מידע מקצועי

מזונות אשה בעילות גירושין שאין בהן לכפותה ופירוק שיתוף ללא טופס 4 – 907072-6 – ביה”ד הגדול

פסק דין

בפנינו חמישה ערעורים הדדיים, שהוגשו כנגד החלטות בית הדין האזורי, כפי שיובאו להלן.

בפסק הדין שלפנינו, גם הבעל וגם האישה מופיעים כמערערים וכמשיבים כאחת, ולכן להלן הם ייקראו ‘האיש’ ו’האישה’. 

לאחר שהתקיימו מספר דיונים בערעורים הנוגעים לסכסוך ארוך השנים שבין הצדדים, ולאחר שהוצעו לצדדים מספר ניסיונות להצעות לסיום הסכסוך בהסכמה, שלא צלחו, הגיעה עת ההכרעה במכלול הערעורים. הצדדים הוזמנו לדיון היום להצגה ולסיכום הערעורים והתגובות אליהם, בתמצית, וכך נעשה.

להלן נתייחס לכל ערעור בנפרד, נציג את ההחלטה נשואת הערעור, את עילת הערעור בתמצית, ואת הכרעתנו.

ראשית נתייחס לערעוריו של האיש שקדמו בהגשתם לערעורי האישה.

  • ביטול חיוב מזונות האישה

בית הדין האזורי בהחלטתו מיום ג’ בשבט תשע”ו (13.1.2016) קבע בדעת הרוב, שהאיש חייב בתשלום מזונות אישה בסך 8,000 ₪ לחודש, וזאת, עד לסיום ההליך הרכושי שבין הצדדים.

לפנינו לשון ההחלטה המקורית, נשואת הערעור:

“לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים וב”כ, מחליטים:

מפחיתים את גובה מזונות האישה המשולמים לה על ידי הבעל ג’ בשבט התשע”ו לסך 8,000 ₪ לחודש, מהיום ועד להחלטה אחרת של ביה”ד.

אין שינוי בפרטים אחרים בפסה”ד.

זו דעת הרוב.

לדעת המיעוט:

יש להפסיק לאלתר את תשלום מזונות האישה.

נימוקי המיעוט:

הצדדים גרים בנפרד כארבע שנים, פני הצדדים לגירושין ואף ניתן פסק דין לגירושין. ניתן ביום 16.11.14, סעיף א’ להחלטה. בהסכמת הצדדים וב”כ, פנו לגישור לצורך הגעה להסכם גירושין כולל. כיום, קיים ניכור מוחלט בין הצדדים והינם מורדים זה בזה. לא הוכח שהסיבה למצב הקיים הינו בסיבת צד אחד. שומה על ביה”ד לסייע בידי הצדדים לשים קץ לסבלם ועגינותם ולבצע פירוק שיתוף בהקדם.  

כאמור, פוסקים כדעת הרוב”.

עד כאן לשון ההחלטה המקורית.

בפסק הדין זה כפי שהוא, לא הופיעו הנימוקים לדעת הרוב, ובית הדין הנוכחי ביקש מבית הדין האזורי הבהרה באשר לנימוקי דעת הרוב, ולאחר שזו הומצאה לפנינו מיום כ”ו בחשון תשע”ז (27.11.2016) הועברה לתגובת הצדדים, שהמציאו את תגובתם.

וזה לשון ההחלטה/ההבהרה:

“נימוקי “דעת הרוב”:

לדברי האישה, הבעל נטש אותה לטובת אישה אחרת עמה חי.

הבעל נחוש ונחרץ ברצונו לגירושין.

בתחילת ההליך, ביקשה האישה שלום בית ולאחר מכן הסכימה להתגרש בתנאי שתקבל את מכלול זכויותיה הן ברכוש והן כתובה ופיצוי.

לדעת הרוב, על אף האמור בהחלטה לגירושין מכ”ג מרחשון תשע”ה,

“…וככל הנראה גם האישה אינה מעוניינת כיום בשלום בית ולא עשתה דבר למענו (ואין צריך לומר שאינה עושה דבר למענו)…”.

לא די בכך להפסידה מזונותיה לחלוטין, כל זמן שלא הוכחה עילה ברורה מצד הבעל לגירושין, והצדדים עדיין נשואים, על הבעל לשאת במזונות האישה והוצאותיה.

אם יגיעו להסכם כולל או שיתברר שהאישה היא המכשילה הגעה להסכם, ידון ביה”ד מחדש בבקשת הבעל לביטול המזונות.”

עד כאן לשון ההבהרה.

הומצאה תגובת הצדדים להבהרה זו, והיא שזורה באמור להלן.

עילת הערעור המרכזית של האיש בנוגע להחלטה/הבהרה זו היא, שמאחר ומדובר בפירוד רב שנים, ולא קיים סיכוי כל שהוא לשלום בית, ולאחר שניתן פסק דין לגירושין על ידי בית הדין האזורי כבר מיום כ”ג בחשון תשע”ה (16.11.2014), אין סיבה לחייב אותו במזונות האישה, שהרי אם ‘נישואין’ אין כאן, מנין תבוא חובתו למזונות האישה.

לאחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם בטיעון זה, ולאחר העיון בהשתלשלות התיק מתחילתו ועד עתה, בית הדין מקבל את הערעור, ומבטל את חיוב המזונות לאלתר.

נציין שמאחר ולדעתנו, זה לב לבו של הסכסוך (יחד עם נושא הדירה, שלהלן), ומאחר ומדובר בנושא עקרוני, שיכול להיות מצוי, נרחיב בו קימעא. נביא את דברי הפוסקים בתמצית, ללא הבאת המשא והמתן המלא בראיותיהם ודחיותיהם, ונצטמצם בהגיונם של הדעות.

נקדים ונאמר, שהדיון המובא בפוסקים סביב מי שמסרבת לחזור להתגורר בבית בעלה בתואנה צודקת או שאינה צודקת, האם החיוב של הבעל במזונות אשתו, בעינו עומד אם לאו, אינו הנושא בנסיבות התיק שבפנינו, ואף לא עלה בפסק דינו של בית הדין האזורי, ואיננו מתעסקים בו כלל.

הנימוק היחידי להמשך החיוב במזונות, המופיע בפסק הדין נשוא הערעור הוא, העדר עילת חיוב בגירושין. ועל קביעה זו, שבהעדר עילת חיוב, חובת הבעל במזונות אישתו בעינה עומדת, נסוב הבירור הבא.

הנחת היסוד לכל הבירור שלהלן בערעור שבפנינו היא, התרשמותו וקביעתו של כבוד בית הדין האזורי, באשר למצב הזוגיות והנישואין של הצדדים בכללותם, ואיננו מתערבים בהתרשמות זו כלל. ורק נוכל להוסיף ולומר, שבחלוף השנים, ומה שהוצג במהלך הדיונים שבפנינו, הקרע רק הלך והחמיר, וכיום ניתן לומר, באופן חד משמעי,  שהקרע אינו ניתן לאיחוי כלל וכלל, וגם האישה עצמה מודעת לכך היטב, וכפי שמתבאר מהנתונים הבאים.

בהחלטה שעניינה המלצה לגירושין מיום כ”ג בחשון תשע”ה (16.11.2014) כותב בית הדין האזורי, כבר אז, בזה הלשון:

“ממליצים לצדדים להתגרש זמ”ז…

נימוקי סעיף זה:

עיני ביה”ד נשואות לאורך כל הדיונים לשקול בפלס טובת הצדדים. ובפרט, טובת האשה. והגיע למסקנא ברורה, כי אין שום סיכוי לכונן שלום בית אמיתי וכנה, בר קיימא ביניהם. וככל הנראה גם האשה אינה מעוניינת כיום בשלום בית ולא עשתה דבר למענו (ואין צריך לומר שאינה עושה דבר למענו).”

זאת אומרת, בית הדין שבפניו התנהלו הצדדים תקופה ארוכה מגיע למסקנה חד משמעית, שאין מקום לשיקום, ושגם האישה מודעת לכך.

ובנימוקי דעת המיעוט להחלטה למזונות נשואת הערעור, לאחר כשנתיים, נכתב כך:

“הצדדים גרים בנפרד כארבע שנים, פני הצדדים לגירושין ואף ניתן פסק דין לגירושין. ניתן ביום 16.11.14, סעיף א’ להחלטה. בהסכמת הצדדים וב”כ, פנו לגישור לצורך הגעה להסכם גירושין כולל. כיום, קיים ניכור מוחלט בין הצדדים והינם מורדים זה בזה. לא הוכח שהסיבה למצב הקיים הינו בסיבת צד אחד.”

גם מהחלטה זו עולה מסקנה חד משמעית, שפני שני הצדדים היא לגירושין, וגם של האישה, כלשון ההחלטה, “והינם מורדים זה בזה”. נעיר, שהוויכוח בין חברי ההרכב בעניין המזונות, אינו נוגע למסקנה עובדתית זו, שיש להניח שהיתה מוסכמת על הכל, אלא לעיקרון ההלכתי באשר לשאלה, מתי פוקע חיוב המזונות.

אגב, מתעורר לפנינו הספק, מדוע מסקנה ברורה זו אינה מובילה לקבלת התביעה לגירושין, ורק ל’המלצה’ של בית הדין, אלא אם נפרש שהמינוח ‘המלצה’ נועד רק לעידון וריכוך המינוח, ומתוך חשש מחומרת חדר”ג,  אבל הוא אכן טומן בחובו גם את קבלת התביעה לחיוב בגט. מכל מקום, הערעור המונח בפנינו הוא אינו על החלטה זו, אלא על המשך חיובו של המערער במזונות ‘אשתו’, אף שכמובן, שלשינוי המינוח בפסק הדין לגירושין יכלה להיות השלכה והשפעה הכרחית גם על החיוב במזונות, וכפי שמשתמע מדעת המיעוט.

מכל מקום, מסקנה עובדתית חד משמעית זו על ‘מות הנישואין’ היא הבסיס לכל האמור להלן.

על אף מסקנה ברורה זו, בית הדין האזורי נימק בדעת הרוב את המשך החיוב במזונות בנימוק קצר, בזה הלשון: “כל זמן שלא הוכחה עילה ברורה מצד הבעל לגירושין, והצדדים עדיין נשואים, על הבעל לשאת במזונות האישה והוצאותיה”.

זאת אומרת, לדעת הרוב, כל זמן שהצדדים לא התגרשו, ולא הוכחה עילה המחייבת את האישה בקבלת גיטה, הרי שהחיוב במזונות ממשיך.

לדעתנו, אמירה גורפת שכזו, אינה מדויקת. ישנם מצבים שמבחינה הלכתית, אין בהם עילות שמחייבות בקבלת גט, ואעפ”כ ייפטר הבעל ממזונות האישה (וכפי שנביא לפנינו מהפוסקים) ובפרט כמו בנסיבות התיק שבפנינו, שלא נמצאה אשמה בבעל ביצירת המשבר, ולכאורה, למקרא הפרוטוקולים הרבים, דווקא ההיפך הוא הנכון, וכפי שמשתמע מההחלטה נשואת הערעור. ומכל מקום, בנסיבות שכאלה, מידי ספק לא יצאנו, ולכן, אין לחייב ולהוציא ממון מהבעל מספק, וכפי שנבאר.

בנסיבות התיק שבפנינו המסקנה העולה למקרא הפרוטוקולים, ואף מההתרשמות הישירה של בית הדין הנוכחי, מהדיונים שהיו בפניו, היא, שרצונה של האישה, בסרבנותה להתגרש, הוא לא בהקמה לתחייה של הנישואין, אלא בהותרת חיוב המזונות על כנו בלבד, הא ותו לא. לא בקשה לשיקום יש כאן, ואף לא לשינוי ההתנהלות, אלא אך ורק להשארת המצב כפי שהוא, באופן שהנישואין יישארו על הנייר בלבד, ורק החלק של קבלת המזונות מהבעל, שימשיך עד לאחרית ימים ושנים, יישאר בעינו.

בנסיבות שכאלה, לדעתנו יש לפטור את הבעל ממזונות לאלתר, התרשמותנו היא כי כל התמשכותו ארוכת השנים של הסכסוך, נובע אך ורק מהותרת חיוב המזונות על כנו.

ונבהיר מסקנה זו ממקורותיה (כל המקורות שלהלן הם מאוצר הפוסקים (סימן עז ס”ק ח-ט), יעויין שם באריכות רבה).

1. חיוב מזונות מעיקרו של דין תורה, במי שמסרבת להתגרש

מרוב ככל הפוסקים משתמע, שמעיקרו של דין תורה, מרגע שהבעל מבקש להתגרש בסידור גט בפועל ומשליש לאישה את כתובתה, והאישה ממאנת ומונעת ממנו את סידור הגט בפועל בכל מיני טצדקי, הבעל מרגע זה נפטר ממזונותיה, שהרי אין לשעבדו בעל כורחו לחייבה במזונותיה, אם אינו רוצה בהמשך הנישואין עימה ומבקש לשחרר אותה בגט בפועל.

אמנם, יש מהפוסקים שכתבו, שמעיקרא דדינא, כל זמן שבפועל לא הגיע הגט ליד האישה, (אם היא אינה מוגדרת כ’מורדת’[1]), הבעל עדיין חייב במזונותיה. כך כתב במשכנות יעקב (סימן טז), וכך נראה מההפלאה (קונטרס אחרון, סימן עז ס”ק ג), וכך כתב בחזון איש (הלכות כתובות סימן סט אות כא), והביאו לכך ראיה מגיטין (דף יא ע”ב), שכל שלא הגיע הגט לידה, אף אם כתבו הבעל ונתנו ביד שליח להוליכו לה, עדיין חייב במוזנותיה, עד לרגע קבלתה את הגט. אבל לענ”ד יחידים הם בדעה זו, ומרוב ככל הפוסקים, שדנו בפטור ממזונות לאחר חדר”ג, לא משתמע כך, ועיין באוצר הפוסקים שם  שהביאו רבים שדחו הראיה מהגמרא בגיטין.

ויעויין מה שהביאו באוצר הפוסקים (סי’ עז ס”ק ט אות ד) בשם רב נטרונאי גאון, במי ששלח גט לאשתו וסרבה לקבלו, שהשיב: “שאם נחתך הדבר בינו לבינה…, ואין בינו לבינה אלא גט בלבד, ולא קבלה גיטה, אין לה עליו מזונות”. וכן במה שהביאו בשם הרמב”ם בתשובה, כעין זה, במי שסירבה לקבל הגט שנשלח לה, במשך שנה, ותבעה מזונות עבור אותה שנה, שהשיב, שאם ההימנעות מלקבל את הגט היא מצדה, “אז אין לה מזונות מעת שהגיע הגט ‘לידה’ אע”פ שלא קבלה אותו”. ודון מינה ואוקי באתרין, שמעיקרא דדינא, אין הפטור ממזונות תלוי בגירושין בפועל, וכדברי ההפלאה והחזון איש הנ”ל, אלא בעיקר מהרגע שהבעל מבקש לגרשה בפועל ובמעשים (משלוח הגט),  והעיכוב בקבלת הגט בפועל הוא רק ממנה, כבר נפטר ממזונותיה.

והן אמת, שאם היה מדובר בבעל שיצר את המשבר במכוון מתוך מגמה לנטוש את אשת נעוריו, ובשרירות ליבו הרע מבקש לסלקה מעליו, ושלא מתוך אשמה כל שהיא בחלקה במשבר (וכגון שעיניו נתן באחרת על פניה, וכדומה), אכן, היה מקום לדון בהשארת החיוב במזונות עד לקבלת הגט בפועל, ועל אף שהיא מסרבת, ואין רצונה כלל בהחייאת ושיקום הנישואין מאן שהגיעו, לרוע מעלליו עמו[2].

במקרה שכזה, נוכל לומר, שאיהו דאפסיד אנפשיה, שאת אשת נעוריו איבד, ואת חובתו לפרנסה השאיר בעינו. (ואמנם, רבים מהחולקים על דברי הרא”ם שלהלן נשענו על נימוק זה והגיונו, מאחר וכל מגמתו של חדר”ג שלא לגרש אישה בעל כרחה, היה בעיקר כדי למנוע מצב שכזה, וראה להלן בשם המשפטי עוזיאל, ועוד).

אבל לא כן הן פני הדברים בנסיבות התיק שבפנינו, ואיננו רואים צורך לדון בכך בפסק דין זה.

2. חיוב מזונות לאחר חדר”ג, במקום שהאישה מסרבת לקבל את גיטה

אמנם, כל זה מעיקר הדין, שהבעל יכול היה לגרש את האישה גם נגד רצונה, אולם, לאחר חדר”ג שנקבע כהלכה, שכמעט ואין עליה עוררין בכל תפוצות ישראל[3], שאין הבעל יכול לגרש את האישה נגד רצונה, ויש שכתבו שהשווה החדר”ג את כוחה של האישה לאיש, שכשם שהאיש אינו מגרש נגד רצונו, למעט במקרים מסויים ובהוראת בית הדין, כך גם האישה אינה מתגרשת נגד רצונה אלא בנסיבות מסויימות, ורק בהוראת בית הדין[4].

מכאן החל הצורך לדון בעילות גירושין כדי לחייב במתן הגט ובקבלתו, שהרי בהעדר עילות שמוגדרות בהלכה, בית הדין לא יחייב בסידור גט, לא את האיש ולא את האישה נגד רצונם, וכמו כן, הוצרכו לדון בהשלכה נוספת בשאלת השארת החיוב במזונות או בהפקעתו.

אמנם, זה ברור שאם נמצאו עילות המחייבות בגירושין נגר רצונה, כבר בטל החדר”ג באישה זו, וחזר הדין למקורו, שסירוב האישה להתגרש בפועל, יפקיע יחד איתו את המזונות. עיין בבית יעקב (סימן עז שם) כשיש אמתלא מבוררת, שמאוסה עליו, שכבר נפטר ממזונותיה אם מסרבת להתגרש, וכן הוא בפרי האדמה (ח”ד הלכות אישות פי”ד), ובשו”ת ישכיל עבדי (ח”ב סימן ח אות יב) (אלא ששם דן במי שנשבע בכתובתו האם דינו כן, ובנדו”ד לא היתה שבועה בכתובתו, ואכמ”ל), ובשו”ת אבני נזר (חאהע”ז סימן י), שמי שקיבל היתר לשאת אישה שניה, באופן שכופין את הראשונה להתגרש, נפטר ממזונותיה אף שלא נתגרשה בפועל בשל סירובה. וכך מוכח בפשטות מדברי הרא”ש בתשובותיו (כלל מב סימן א), דאף את”ל שהשווה חחדר”ג כוח האישה לאיש, שלא להתגרש בעל כורחה, אבל בנכפית מגרשה נגד רצונה, כמו שהאיש נכפה (דהכי סבירא ליה), ואם תסרב ימנע ממנה מזונותיה, עיי”ש. ועיין בפד”ר (כרך ג עמ’ 267), ישבו בדין: הרב נסים, הרב אלישיב, והרב ז’ולטי זצוק”ל, שבמקום שהדין נותן לגרשה, פטור ממזונותיה, ושם כתבו עוד מעבר לזה, עיי”ש, ולהלן.

אבל כל הנזכר הוא במקום שיכול לגרשה נגד רצונה.

ובכן, השאלה שנשאלת היא, האם לאחר חדר”ג שלא לגרש בעל כורחה, שהוקבע כהלכה, נשאר גם חיוב המזונות[5] לאשה עד לקבלת הגט בפועל מרצונה ובהסכמתה, וכל שלא קבלה את גיטה, הרי שכשם שהיא נשארה בנישואיה מכח החדר”ג, כך גם חיוב המזונות שבא מחמתם. במענה לשאלה זו נחלקו הפוסקים.

3. שיטת הרא”ם וסיעתו, והחולקים עליהם

הרא”ם בתשובותיו (סימן ל) קבע שאם הבעל מבקש לגרש בגט מסיבות שאינו נאמן בהם, ומשליש את כתובתה על מנת ליתנה לה (והשלשת הכתובה לא נכתב בדברי הרא”ם להדיא, אבל כך הכריח הר”ב ליפקין במאמרו בהתורה והמדינה (כרך ה’ עמ’ קטו ואילך), דאם אינו משליש כתובה אף ללא התקנה לא יכול לגרשה, וכך נראה כפשוט לו לבעל המשכנות יעקב (סימן טז), שללא השלשת כתובה, בוודאי שלא נפטר ממזונות, וגם בזה יש מהפוסקים שנחלקו, אבל אכמ”ל בנדוננו שמשליש כתובה, ועוד הרבה מעבר לזה), והיא מסרבת לקבלם כבר נפטר ממזונותיה, כי כל תקנתו של רבנו גרשום זה רק למנוע את הגירושין נגד רצונה של האישה, אבל לא נכלל בזה שחיוב המזונות נשאר על כנו עד קבלת הגט. וזה לשונו:

“התשובה מוכחת, שמאחר שהוא רוצה לגרשה, ויש בידו לפי הדין לגרשה ברצונה ושלא ברצונה, אף על פי שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בעל כרחה, מכל מקום, לא יהיה חייב במזונותיה מאחר שהעכוב הוא מצדה, ולא מצדו שהרי הוא רוצה לגרשה.”

כדעתו סבורים פוסקים רבים, ובכללם הב”ח (סימן עז), שכתב על כה”ג, “דכאילו נעקר האישות לאלתר”, וכך סבור בתורת אמת (סימן נה), ובגט מקושר (להר”י נבון), ועוד רבים, עיין באוצה”פ שם.

ויש שכתבו, שעל אף שמצאנו שנחלקו על הרא”ם וסיעתו רבים מהפוסקים, מכל מקום יוכל הבעל לומר קים לי כהרא”ם וסיעתו מאחר והוא מוחזק בממונו, ובכללם הנוב”י, המהרש”ם, ובעי חיי, ועוד.

אולם, כאמור, רבים מהפוסקים חלקו על דברי הרא”ם וסיעתו, ולדעתם, מאחר ולאחר חדר”ג אינו יכול לגרשה נגד רצונה, הרי שכל שלא קבלה האישה את גיטה בפועל, גם אם העיכוב היה מצידה, חיוב המזונות נשאר בעינו. כך סבורים הרשב”ש בתשובותיו (סימן תיא), וכך משמע מתשובת הר”ן (סימן לח) וכפי שדייק מדבריו בשו”ת חקרי לב (סימן לד), ובח”מ (סימן עז ס”ק ג), ובב”ש (שם ס”ק ו) וכך הביא בהגהות רעק”א (שם) משו”ת בשמים ראש (סימן קסח), וכך כתב בגט מקושר וטיב גיטין למהרא”ל צינץ (אות ריד), ובמשפטי עוזיאל (מהדו”ק סימן סג), ועוד רבים, עיין באוצר הפוסקים שם.

ויש שדחו את דברי הרא”ם מהלכה, גם שלא לומר ‘קים לי’ כדבריו, כך כתבו בשואל ונשאל (ח”ה סימן כו), ובשארית יהודה (סימן ז), ועוד רבים.

להלכה למעשה, נראה שכבר נהגו בבתי הדין שלא כדברי הרא”ם, וכפי שהובא בהרחבה בספר קובץ תשובות (ח”ב סימן פט) למרן פוסק הדור הגרי”ש אלישיב זצוקלה”ה, ושכן הסכים למסקנה בדורנו שבו רבו הפירצות בטענות שוא כדי לפרוק מעליו עול חוב המזונות הנובע מקשר הנישואין, ואם הוא מופיע, זה רק כצירוף סניף לפטור את הבעל ממזונות, במקום שיש נימוק עיקרי אחר. ועיין במשפטי עוזיאל (מהדו”ת סימן א אות א) שכך מנהג בתי הדין לחייב במזונות ושלא כדברי הרא”ם וסיעתו ואף לא לטענת קים לי כדבריהם, וכן הוא בישכיל עבדי (ח”ב סימן ח אות יא), בתבואות שמ”ש (סימן קכח אות ב), בפד”ר (כרך ג עמ’ 185; כרך ה עמ’ 297), ועוד. 

כל הנ”ל זהו לקט מדברי אוצר הפוסקים (סימן עז ס”ק ח-ט), עיי”ש באריכות רבה ובתוספת מקורות רבים לשאלה עקרונית וסבוכה זו.

וראה עוד לפנינו שנביא מדברי מרן הראשל”צ הגר”ע יוסף זצ”ל בספרו יביע אומר, שנטה קו לפסוק כדעת הרא”מ, ודלא כפי הנהוג בבתי הדין.

אולם, מעיון בנימוקים שכתבו הפוסקים לדחיית דברי הרא”ם, נראה, שהם לא קיימים בנסיבות התיק שבפנינו, וממילא חזר הדינו למקורו, שבמקום שהעיכוב לסידור הגט בפועל הוא מחמת סירובה של האישה לקבלו, יש לפטור את הבעל ממזונותיה, וכפי שיבואר.

שני נימוקים מרכזיים לדחיית דברי הרא”ם מופיעים בפוסקים הנ”ל, וכדלהלן:

הנימוק הראשון – בכלל תקנת רבנו גרשום הייתה גם תקנה שחייבה במזונות, ועל אף שמעיקר הדין אין לחייבו במזונות כשהיא מסרבת להתגרש בפועל.

הנימוק השני – שאם ייפטר הבעל ממזונות, תהיה זאת הסיבה היחידה לאישה להסכים לקבל את גיטה, ולתור אחר מזונות ממקום אחר, על אף שזה נגד רצונה האמיתי. נמצא, שהעדר המזונות מהבעל זהו סוג של כפיית האישה לקבל הגט נגד רצונה, ומה לי אם כופה אותה בדרך זו או בדרך אחרת. 

ולענ”ד שני נימוקים אלו, לא שייכים בנסיבות התיק שבפנינו ובדומיו.

4. בכלל התקנה שלא לגרש בעל כורחה, נכלל גם חיובו של הבעל במזונות עד לסידור הגט

הנימוק הראשון עניינו הוא שמה תועלת יש בתקנת חדר”ג, אם כל שיעבודי הבעל כלפיה ייפסקו מרגע שתסרב לקבל גיטה. על כרחך, שבכלל תקנתו היה גם המשך החיובים, ובכלל זה גם חיוב המזונות. כך נראה בחלק מהפוסקים שהובאו לעיל בדחיית דברי הרא”ם. כך כתב בביאור לשון התקנה בשו”ת נודע ביהודה (מהדו”ת סימן קכט ד”ה ומעתה), בשו”ת בית אפרים (מהדו”ת ח”א סימן כ), ובטיב גיטין למהרא”ל צינץ (אות ריד), שכתב שכך משמע מבואר מתשובת הרא”ש, המהרי”ק והגהות מיימוניות, שבכלל התקנה היה המשך כל חיובי הבעל לאישתו.

אולם, נראה ברור מדברי הפוסקים, שהכללת תקנה מחודשת זו בתקנת חדר”ג המקורית (שאינה כתובה כלל בלשון התקנה המקורית, וכפי שהעירו הפוסקים כמובא באוצה”פ שם, אלא שהיא יכולה להיות נכללת ‘מכללא’ בעיקר התקנה) שייכת ויכולה להתקיים רק במקום שהבעל בשרירות ליבו נוטש את אשת בריתו. לא כן, כאשר יש עילות מסתברות בפיו לרצונו להתגרש מהאישה, אלא שאין בהם כדי לכפותה להתגרש. בכה”ג, וכי למה שתתוקן תקנה לחייבו במזונות, ועד שאנו באים להגן על ‘זכויותיה’ של האישה, כיצד נכוף אותו לשלם מזונות למי שממררת את חייו, וזכויותיו שלו שהעניקה לו תורה, מה יהא עליהם, ונמצא מידת הדין והצדק לוקה. וגם אם הושווה כוחה של האישה לאיש, שלא להתגרש נגד רצונה, זה רק בנוגע לכך שלא נכפנה לקבל את הגט שלא ברצונה, בהעדר עילות שמצדיקות את הכפייה, ויהיה זה מעין גט מעושה[6], אבל מכל מקום, לא יהיה כוחה גדול משלו, לחייבו במזונותיה עד אחרית ימים ושנים על אף מעלליה עמו, כפי שהיה אם האישה היתה זו שתובעת את גירושיה מהבעל בשל מעלליו, הרי שגם אם לא יהיה בעילותיה משום הצדקה לכפייתו בסידור הגט, מחשש לגט מעושה, מכל מקום, לא נחייב אותה בכל שיעבודיה אליו ‘שתיבעל לשנאוי לה’, ולרחוץ פניו ידיו ורגליו, ולהציע את מיטתו. ומדוע שיהיה גדול כוחה מכוחו, שעליו נחיל את כל השעבודים רק בגלל שאי אפשר לסדר את הגט בעל כורחה, מכוח התקנה. זאת אומרת, הבדל יש בין התקנה שלא לסדר את הגט בעל כורחה, שיכולה לחול בכל מקרה, או משום לא פלוג או משום שהושווה כוחה לכוחו, לבין תקנת המזונות, שביחס אליה יש לפעול בהתאם להיגיון שעומד מאחוריה, ובפרט שביחס למזונות לא נתפרש להדיא בתקנה המקורית שהיא כוללת גם חיוב במזונות, ויש לבית הדין לפעול לפי שיקול דעתו והגיונו, מבלי לפגוע בזכויותיו של מי מהצדדים, ובכלל זה זכויות הבעל.

בנסיבות התיק שבפנינו, נראה שאין מקום לחיוב במזונות גם אם לא ניתן היה לחייב את האישה בקבלת הגט.

העילות שהציג הבעל בנדו”ד בתביעתו לגירושין, ובמהלך כל הדיונים, סביב התנהגותה של האישה, הובילו גם את כבוד בית דין האזורי להמליץ על גירושין, ולסיים את הנישואין בהקדם, כאשר אם הייתה מתבצעת המלצה זו, זה היה מוביל בוודאי להפסקת החיוב במזונות. (נציין, שלא נמצאו בכל הטענות שנשמעו, אינדיקציות כל שהם להאשמתו של הבעל במשבר שהוביל למות הנישואין).

הגשת התביעה לשלום בית על ידי האישה (שהופיעה בעולם, רק לאחר הגשת תביעת הגירושין של הבעל) לא לוותה במעשים כל שהם, וכפי שציין כבוד בית הדין האזורי בהחלטה נשואת הערעור. הרושם העולה הוא, שהגשת תביעה זו נועדה רק כדי לצבור נקודות זכות בדיונים שעתידים לבוא.

מכל מקום, בחלוף הזמן והשנים, הפך רושם זה למסקנה חד משמעית, שאליה מגיע גם כבוד בית הדין האזורי.

בנסיבות שכאלה, אין בסיס הלכתי לחייב את הבעל במזונות ‘אשתו’, לכל הדעות.

באוצר הפוסקים (סימן עז ס”ק ט אותיות יא-יד, לאחר שהביאו את החולקים על הרא”ם וסיעתו, שרבים הם (וכבר הוקבעה הלכה בבתי הדין שלא כדבריו, ואפילו שלא לטעון ‘קים לי’ כדבריו, להחזיק ממון ולהיפטר מחיוב במזונות, כמבואר לעיל), הביאו מדברי הפוסקים האחרונים, שבמקרים רבים, נפטר הבעל ממזונות אף שהאישה מסרבת להתגרש, ולא נמצאה עילת חיוב לקבלת הגט שלא ברצונה.

ובכללם, באישה שנטען עליה שעשתה מעשה כיעור, אף שאינו יכול לגרשה שלא ברצונה, אולם, מאחר ומצוה לגרשה נפטר ממזונותיה לכו”ע (הרי בשמים ח”ג סוס”י קי), וכך גם אם טוען דמאוסה עליו באמתלא מבוררת (וכך הוא גם בנדו”ד), גם אם לא הגיעו הדברים לכדי חיובה בקבלת הגט שלא ברצונה נפטר ממזונותיה (בית יעקב סימן עז, ובפרי האדמה, ועיין שם באוצה”פ הערה עד, בשם הר”ב ליפקין במאמרו, להבהיר היטב דין זה והגיונו, שכל שאין כופין אותו לחיות עמה כאיש ואישה, בשל התנהגותה, כבר נפטר ממזונותיה, עיי”ש). עוד הביאו שם, מאוסף פסקי דין (עמ’ נה), שבמקרה שברור לבית הדין  שהיא האשמה בהפרעת חיים של שלום, אף שאין בזה כדי לחייבה לקבל גיטה, ושאין עוד תקוה להחזרת שלום הבית על מכונו (כבנדו”ד ממש), כדאיים הם הפוסקים כהרא”ם להכריע לטובת הבעל שהוא המוחזק בממונו, עיי”ש היטב.

5. לפטור את הבעל ממזונותיה כמוהו ככפייתה לקבל את הגט

הנימוק השני, שהובא בפוסקים לדחות את דברי הרא”ם וסיעתו הוא, שביטול חיוב המזונות כמוהו כהטלת חיוב בקבלת הגט. זאת אומרת, העדר המזונות לאישה יגרום לה לקבל את גיטה נגד רצונה. לכן, ביטול החיוב במזונות הוא דרך לאלץ ולכפות את האישה לקבל את הגט, ואם כן, מה לי כפייה בדרך זו או בדרך של כפייה אחרת, סוף סוף אילוץ וכפייה יש כאן, והרי זה בכלל החדר”ג שלא לגרש נגד רצונה. כך כתבו בשו”ת ושב הכהן (סימן נה), בספר ברית יעקב (ח”ב סימן נב ד”ה אמנם), בישועות יעקב הארוך (סימן עז ס”ק א), ועוד רבים, ראה בכל זה באוצר הפסוקים הנ”ל.

בנסיבות התיק שבפנינו, נימוק והיגיון זה לא מתקיים.

אמנם, כאשר דמי המזונות הם מקור המחיה היחיד של האישה, ניתן לומר, שביטולם זוהי גזירת חיוב בקבלת הגט, כדי שתחפש משענת כלכלית אחרת.

לא כן, כאשר האישה תוכל להתפרנס בכבוד גם ללא דמי המזונות, כמו במקרה דנן, או אז ביטול המזונות הם רק מניעת עשיית עושר ולא במשפט, הא ותו לא. לא כפייה יש פה, אלא מניעת רווח כספי שאין לו בסיס צודק.

במקרה דנן, לאחר איזון המשאבים ופירוק השיתוף בדירה, יהיה סיפק בידי האישה להתקיים ולכלכל את עצמה שלא בדוחק ושלא בעניות, אלא דווקא ברווחה כלכלית יחסית. לכן, אין לראות בהפסקת המזונות משום כפייה לקבל את גיטה, אלא שאז לא תהיה לה סיבה להתנגד לקבלת הגט משיקולי הכדאיות, שהרי אין רצונה בו אלא בכספו. וזה ודאי לא ייחשב ככפייה כלל, שעדיין אם תרצה תוכל להתנגד לקבלת הגט ואעפ”כ להתקיים בכבוד.

ויעויין באוצה”פ שם שהביאו מפד”ר (ח”א עמ’ 198), שרק אם שלילת המזונות מהאישה תגרום לה להיאלץ לקבל את גיטה כדי לאפשר לעצמה מחיה ממקור אחר, הרי זה ככפייתה לקבל את הגט, וגם על זה קאי החדר”ג, אבל באישה שיש לה אמצעי מחיה חלופיים, גם אם לא תקבל את המזונות מבעלה, יש מקום לפוטרו ממזונותיה כאשר הוא בא מחמת טענה, אף אם אין בה כשלעצמה, כדי לחייבה לקבל גיטה מחמת עצמה, עיי”ש. וכן כתב בברית יעקב הובא לעיל, ובאות ח’ באוצר הפוסקים במהלך הבאת דברי החולקים על הרא”ם שטעמם הוא כנ”ל.

בנסיבות התיק שבפנינו, לאחר חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים, יהיה לאישה ממה להתפרנס עד אחרית ימים ושנים, גם לטענותיה שלה, וראה להלן בהקשר לדמי המחיה הזמניים.

ועל גבי כל הנ”ל, ראה עוד בהרחבה בספרו של מרן שר התורה פוסק הדור הראשל”צ הגר”ע יוסף זצוקלה”ה בשו”ת יביע אומר (ח”ט אה”ע סימן כד), שהביא מחלוקת זו של הפוסקים עם הרא”מ, ונטה קו לומר שהבעל יכול לטעון קים לי כרא”מ, מאחר ויש פוסקים נוספים רבים ומפורסמים שהסכימו עמו. וראה עוד שם, שלדבריו במקרה דנן, כולי עלמא יודו שהאיש מוחזק בטענתו כלפי האשה, ונפטר מחיוב מזונותיה.

וראה עוד התייחסות נרחבת של הדיין הרה”ג ציון אשכנזי שליט”א במאמרו הבהיר שפורסם בחוברת כנס הדיינים תשע”ב תחת הכותרת: “חיוב בעל מורד במזונות” (עמוד 149 ואילך), ומסקנתו בסעיף ג’ תואמת את כל האמור לעיל.

6. טעמים נוספים לפטור את הבעל ממזונות בנסיבות התיק

אבל לענ”ד נראה להוסיף ולומר, שכל הדיון סביב דברי הרא”ם ודחיית דבריו, זה באישה שמעוניינת בבעלה לנישואין, ובכלל זה גם חיובו במזונותיה, שאז הם חלק ממכלול הנישואין שבהם היא מעוניינת, ושיכולים להתקיים לטענתה. לא כן, במי שלא מעוניינת בבעל כלל לנישואיה, ורק למזונות ממנו היא חפצה לכבול אותו אליה כל ימיה, בכה”ג ובפרט כשהוא לא נמצא אשם במשבר ובתוצאתו,  לא נאמרו כל הדברים הנ”ל, ולענ”ד, לכל הדעות לא ניתן לחייבו במזונותיה, ולא מחמת ההישענות על דברי הרא”ם וסיעתו, אלא מהגדרת החיוב במזונות עצמם. ואם במעוכבת מלהינשא לאחר מחמתו, נשאר חיובו במזונות אף שמוציאים ממנו ממון, קל וחומר, במי שמעוכב מחמתה שאיננו רשאים להוציא ממנו ממון, ולהחזיקו בממונו.

ואם נבוא להשיב על כל הנ”ל, כלך לדרך אחרת, שהיא, הגדרת המצב במקרה דנן כמרידה הדדית (וכדעת המיעוט בהחלטה נשואת הערעור).

זאת אומרת, גם כאשר אין משמעות מעשית כעת למרידתה של האישה בבעלה, שהרי הוא אינו רוצה בה, ומאי נפקא מינה במרידתה, ובמה תבוא לידי ביטוי מרידתה של האישה, מכל מקום, יש לנו לאמוד בדעתה, מה הייתה תגובתה אילו היו משתנים פני הדברים, והיה הבעל מושך את תביעתו לגירושין, ומשנה כיוון, ומבקש לחזר אחריה ולהשיבה אליו, מה אז היתה תגובתה. ככל שהמסקנה תהיה, שהיה נענה בשלילה, כבר נכנסה תחת הגדרת מורדת שמפסידה מזונותיה. ואמנם, ברור שאם הוא היה הגורם הישיר למרידתה בו, ורק כתגובה למעשיו היא מואסת בו לנצח, יש מקום לדון בהשארת המזונות עד קבלת הגט, וכנזכר לעיל, מכל מקום, אין זה הנדון שבפנינו כלל.

7. בספק בחיוב במזונות בנסיבות התיק יש לפטור את הבעל המוחזק בממונו

והנה, גם אם היינו מגיעים למסקנה שיש לנו ספק, האם יש להמשיך את החיוב במזונות, הרי שלדעת רבים מהפוסקים, בנסיבות שכאלה, יש לפטור את הבעל שהוא מוחזק בממונו. ועיין למרן שר התורה פאר הדור והדרו הגאון הגדול מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר (ח”ג אבהע”ז סימן טו אות טו-טז), שהאריך להוכיח שהעיקר הוא שבספק בחיוב במזונות, הבעל חשיב מוחזק בממונו ואין להוציא ממנו בספק, ומכל מקום, במקרה דנן בהצטרף כל האמור, אין להוציא מהבעל ממון.

8. יש להניח שגם בית הדין האזורי היה פוטר כעת את הבעל ממזונות האישה בהתאם להחלטתו

על כל האמור, נוכל להוסיף ולהדגיש, שגם כבוד בית הדין האזורי היה מגיע למסקנה דומה לאמור כאן, שיש להפסיק את חיוב המוזנות לאלתר, לאחר שחלפו כשנתיים מאז פסק הדין המקורי נשוא הערעור, למראה תמונת המצב הנוכחי הברורה, וייתכן בהחלט, שהחזרת התיק לטיפולו של כבוד בית הדין האזורי לאחר שמיעת הערעור כבר לאחר הדיון הראשון (ביום 4.11.2016), היה מוביל לתוצאה דומה בעניין זה, וכדלהלן.

בהחלטה נשואת הערעור, כותב כבוד בית הדין האזורי גם לדעת הרוב (בהבהרה שהוספו בה נימוקי הרוב), בזה הלשון: “אם יגיעו להסכם כולל או שיתברר שהאישה היא המכשילה הגעה להסכם, ידון ביה”ד מחדש בבקשת הבעל לביטול המזונות”.

אין ספק שהדרישה לקיומו של הסכם גירושין, אינה מתייחסת להסכם שבו כל צד כבר מונח כספו בכיסו, אלא לעריכתו של הסכם, שמצביע על עקרונות מוסכמים שניתנים ליישום, גם אם בפועל מטבע הדברים, מימושו המעשי של ההסכם ייקח זמן, בשל נסיבות אובייקטיביות, כמו הזמן הנדרש לאיסוף נתונים, ולדוחו”ת אקטואריות, וכדומה. נתונים אלה, לא ישנו את ההסכם ברמה העקרונית, אלא את הנתונים ואת המספרים, שאליהם הוא מתייחס.

בהתאם לאמור, לאחר העיון בתמונה שנגלתה בפנינו, ללא ספק, מי שהכשיל את האפשרות להגיע להסכם שכזה, זו המשיבה ובאי כוחה ולא המערער, שיש להניח, שבתום לב, היו סבורים שדרישת בית הדין היתה מכוונת להגעה להסכם בעל ערכים מספריים כספיים ולא רק הסכם עקרונות, ולכן הם נמנעו מלהגיע להסכם עקרוני ודרשו הסכם בעל ערכים מספריים. כך לדוגמא הסכם שיאמר בו, שכל הכספים והמשאבים שנצברו במהלך הנישואין יחולקו בהתאם לחוק יחסי ממון (כשבכלל זה גם החרגתם של משאבים שאינם ברי איזון, על פי החוק, וכטענת הצדדים). ובדרך דומה הסכם לפירוק השיתוף בדירה. הסכם עקרוני שכזה יכול היה להיערך לפני זמן רב, וגם אם הוצאתו לפועל היתה דורשת  בירור נתונים, ומכירת הדירה בפועל, וכדומה. כך גם לגבי שאלת חיובו של המערער בתשלום הכתובה, שיכלה להיות מוכרעת לפני זמן רב.

זאת ועוד, יש לנו יסוד להניח, שהלשון הרכה של ה’המלצה להתגרש’ שנקט בה בית הדין האזורי, הייתה בבסיס המשך חיוב המזונות לדעת הרוב, אבל ייתכן בהחלט, שבחלוף השנים מאז, לשון זו הייתה מתחלפת בלשון תקיפה של ‘חיוב בגט’, וממילא, חיוב המזונות היה מתבטל מאליו. בהערת אגב נוכל לומר, שהחשש של כבוד בית הדין האזורי המוביל להחמרה בכל הנוגע לחיוב בגט, לא יכול לגרום להקלה רבתית שכזו, בהוצאת ממון שלא כדין ממי שאינו מחויב בו, והחשש מהוצאת ממון שלא כדין מה היא עליו, אתמהא. 

סוף דבר, לדעתנו, על בסיס כל האמור, ובהצטרף כל הנימוקים שלעיל, יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לסעיף זה של המזונות, ולהורות על ביטול חיוב המזונות לאלתר.

אולם, מאחר מדובר בהליך רכושי שיכול להתמשך זמן לא מבוטל (שלא מחמת האישה), שבמהלכו, לטענתה של האישה, לא יהיה מקור מחיה סביר לאישה, לדעתנו יש לחייב את הבעל בהמשך תשלום דמי המחיה הנ”ל שיוקזזו מחלקה של האישה בסוף ההליך.

הכספים הנזילים (למעט הדירה, בה היא מתגוררת, שלעת עתה, לא יכולה לשמש לצורך מזונותיה היומיומיים, ראה להלן בקשר אליה) שישמשו בעתיד למחייתה של האישה, עדיין לא אוזנו בין הצדדים, ומאחר ולא ניתן לדחות על הסף את טיעוניה ביחס לזכויותיה בכספים אלו, בית הדין קובע (גם על סמך הסכמת המערער בעבר), שהאיש ימשיך להעביר לאישה את אותם דמי ‘מזונות’ בסך 8,000 ₪ והם יקוזזו וינוכו מחלקה של האישה באיזון הסופי, ואם יתברר שלא מגיע לה דבר מהאיש, הם ינוכו מחלקה של האישה בדירה, לאחר שתימכר ותתקבל תמורתה.

כבוד בית הדין האזורי, לפי שיקול דעתו הרחבה ובהכירו את נסיבות התיק לאורך זמן רב, יקבע את פרק הזמן שדמי המחיה הללו ישולמו על חשבון הקיזוז בעתיד, ובהתאם להשערתו את הזמן הסביר לסיום ההליך הרכושי הכולל פירוק השיתוף בדירה, שאז יתאפשר לאישה לעמוד בכוחות עצמה (וכמובן, שעיכובים וסיכולים מכוונים של האישה להתמשכות ההליך, יפסיקו את דמי המחיה לאלתר, וכפי שנכתב בהחלטה נשואת הערעור), ובכלל שיקול דעת יילקח גם פרק הזמן הסביר למכירת הדירה.

  • פירוק השיתוף בדירה ב[…], ומכירתה לאלתר

בית הדין האזורי בהחלטתו מיום י’ בסיון תשע”ז (4.6.2017), שמאשררת החלטה קודמת מיום כ”ב באדר תשע”ז (20.3.2017), קבע שמכירת הדירה ופירוק השיתוף בה, יתבצע לאחר קבלת דו”ח המומחה, שיבחן את החסרים והליקויים הדורשים תיקון בדירה לצורך קבלת טופס 4. בהחלטתו זו, דחה בית הדין האזורי את בקשת המערער לבחון את כל הליקויים שבדירה, ולא רק אלה הנדרשים לקבלת טופס 4, שחלקם ידועים רק למערער. האיש בערעורו על החלטה זו טוען על חוסר ההיגיון שבהחלטה זו, שכן, לאחר שיתבררו הליקויים הנוספים, יצטרכו הצדדים לתקן את הקלקולים, בהוצאה כספית נוספת, שתגרום להם הפסד כספי גדול. לכן דורש האיש, שאם ימונה מומחה לבדיקת הליקויים, עליו לבחון את מכלול הליקויים ולא רק את הנדרשים לקבלת טופס 4.

לחילופין, טוען האיש שיש למכור את הדירה כפי שהיא עכשיו ללא תיקונים כלשהם וללא קבלת טופס 4.  

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב”כ בעניין זה, באריכות רבה, ולאחר בחינת שקלול כל הגורמים, ובכללם, הצורך לסיים את הסכסוך בהקדם האפשרי, בית הדין הנוכחי קובע, שהדירה תימכר לאלתר, כפי שהיא כיום. לצורך כך,  באי כוח הצדדים ימונו על ידי בית הדין האזורי ככונסי נכסים, בנהלי הכינוס המקובלים. התמורה שתתקבל ממכירתה לאחר ניכוי שכר טירחה, ולאחר סילוק המשכנתא הרובצת על הדירה, תחולק בין הצדדים בשווה.

בנסיבות התיק שבו הצדדים מתגוררים בנפרד שנים רבות, כשאין סיכוי כל שהוא להשכנת שלום בביתם, כמובאר לעיל סעיף א לפסק דין זה, ובפרט, שמדובר בדירה גדולה במיוחד השווה כסף רב (12 חדרים, כ-500 מ”ר בנוי על מגרש בגודל של כ-1,400 מ”ר, ששוויה נאמד ב-12 מיליון שקל), יש להיענות לדרישת כל צד, שיבקש את פירוק השיתוף בדירה לאלתר, ללא שיהוי, וכפי שיבואר.

1. ממתי יכול צד לשותפות לאכוף את פירוק השיתוף על משנהו

הדרישה לפירוק שיתוף, בכל עת, היא מאבני היסוד של כל יצירת שותפות, ואין צד אחד רשאי לאכוף את השיתוף על משנהו, לאחר שנסתיימה תקופת השיתוף שהוסכמה בין הצדדים, ונבהיר בתמצית.

כאשר מדובר, בדבר משותף שיש בו דין חלוקה, הרי שהתביעה לפירוק השיתוף בכל עת, תוביל לחלוקה בעין של הנכס המשותף, כשכל אחד יקבל את חלקו היחסי כפי שהוא, והצד השני לא יכול למנוע את פירוק השיתוף, גם אם יטען שבעקבות החלוקה יורע מצבו (שו”ע חו”מ סימן קעא סעיף א).

וכך הוא הדין במה שאין בו דין חלוקה, שכל צד יוכל לתבוע את פירוק השיתוף בכל עת, ואז זה יוביל לחלוקה בדרך של ‘גוד או אגוד’, דהיינו במכירת חלקו של אחד למשנהו (שו”ע שם סעיף ו), או בדרך של מכירה לצד שלישי וחלוקת התמורה שתתקבל (שם סעיף ז). וזאת, על אף שהחלוקה לא תקנה לכל צד מחצית ממשית ממה שהיה לו אלא את המחצית מהשווי, ולכאורה, נמצא שהוא מפסיד מחלוקת השותפות. והטעם הוא, שלא ניתן להחזיק את הצד המבקש את הפירוק כשותף בעל כורחו, רק בגלל הפסד אפשרי שיכול להיות מהחלוקה באופן הזה (ויעויין פתחי חושן, הלכות שותפים, פרק ו הלכה כד).

זאת אומרת, באופן כללי, צד אחד לשיתוף, לא יכול לעכב את פירוק השיתוף רק בגלל שפירוק השיתוף יכול לגרום לו נזק או הפסד כספי, וכל שכן, אם הוא מבקש לעכב את פירוק השיתוף, כדי שיכול להרוויח כספים מהמשך השיתוף, ופירוקו יהיה במועד מאוחר יותר.

כך הוא הדין בהלכה, כאמור, ולהבדיל, גם בהוראות החוק האזרחי, שמרחיק לכת ואף מגביל את הצדדים לשיתוף לכבול את עצמם מלפרק את השיתוף בלמעלה משלוש שנים, גם במסגרת של הסכמה מפורשת (סעיף 37(א) ו(ב) לחוק המקרקעין, תשכט-1969).

והנה, כאשר זמן השיתוף מוגבל והוסכם על הצדדים הדברים ברורים ופשוטים, שאין לאחר ההסכמה ולא כלום. ויעויין בבא מציעא (דף קה ע”א), ששם נתבאר שאין צד אחד לשותפות יכול לחייב את השני לחלוק את השותפות, כל זמן שהשני טוען טענה המסתברת, שעדיין יכול הוא להרוויח מהמשך השיתוף. רש”י (שם ד”ה בי תרי) מבאר שמדובר בשותפים שקבעו זמן לשיתוף, ולכן בזמן השיתוף אינו יכול לכפות את החלוקה, ומאידך גיסא, לאחר זמן השיתוף, ניתן לתבוע את החלוקה גם כשקיימת טענת רווח מהמשך השיתוף, וברא”ש (שם סימן ט) כתב שפירוש רש”י הוא הנכון, עיי”ש. וכן כתב הרמב”ם (פ”ד מהלכות שלוחין ושותפין ה”ד), ועיין בכס”מ (שם) שכתב שמקורו מסוגייא זו.

2. כשאין מועד מוסכם לסיום השותפות

אולם, השאלה המתעוררת היא כשלא סוכם במפורש על המועד לסיום השיתוף, ממתי יוכל כל צד לתבוע את פירוק השיתוף? האם לדוגמא, שותפים שהתחילו בבניין של עסק משותף, ולא סיכמו מתי תסתיים השותפות,  יכול כל צד לתבוע את פירוק השיתוף, בכל עת, גם באמצע בניית העסק, אפילו שיגרם מפירוק השיתוף בשלב מוקדם שכזה, נזק כספי לצד השני?

לדעתנו, התשובה לשאלה זו היא שיש להתייחס לכל שותפות, בהתאם לזמן סיום השיתוף שיכול לאפיין אותה, ושיש להניח שלזמן סיום השותפות הזה, היו הצדדים מסכימים אילו היתה עולה שאלה זו בתחילת השיתוף, בהתאם לאומד דעתם, ולסוג העסק/הכנס המשותף[7].

ובכן, בכה”ג, לא הדרישה למקסם רווחים היא המונעת את פירוק השיתוך בשלב מוקדם יותר, אלא הגדרת סיום השיתוף.

בשו”ע חו”מ (סימן קעו סעיף טז-יז), ביחס לשותפים שהשתתפו בעסק למכירת סחורה ולא קבעו זמן לסיום השותפות, כותב מרן המחבר: “אם היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה, יש לכל אחד מהם לעכב שלא יחלקו עד שתימכר בזמן הידוע למכירתה”. מקור דבריו הוא מהסוגיא בגיטין (דף לא ע”ב), שם נאמר, שהנפ”מ מהקביעה, שזמן המכירה הראוי לתבואה, שמן ויין, במחיר הראוי לה הוא במועדים מסוימים בשנה, היא להלכות שותפים. הראשונים בארו, שמדובר בשותפים בעסק למסחר הסחורה הנ”ל, שלא קבעו זמן לשותפות, ולכן, כל אחד יכול לעכב על חברו שלא לחלוק את השותפות עד שיגיע זמן הסחורה להימכר. כך נתבארה הסוגיא בתוס’ (שם ד”ה לשותפין) בשם הר”ח ור”ת, וכך כתב הרמב”ם שם בסוה”ד, וכן כתב הרי”ף על בבא מציעא (דף קה ע”א), שביאר שם את הסוגיא שלא כרש”י הנ”ל, והסוגיא אינה מדברת בשותפים שקבעו להם זמן, אבל מדובר בסחורה שיש לה זמן ראוי למכירתה, וכל זמן שלא הגיע הזמן, לא ניתן לכפות על חלוקת השותפות, ועיין דרישה לטור חו”מ (סימן קעו ס”ק כא), שכתב שכן הוא הדין לכל הדעות, ולא נחלקו אלא בפירוש הגמרא, ולא בדין, וכן כתב להלכה בשו”ת חיים שאל (ח”ב סימן יג)[8], ועיין בביאור הגר”א (שם ס”ק פה) שביאר, שמקור דינו של השו”ע הוא מהסוגיא הנ”ל, וכפי שנתפרשה  על ידי הראשונים הנ”ל.

מכל מקום, העיקרון העולה מכל הנ”ל הוא, שלא הדרישה למקסם רווחים היא המונעת את פירוק השיתוף לאלתר אלא הגדרת המועד לסיום השיתוף, שבהעדר הסכמה מפורשת, יתפרש כמועד של מימוש הרווחים מהשיתוף.

לפי האמור, נוכל להסיק שהדרישה להמתין עם פירוק השיתוף, עד לקבלת טופס 4 תלויה בסוג השיתוף ובמועד סיומה של השותפות.

בבניית בית/בנין משותף יש יסוד להניח, שאם מטרת הבנייה הייתה לצורך עסקי כלכלי, ועל מנת לממש את הרווחים ממכירת הנכס לאחר שיסתיים, הרי שסיום השיתוף יהיה בסיום הבניין, והרי זה כהסכם מכללא, שיילמד מצורת העסק המשותף ותוכנו. בשותפות שכזו, ייתכן וסיום השותפות יהיה רק לאחר קבלת טופס 4, על מנת למקסם את הרווח מבנין הבית/בנין, שהרי זו הייתה מגמתם בבניה המשותפת. לכן בשותפות שכזו, זהו מועד סיום השיתוף, גם אם לא היתה הסכמה מפורשת למועד כל שהוא.

לעומת זאת, בני זוג שבונים את ביתם המשותף, לא הרווח העסקי והכספי ממכירת הבית עומד בבסיס השיתוף של הבנייה המשותפת, אלא המגורים כבני זוג. לכן, מועד סיום השיתוף ביחס אליהם הוא ממועד פירוק הזוגיות, ולא מסיום הבנייה, ומרגע שהגיע מועד סיום השיתוף הזה, כל צד יכול לתבוע את פירוק השיתוף לאלתר, כמו בכל שיתוף שהגיע זמנו להסתיים.

3. האם כופין על מידת סדום לדחות את פירוק השיתוף בנסיבות הנ”ל

אמנם, במצב שכזה נצטרך לבחון, האם הדרישה לפירוק השיתוף לאלתר, אינה נכללת בכלל ‘מידת סדום’ שרשאים אנו למנוע אותה, גם במסגרת החלטה שיפוטית (ולא רק מוסרית). וכי מה איכפת לו לדורש את הפירוק, לפרק את השיתוף רק לאחר סיום הבניה, שחלק מהסיום יכול להיות גם קבלת טופס 4, והרי גם הוא ירוויח מכך. והרי כופין ומונעים מהאדם לנהוג ב’מידת סדום’, כפי שאמרו בש”ס בכמה מקומות “על המונע טובה מחבירו כשאין לו תועלת במניעתה, כופים על מידת סדום, דהיינו, שמכריחים את האדם לעשות דבר המועיל לחבירו ואינו מזיק לעצמו, ואף על פי, שאינו חייב בעשיית אותה הטובה לחבירו מעיקר הדין, כי מניעת דבר זה היא ממידת אנשי סדום”, “וכל שכן, שאם אף לו יש הנאה בדבר, שכופים אותו שלא יאמר “תמות נפשי עם פלישתים”, שיקלקל את שלו רק כדי לקלקל גם את של חבירו”[9]. ומעניין שכמה דוגמאות לכלל זה נמצאים בנוגע לאופן חלוקת שותפות.

לפי זה, בנדון שלפנינו גם אם לא ניתן לעכב את פירוק השיתוף מן הדין ועל פי כללי חלוקת שותפות, סוף סוף כופין על ‘מידת סדום’.

אולם, כשבאים אנו לדון מדין כפייה למנוע ‘מידת סדום’, הכלל הוא שכל נזק או הפסד כספי  שהנוהג בדרך זו בא למנוע מעצמו, כבר מוציאה אותו ממידת ‘סדום’. יעויין רמב”ם (הלכות שכנים פרק ז הלכה ח), שכתב בהקשר לכפייה על מידת סדום את הלשון הבאה:

“לפיכך, אם לא היה שם טורח כלל… אינו יכול לעכב עליו,  וכופין אותו… שזו מדת סדום, וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חבירו מפסיד ואין חסר כלום, כופין עליו”.

ועוד יעויין בלשונו של היד רמ”ה (בבא בתרא ז ע”א) שכתב: “אין לו שום הפסד משום צד ולא טירחה כלל”. וזה לשון המהרשד”ם בתשובותיו (חו”מ סי’ תט, וסוף סימן  תסג): “ובטעם כל שהוא אין כופים על מידת סדום, וכן בשום צד היזק”. וכן הוא בפוסקים רבים.

בנדון שלפנינו, נימוקיו של המערער בדרישתו לפירוק השיתוף לאלתר ולא להמתין לטופס 4, הינם סבירים ביותר. חששותיו מחשיפת כל הליקויים שבבניית הבית – הן מהמישור הפלילי, שאליו יוכל להיקלע, והן במישור הנזק הכספי שיכול להיגרם לו, והן במישור הטירחה שבדבר, לעסוק בתיקוני הליקויים – הינם סבירים ביותר, ולכן, דרישתו לפירוק השיתוף והעמדת הבית למכירה לאלתר, איננה נכנסת לכלל ‘מידת סדום’.

אשר על כן, בית הדין מקבל חלק זה של הערעור ומורה על מכירת הבית לאלתר, ללא תיקון ליקויים כל שהם, וללא טופס 4. בית הדין האזורי ימנה לצורך כך כונסי נכסים, שיוקצב להם זמן למכירת הדירה.

  • היקף תחולתו של הצו שהופנה למומחה לבדיקת הונו, נכסיו של האיש, והעברתם מיד ליד

בית הדין, במסגרת החלטתו מיום כ”ג בניסן תשע”ז (19.4.2017) הוציא צו לגילוי מסמכים ומידע, שיינתן למומחה שימונה מטעמו לבדיקת היקף הנכסים. בצו זה ניתנה למקבלו את האפשרות לקבל מידע על כל מה שקשור לאיש, כל מידע ונתון מכל סוג ולכל גוף, ששמו של האיש נקשר בו. וזה נוסח ההחלטה:

“התקבלה תגובת ב”כ האישה לעניין מינוי המומחה.

נענים למבוקש בסעיף 26 לתגובה”.

האמור בסעיף 26 לתגובה, כולל הסמכת המומחה להיחשף לכל דבר שקשור למערער, ללא שום הוראה ספיציפית כל שהיא (וכפי שמפורט בסעיף הנ”ל, באריכות רבה, בבקשה מתאריך 22.3.2017, בתיק 892604/24).

עילת הערעור ביחס להחלטה זו היא, שלא ניתן לחשוף את כל חייו של המערער בפני המומחה, בעוד שמטרת הצו היא לגלות אך ורק כספים ומשאבים שצבר המערער במהלך הנישואין, ושלטענת המשיבה, יש חשש שהוא הבריח או העלים ממנה. לטענת המערער, יש להסתפק בפסיקתא שאותה הגישה המשיבה בעבר (בשנת 2014), שיש בה כדי לספק את הנתונים הנדרשים ושבפועל המשיבה לא עשתה בה שימוש.

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב”כ בענין זה, בית הדין סבור שמתן צו שכזה, יכול לפגוע בפרטיותו של המערער שלא לצורך הנדרש.

בהתאם לכך, בית הדין קובע על פי הסכמת הצדדים, ועל פי הצהרתו של המערער בדיון האחרון (לאור הביטול של החיוב במזונות, כאמור, בסעיף א, שהיה תנאי להסכמתו להצעת בית הדין, הרי שהאמור להלן, זה גם על פי הסכמת המערער), יינתנו צווים לגילוי מסמכים ומידע, לגופים לפי התהליך הבא:

המערער ימציא תצהיר חתום בפני עורך דינו, על כל הנכסים, הכספים, המשאבים הכספיים מכל סוג שהיו ברשותו, החל ממועד תחילתו של הסכסוך, שיכול להיות בו חשש להברחת נכסים, קרי משנת 2003 ועד מועד הקרע, קרי 25.2.2012.

התצהיר המבוקש יהיה מפורט, כדלהלן:

תצהיר על כל מה שהיה ברשותו בתחילתה של כל שנה לועזית מהשנים הנ”ל, ומה שהיה ברשותו, בסופה של אותה שנה, רשימה שנתית של כל שנה ושנה.

התצהיר יתייחס לכל סוג של משאב בעל ערך כספי, חברות, חשבונות בנק, מניות מכל סוג שהם, וכדומה.

המערער לא יחריג על דעת עצמו, שום מקור כספי גם אם לדעתו הוא לא בר איזון (המומחה שימונה יחריג או לא יחריג בהתאם להבנתו את החוק בנושא, כשההכרעה תהיה בסופו של דבר על ידי בית הדין האזורי בהכרעה שיפוטית).

תצהיר זה יימסר לבית הדין האזורי עם העתק למשיבה.

המשיבה בהתאם לנתונים שיופיעו בתצהיר זה, תבקש צווים לגילוי מסמכים אך ורק על הגופים שיופיעו בתצהיר זה. צווים אלו יתווספו על הפסיקתא המצויה בידה משכבר.

בהתאם להצהרת המערער בדיון, בית הדין מבהיר ומתרה במערער, שאם יתברר שבתצהיר זה הוא  העלים מידע או נתונים, שיתברר על ידי בית הדין האזורי, כהעלמה מכוונת של המערער, ומתוך כוונת הברחה, הוא ייקנס על ידי בית הדין בקנס כספי משמעותי ביותר, לפי שיקול דעתו של בית הדין האזורי. למותר לציין, שאם תוגש בקשת סרק לבירור שכזה על ידי המשיבה, אף היא תיקנס בקנס משמעותי לפי שיקול דעתו של בית הדין האזורי.

מטרת ההתראה בקנסות ההדדיים הללו, נועדה בין היתר, למנוע את התמשכות ההליך ללא תוחלת.

עד כאן  ההכרעה בערעורי האיש.

ועתה, נפנה לערעורי האישה.

  • איזון נכסי קריירה, מוניטין ופערי ההשתכרות.

בית הדין האזורי בהחלטתו הנ”ל מיום כ”ג בניסן תשע”ז (19.4.2017) קובע, שהמומחה יחקור וימציא את הדו”ח לכל הנדרש בבקשה למעט סעיף 3, סעיפים ה-ו.

בסעיפים אלו נתבקש המומחה על ידי המשיבה לבחון את פערי כושר ההשתכרות בין הצדדים, את ‘נכסי הקריירה’ וה’מוניטין’ שצבר האיש במהלך שנות הנישואין.

האישה מערערת על החלטה זו וטוענת, שפסיקת בית הדין זו אינה מנומקת ואינה עולה בקנה אחד, עם המקובל באיזון משאבים, ועם פסיקותיו של בית המשפט העליון.

בהסכמת הצדדים בית הדין הנוכחי פונה לכבוד בית הדין האזורי, שימצא את הבהרתו להחלטתו זו, מדוע החריג מחקירתו של המומחה את קבלת הנתונים הללו. ההבהרה תבהיר את עמדתו של בית הדין האזורי, כשהיא מנומקת הלכתית/משפטית, בשאלה, מדוע לא יידרש המומחה, להמציא את הנתונים הללו. ככל שעמדת בית הדין האזורי היא ש’נכסים אלו’ הם  אינם ברי איזון, תנומק עמדתם בנושא. וזאת, על מנת שבית הדין הנוכחי יוכל לדון בערעור שלפניו.

לאחר קבלת ההבהרה היא תומצא לצדדים להמצאת תגובתם, ויוחלט על המשך ההליך.

  • השתת עלות המומחה על שני הצדדים בשווה

בית הדין האזורי בהחלטתו הנ”ל מיום כ”ג בניסן תשע”ז (19.4.2017) קבע, שעלות העסקת המומחה תושת על הצדדים בשווה.

האישה מערערת על כך, וטוענת שמאחר והאיש מחזיק בכל נכסי הצדדים הנזילים למעט הדירה שבה מתגוררת האישה שאינה כסף נזיל, מן הצדק והיושר להטיל עליו את עלות המומחה שיקוזז מחלקה של האישה בבוא שלב איזן המשאבים הסופי. לדבריה בקשה זו הופנתה לבית הדין האזורי, ונדחתה על ידו בטיעון, שהאיש התנגד לכך.

לאחר שמיעת דברי הצדדים סביב טיעון זה, בית הדין הנוכחי תומך בגישתו זו של כבוד בית הדין האזורי, ודוחה ערעור זה על הסף. אין מקום כלל לחייב ולאלץ צד לדין, לממן את חלקו של האחר ולהלוות לו מכספו הפרטי, רק בגלל שהוא בעל יכולת כלכלית גבוהה יותר, ובפרט, לאור חיובו של האיש עד כה בתשלום מזונות בסך 8,000 ₪ לחודש, והמשכתו בפועל של חיוב זה עד לסיום ההליך כאמור בסעיף א’. 

היה מקום לטיעון זה להישמע, אם היה מוכח חד משמעית, שהאיש הוא המחזיק בכל הכספים שנצברו במהלך הנישואין, ברם במקרה דנן, לטענת האיש, הוא לא חייב לה דבר, והיא זו שמחזיקה בחלקו בדירה ללא הצדקה. הדרישה להעסקת המומחה באה מטעם האישה והיא נעשית לצורכי שניהם, ואין סיבה לחייב רק את האיש, גם לא בדמות הלוואה שתיפרע על ידה בסוף ההליך. בקיצור, אין מקום לחייב אדם אחד ליתן לאדם אחר הלוואה בעל כורחו, גם אם יש לו את היכולת הכספית. הדברים פשוטים, ואינם זקוקים למקורות כל שהם.

עם זאת. ככל שהאישה תוכל להצביע על כספים כל שהם המוחזקים על ידי האיש, שלאישה יש בהם חלק במסגרת האיזון, ללא עוררין וללא ספק, תפנה בקשה לכבוד בית הדין האזורי להשתמש בחלקה בכספים הללו לצורך העסק המומחה, שיקוזזו בסוף ההליך מחלקה, וכבוד בית הדין האזורי ייתן את החלטתו.

מסקנה

אשר על כן, לאור כל האמור, בהתייחס לכל הערעורים כאחת, בית הדין קובע כלהלן:

  • בית הדין מבטל את חיוב מזונות האישה למפרע, מיום מתן פסק הדין האזורי. בהתאם לכך, פסק הדין האזורי מיום ג’ בשבט תשע”ו (13.1.2016) מבוטל בזאת.

על אף האמור, האיש ימשיך לחעביר לאשה את הסכום  של 8,000 ₪ מידי חודש כדמי מחיה וקיום, שיקוזזו מחלקה של האישה עם סיום ההליך הרכושי או לאחר פירוק השיתוף בפועל של הדירה עם מכירתה וקבלת התמורה, המועד המוקדם שביניהם.

  • לבית הדין האזורי שיקול דעת לקצוב לכך זמן מקסימלי, בהתאם לשיקול דעתו הרחבה, עם ההתפתחויות שתהיינה, וככל האמור בסוף סעיף א’ המורחב שלעיל.
  • השיתוף בדירה ב[…] יפורק לאלתר ללא המתנה לקבלת טופס 4. לצורך ביצוע סעיף זה ימנה בית הדין האזורי את באי כח הצדדים ככונסי נכסים, שיפעלו בהתאם לנהלים המקובלים.
  • בית הדין האזורי יוציא צו חדש לגילוי מסמכים ומידע, בהתאם לאמור בסעיף ג’ להחלטה המורחבת שלעיל, ובמתווה שנקבע. הפסיקתא החתומה משנת 2014 תישאר בתוקפה ותתווסף על הצו הנ”ל. מעבר להוראה זו יבוטלו כל הצווים האחרים שנתנו בעבר, ושנועדו לגילוי מידע סביב איזון המשאבים וחלוקת הרכוש.
  • בכל הנוגע לתביעת האישה להערכת פערי השתכרות, איזון נכסי קריירה ומוניטין, בית הדין פונה לכבוד בית הדין האזורי להמציא את הבהרתו ואת עמדתו בסוגיא זו.

הבהרה זו לכשתומצא לבית הדין הנוכחי, תופנה לקבלת תגובתם של הצדדים, ולאחר קבלת התגובות תינתן החלטה באשר להמשך ההליך בחלק זה של הערעור.

  • בית הדין דוחה את בקשת האישה להשית את מלוא עלות המומחה על המערער בשלב זה ולנכות את חלקה בעלות זו מחלקה בזכויות הכספיות שיתבררו בסוף ההליך. חלק זה של הערעור נדחה.
  • בהתאם לקבלתם של חלק מהערעורים, הן של האיש והן של האישה, אין צו להוצאות, ודמי הערבות שהופקדו על ידי הצדדים יוחזרו להם, בהתאם לנהלים.
  • תיק הערעור של האיש ייסגר.
  • תיק הערעור של האישה יישאר פתוח עד לסיום ההליך האמור בסעיף ד.  
  • כל תיקי הצדדים מוחזרים לכבוד בית הדין האזורי, להמשך הטיפול על ידו בהתאם לאמור במכלול ההחלטות.

ניתן לפרסם לא פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ב’ בטבת התשע”ט (10.12.2018).

הרב יעקב זמיר                               הרב מימון נהרי                           הרב ציון לוז-אילוז


[1] ועוד מספר מקרים חריגים, שאין כאן מקומם.

[2] ולענ”ד יש מקום לומר, שעל אף שמדין תורה יכול לגרשה שלא ברצונה, ומהיכי תיתי להשאיר את חיוב המזונות נגד רצונו כשהיא מסרבת להתגרש, זה ביחס לחיוב המזונות שמקורו מן התורה או מתקנת חכמים, אבל ביחס לחיוב המזונות שמקורו בהתחייבותו שלו בתחילת נישואיו, “אנא אפלח ואוקיר וכו'”, נכלל גם השארת החיוב בכה”ג, עד לסידור הגט בפועל, אבל אין כאן מקומו, שאין זה המקרה שבפנינו. 

[3] ואינני רואה צורך לדון בשאלה, האם חרם זה נתקבל בעבר, בקרב בני עדות המזרח, שכבר נתקבעה הלכה זו בכל בתי הדין, והכל נוהגים על פיו.

[4] אמנם לענ”ד גם לסוברים שהשווה רבנו גרשום כח האישה לאיש, שהסכמתה הוא הכרח לנתינת הגט, מכל מקום,  ביחס לגט מעושה וגט מוטעה, בדיעבד, בזה יש הבחנה בין האישה לאישה, ובפס”ד אחר הרחבנו ואין כאן מקומו.

[5] אמנם הפוסקים דנו גם בשאר החיובים כמו עונה, פדיון, קבורה וכו’, ומאידך, ירושתה ומעשה ידיה וכו’, אבל אין כאן מקומם.

[6] ועיין לשון התקנה המצוטטת בשו”ת מהר”ם מינץ (סימן קב אות סב): “שלא ליתן גט לאישה בעל כורחה, ואין הגט כלום”, ובביאורו של הכנה”ג ללשון זו (הגהות הטור סימן קיט אות ט), ובנוב”י הנ”ל שנחלק עליו.

[7] אלא אם כן ,יש נוהג מקובל, שהוא יסוד גדול בכל התקשרות חוזית, ושאין לאחר המנהג המקובל ולא כלום, ואין צד אחד יכול לטעון שהתקשרותו בחוזה, היתה שלא על דעת מנהג המקובל.

[8] ודחה דברי המהרש”ך (ח”א סימן לב) שכתב שלרש”י, ללא קביעת זמן, יכול לתבוע את החלוקה בכל זמן, אף לפני שהגיע הזמן הראוי למכירת הסחורה.

[9] ציטוטים מאנצ”ת, כרך כז, בערך זה.

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?