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי;

[…]

(4) להוציא את הקטין ממשמורתו של האחראי עליו, אם ראה בית־המשפט שאין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה […]

קטין נזקק הוא כאשר האחראי על הקטין אינו ממלא את תפקידו נאמנה, ובית הדין רואה צורך להתגבר על האחראי בעל כורחו, בין אם בדרך של נתינת צווים ואם בדרך של הוצאה ממשמורתו.

בנידון זה האחראי היום־יומי על הילדה הוא האב, אשר הועברה למשמרתו לפי קביעת בית הדין. האב מוכן למלא את אחריותו ותפקידו נאמנה, הן על ידי אשפוז הילדה, הן על ידי רישומה במסגרת פנימייה. ואומנם לטענת האם כיוון שנושא זה כלול באפוטרופסות, גם לה דעה בדבר. ואכן, נכון הדבר, ויש לבית הדין הרבני לשמוע גם את עמדתה, אך ככל שבית הדין מכריע שרישום הילדה בפנימייה היא לטובת הילדה והמסגרת המגורים וחינוך המיטבי עבורה, האב יכול לקיים את אחריותו לרשום אותה למסגרת זו, ואין צורך לקבוע נזקקות ולפנות לבית המשפט לנתינת צווים והפקעת משמורת.

ו.    כריכה אינדיבידואלית

ויתרה מזו, ניכר מתוך כתבי בית הדין שהגישה האם שלא נושא הפנימייה כשלעצמו עומד על הפרק, אלא גם ובעיקר נושא המשמורת בכללותו. אין ספק שמאבק האם נגד הפנימייה הוא חלק ממאבקה נגד הכרעת בית הדין – בהסתמך על תסקירי הרווחה וגורמים מקצועיים – להעביר את משמורת הבת לאב.

נציין בהקשר זה שבכתב הערעור, יותר ממחצית הסעיפים (סעיפים 3–19) מתייחסים להעברת המשמורת לאב. גם בסיכום כתב הערעור (סעיף 33) ביקשו האם ובא כוחה:

אשר על כן מתבקש בית הדין הרבני הגדול […] לבטל את ההחלטה על הסמכת האב לרשום את הקטינה לפנימייה וכן לקבוע כי משמורת הקטינה תעבור לאם.

הרי שהאם עצמה, בערעורה על סמכות בית הדין להחליט על רישום הבת בפנימייה, מבליטה ומדגישה את הקשר ההדוק הקיים בתיק זה בין נושא הפנימייה לנושא המשמורת.

עוד יש לציין בזה את דברי כבוד השופט ניל הנדל ב'בג"ץ ברית המילה':

הודגש שההכרעה באשר לקיומה של סמכות כרוכה היא אינדיבידואלית: "עניין אשר אצל בני זוג מסוימים יידרש לשם פירוק יעיל של נישואיהם – לא בהכרח עשוי להיות ולהיראות כזה גם אצל בני זוג אחרים. המבחן אינו מבחן הקשר באופן מופשט, אלא מבחן הקשר בסיטואציה נתונה בין בני־זוג ספציפיים" (אריאל רוזן־צבי, יחסי ממון בין בני זוג, 101–104 (1982) ; אריאל רוזן־צבי "הלכת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות' והשפעתם של המשפחה ודיני המשפחה" עיוני משפט יד 67, 73–80 (1989); מעוז, לעיל).

לא די לציין שבאופן מופשט ויכוח לגבי מסגרת פנימייה יכול לעלות גם בין בני זוג נשואים. סיווג זה בבג"ץ ברית המילה אינו הגדרה קבועה לעצמה, אלא אינדיקציה כללית, למדוד את יחס הנושא הנדון לגירושי הצדדים. יש להתייחס לסיטואציה הספציפית של תיק זה, אם הוויכוח מסביב לפנימייה קשור לפירוק התא המשפחתי או תוצאה של הליך הגירושין של הצדדים. לא מדובר, למשל, בניתוח רפואי אשר אין בינו, באשר למצב הביולוגי, לבין גירושי הצדדים ולא כלום. ייתכן מאוד שגירושי הצדדים ואופיים, פירוק התא המשפחתי והמתח בין ההורים שבא בעקבותיו, תרמו למצבה הנפשי הירוד של הקטינה, ואולי אף החישו את סימני הסכיזופרניה אצלה.

יתרה מזו, אין ספק שבנסיבות התיק הספציפי הזה, נושא הפנימייה כרוך באופן הדוק ביותר במשמורת. כאמור, אין הוויכוח כאן רק על מסגרת פנימייה – אם ייטב לבת לגור בפנימייה או בבית האב אשר נקבעה המשמורת אצלו. האם טוענת בעיקר להוציא את הבת מהפנימייה אליה, ואל משמורתה.

ונדגיש גם את זאת:

גם אם הייתה מתקבלת טענת האם לחוסר סמכות בית הדין הרבני ונושא הפנימייה היה עובר לדיון בבית המשפט לענייני משפחה, וגם לו הייתה מתקבלת שם החלטה לבטל את רישום הילדה לפנימייה, הרי שהדיון במשמורת היה צריך לחזור ממילא לבית הדין הרבני אשר לו הסמכות בזה, ועליו היה לקבוע אם עדיף לבת להמשיך להיות במשמורת האב ולגור איתו (בהיעדר אפשרות של פנימייה) או שמא להחזיר אותה למשמורת האם. לחילופין, היה צריך בית המשפט להתמודד עם השאלה: ככל שלא תועבר המשמורת לאם – נושא שוודאי אינו בסמכותו בתיק זה – אם בכל זאת יש לבטל את הרישום לפנימייה. הרי שכמעט בלתי אפשרי להפריד בין הדברים ובין הדיונים, שכן עומד כאן משולש בעל שלוש צלעות: משמורת אצל האם, משמורת אצל האב ומגורים אצלו, או משמורת האב ומגורים בפנימייה, וקשה להפריד את נושא הפנימייה ולהכריע בו כשלעצמו, בהתעלם משאר הגורמים. נמצא אפוא שנושא המשמרות ונושא הפנימייה קשורים בקשר הדוק וכמעט בל־יינתק בנסיבות האינדיבידואליות של תיק זה, ולצורך טיפול יעיל בקביעת מקום מגוריה של הבת בצורה מיטבית, על בית הדין המוסמך במשמרות הילדה גם לקבוע את מקום מגוריה, ובכלל זה האפשרות של מסגרת פנימייתית.

ז.    טיפול רפואי

באשר לטענת האם בנוגע לסמכות בית הדין בעניין הטיפול הפסיכולוגי־רפואי של הקטינה, אין מקום להיכנס במקרה ספציפי זה לדון בשאלת הכריכה. זאת כפי שכתבנו לעיל, משום שבית הדין האזורי כבר דן בעבר בנושא חינוכה ובכלל זה במצבה הנפשי של הבת הקטינה ובמסגרת זו אף עסק במתן טיפול פסיכולוגי לקטינה, וכל זאת ללא התנגדות האם לסמכות בית הדין ותוך הסכמתה לאשפוז. ראו למשל בנוגע לתסקיר שנתנו רשויות הרווחה בתאריך י"ז בטבת תשע"ח (4.1.2018) הממליץ על המשך הטיפול הפסיכולוגי־רפואי לקטינה, אשר ביום כ"ט בטבת תשע"ח (16.1.2018) אימץ בית הדין את המלצות התסקיר, ובעקבות כך נכנסה הקטינה לאשפוז פסיכיאטרי למשך כשנה. בתאריך י"ב בטבת תשע"ט (20.12.2018) הגיש בא כוחה החדש של האם בקשה אל בית הדין להחזיר את משמורת הקטינה אל האם לאחר סיומו של האשפוז הפסיכיאטרי לקטינה באותו יום. האם בבקשתה זו התייחסה לעניין האשפוז וציינה כי היא "משתפת ושיתפה פעולה עם רשויות הרווחה ולא נלחמה בהחלטה שהייתה כה הרת גורל לקטינה", ואינה מביעה בבקשתה זו כל עמדה כנגד סמכות בית הדין לעסוק בעניין. גם בדיון שנערך בתאריך ז' בשבט תשע"ט (13.1.2019), כאשר טען בא כוחה של האם נגד סמכות בית הדין לדון במעברה של הילדה למוסד החינוכי בבית הספר […] לאחר סיומה את האשפוז, לא העלה בדבריו טענה נגד הסמכות שהייתה לבית הדין לדון ולהפנות את הקטינה כהמלצת הרווחה לטיפול הפסיכיאטרי. יוצא אפוא כי בית הדין קנה סמכות גם בתחום זה של הטיפול הפסיכולוגי־רפואי לקטינה בהבעת הסכמת הצדדים לנדון ומכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין).

מסקנה

נוכח כל האמור, בית הדין דוחה את ערעור האם. בנסיבות התיק איננו רואים לנכון להשית הוצאות משפט על האם.

מתן הוראות

אשר על כן, לאור האמור לעיל, אנו קובעים:

א.         הערעור בנוגע למשמורת נדחה, והחלטות שנתנו בנושא בעינן עומדות.

ב.         גם הערעור בנוגע לסמכותו של בית הדין באשר לרישומה של הקטינה למוסד החינוכי נדחה.

ג.         אין צו להוצאות. דמי הערבות שהפקידה המערערת יוחזרו לה במלואם בהתאם לנהלים.

ד.         בית הדין סוגר את התיקים (ובכלל זה את תיק עיכוב ביצוע).

ה.         פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים והקטינה וטשטוש פרטי המוסד החינוכי.

ניתן ביום י"ג במרחשוון התש"ף (11.11.2019).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם