מידע מקצועי

טענה לביטול הסכם עקב היותו פיקטיבי, התחייבות לשלם נזק שאינו מחייב תשלום מן הדין – תקפה או נידונה כהתחייבות בטעות? 1033243-5 – ביה”ד ת”א

פסק דין

לפנינו שתי תביעות מרכזיות של האיש (להלן: התובע) ובקשת האישה (להלן: הנתבעת) לביטול עיקולים שניתנו לבקשת התובע.

תקציר רקע עובדתי הרלוונטי למתן החלטה בתביעות הנ”ל

א. בתאריך י”ב בניסן תשס”ו (10.4.2006) נישאו הצדדים כדת משה וישראל. לצדדים שני ילדים קטינים הנמצאים במשמורת הנתבעת: בן יליד 2006 ובת ילידת 2009.

ב. לתובע אלו נישואין ראשונים, לנתבעת – נישואין שניים ולה ילד מנישואין קודמים.

ג. בתאריך כ”ה באייר תשע”ה (14.5.2015) הגישו הצדדים לבית הדין בקשה לאישור הסכם שעליו חתמו ביום כ”ג באייר תשע”ה (12.5.2015) ובו הסדרת הגירושין, משמורת והסדרי שהות, מזונות ילדים בסך ששת אלפים וחמש מאות ש”ח לחודש, חלוקת רכוש וזכויות וכן הסדרת חובות. בית הדין אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.

ד. בתאריך ב’ בסיוון תשע”ה (20.5.2015) (שישה ימים לאחר אישור ההסכם המקורי) הגישו הצדדים בקשה לאישור תוספת להסכם הקודם, ובה שינוי בעניין המשמורת והמזונות – המשמורת תעבור לידי האב, והאם תשלם לתאב מזונות ילדים בסך חמשת אלפים ושמונה מאות וחמישים ש”ח לחודש. בית הדין אישר את התוספת ונתן לה תוקף של פסק דין, לאחר שבדק את יכולת האם לעמוד בתשלומי המזונות.

ה. בתאריך י”ט באלול תשע”ה (3.9.2015) (כשלושה וחצי חדשים לאחר אישור התוספת הקודמת) הגישו הצדדים בקשה לאישור תוספת להסכם שבה הושבה המשמורת לאם ונקבע סכום מזונות בסך חמשת אלפים וחמש מאות ש”ח לחודש במקום ששת אלפים וחמש מאות ש”ח בהסכם המקורי.
בית הדין אישר את התוספת, שעליה חתמו הצדדים בתאריך י”ז באלול תשע”ה (1.9.2015).

ו. בתאריך ט”ו במרחשוון תשע”ו (28.10.2015) הגיש התובע לבית הדין בקשה להעברת נכס קרקע במושב לטובת הנתבעת, בהתאם לסעיף 28 להסכם הגירושין שאושר. בית הדין אישר את הבקשה בהחלטה מהתאריך הנ”ל.

ז. בתאריך כ”ה בכסלו תשע”ו (7.12.2015) הגיש התובע תביעה לביטול ההסכם, בטענה כי היה פיקטיבי, ונערך ‘לצורכי פנים’, כמו הברחת כספים שלו מנושים. לראיה ציין את העובדה שהצדדים המשיכו להתגורר יחד לאחר הגירושין, כזוג לכל דבר ועניין, עד כחודש לפני הגשת תביעתו לביטול ההסכם. הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי ריחמה עליו בהיותו ללא קורת גג, ולכן הכניסה אותו לבית שבו התגוררה.

ח. בית הדין הורה על סידור גט לחומרא, ואכן הצדדים התגרשו כהוראת בית הדין.

ט. התקיימו דיונים רבים שבהם נחקרו הצדדים ונשמעו עדים לבירור התביעה.

י. בתאריך כ”ח בשבט תשע”ו (7.2.2016) הגיש התובע בקשה לעיקול נכסי הנתבעת וזכויותיה וכן העסק הרשום על שמה. בית הדין נעתר לבקשה.

יא. בתאריך כ”ח בכסלו תשע”ו (20.11.2016) הגישה הנתבעת בקשה לביטול העיקולים, שלדבריה אינם צודקים. מבקשת להסתפק בעיקול הקרקע ב[…]

יב. בתאריך י”ט באלול תשע”ז (10.9.2017) פתח התובע תביעה להפחתת מזונות הילדים לסך שלוש מאות ושישים ש”ח לחודש בגין שינוי נסיבות שחל. התובע הציג מסמכים רפואיים לראיה שאינו מסוגל לעבוד וכי נקבעה לו נכות של מאה אחוז. לדבריו, הנתבעת משתכרת כשלושים אלף ש”ח לחודש, ואילו הוא מקבל קצבת נכות ומסתייע באימו לצורכי כלכלה.

יג. לצדדים נקבע מועד לדיון בתביעה זו. התובע לא הופיע, ואילו הנתבעת וב”כ הופיעו. לדברי הנתבעת, הכנסתה מסתכמת בסך עשרת אלפים ש”ח לחודש.

טיעוני התובע המרכזיים

א. ההסכם שנחתם נערך לצרכים פנימיים, כדי שנושיו לא ייקחו כספים השייכים לו ושחב להם כתוצאה של ‘עוקץ’ ש’עקצו אותו’.

ב. ההסכם נערך להרגעת הנתבעת, ולכן העניק לה את רכושו וזכויותיו, וויתר על זכויותיה. להוכחת גרסתו ציין שהצדדים גרו יחד כזוג לכל דבר ועניין עד למועד שבו הגיש תביעתו, לאחר שהרגיש שהנתבעת מבקשת לממש את ההסכם. התובע טען כי נותר ללא כל רכוש, זכויות וכספים, ואינו מסוגל כלל לשלם את ההתחייבויות הכספיות שבהסכם, ובכלל זה התחייבותו למזונות ילדים בסך חמשת אלפים וחמש מאות ש”ח וסך נוסף של שמונה מאות ועשרה אלף ש”ח, שהתחייבותו בו נועדה להברחה מהנושים.

ג. הוא תובע להפחית את סכום המזונות הגבוה שנקבע, בגין נכותו ונוכח השתכרותה הגבוהה של האישה. לחיזוק דבריו, המציא מסמכים רפואיים.

לסיכום: התובע מבקש לבטל את ההסכם בגין היותו פיקטיבי.

טיעוני הנתבעת המרכזיים

א. ההסכם שנחתם נערך לאחר קשיים ומשבר במערכת הנישואין עקב אי־עבודתו של התובע ועקב התנהגותו בבית. לדבריה, בית הדין אישר את ההסכם המקורי לאחר שבירר שהצדדים הבינו את ההסכם וחתמו עליו מרצונם החופשי. הנתבעת ציינה לפסקי דין רבניים ולפסיקות אזרחיות, שנטל ההוכחה על המבקש לבטל הסכם מוטל עליו.

ב. ההסכם שנחתם בין הצדדים נערך לאחר שהתובע הבין והסכים שגרם נזק לעסק של הנתבעת, ומכאן הסכמת הצדדים שהתובע ישלם לנתבעת סך שמונה מאות ועשרה אלף ש”ח.

ג. השינויים שביקשו הצדדים לעשות כתוספת להסכם המקורי מעידים כי הצדדים היו בדעה שקולה, ובית הדין אישר את התוספות בתוקף של פסק דין. לטענת הנתבעת, העובדה שהצדדים התגוררו יחד תקופה מסוימת לאחר סידור הגט נבעה מתוך רחמיה על התובע, שנותר לגור בבית אימו, ולא בכוונה לשוב ולהמשיך את מערכת הנישואין.

לסיכום: הנתבעת מבקשת לדחות את התביעות, ולבטל את צו העיקול שהוטל על נכסיה והעסק שלה.

הצדדים נתבקשו להמציא סיכומים לתביעות הנ”ל.

הנתבעת הגישה את סיכומיה. התובע לא הגיש את סיכומיו למרות הארכה שנתן לו בית הדין.

דיון והכרעה

לאחר שבית הדין שמע באורך רוח את הצדדים ובאי הכוח ואת העדים שהובאו מטעמם, ולאחר העיון בחומר הרב שבתיקים, הכולל מסמכים שצורפו לתיקים ותסקירי שירותי הרווחה, עמדת בית הדין שיש לדחות את התביעה לביטול הסכם הגירושין, אולם לקבל עקרונית את התביעה להפחתת סכום המזונות.

עוד סבור בית הדין שסעיף 37 להסכם אין לו תוקף הלכתי ומשפטי, ומשכך דינו להתבטל.

נימוקינו

א. התובע לא הרים את נטל ההוכחה לביטול הסכם הגירושין שבית הדין אישר בתוקף של פסק דין.

טענת התובע כי היו לו נושים בתקופת אישור ההסכם לא הוכחה. אדרבה, מחקירת העד מר [ר’] עולה כי התובע ‘עקץ’ את העד ולא להפך.

התובע אף סתר עצמו באיזה סכום ‘נעקץ’, וכפי שציינה הנתבעת בסיכומיה.

התובע לא המציא לבית הדין אף מסמך מבנק, מביטוח לאומי או מרשויות המס המעיד כי יש לו חובות כלפיהם, כפי שטען במהלך הדיונים הרבים שהתקיימו.

ב. העובדה שהתובע הגיש לבית הדין בקשה בתאריך ט”ו במרחשוון תשע”ו (28.10.2015) (כחודשיים לאחר אישור התוספת השנייה להסכם) לממש את סעיף 28 להסכם המקורי להעברת זכויות בקרקע לטובת הנתבעת, מאששת ומבססת את טענת הנתבעת כי ההסכם אינו פיקטיבי, שכן מה לתובע להגיש בקשה שכזו לבית הדין בסמוך למועד עזיבתו את הבית.

ג. העובדה כי הצדדים טרחו להופיע פעמיים נוספות לאחר אישור ההסכם ולערוך בו שינויים, מערערת את טענת התובע כי היה מדובר בפיקציה לצורך הברחה מנושים, שהרי לנושים אין כל עניין במשמורת הילדים ובמזונותיהם.

לסיכום: התובע לא הרים את נטל ההוכחה לטענתו כי ההסכם פיקטיבי.

בהעדר הוכחות לטיעוני התובע, תביעתו נדחית.

לאמור, אין צורך בעיקולים שהוטלו על נכסי וזכויות האישה, ויש לבטלם.

תביעת התובע להפחתת מזונות ילדים

אכן, מעיון באישורים הרפואיים שהציג בפנינו התובע עולה כי התובע אינו מסוגל לעבוד בעבודה כל שהיא בגין נכותו. האישור הרפואי שניתן בתאריך ט”ז באלול תשע”ו (19.9.2016) בחתימת רופא בכיר קובע, כי התובע אינו מסוגל להמשיך בעבודתו ולא בכל עבודה אחרת החל מיום ט”ז באלול תשע”ו (19.9.2016). מכתב זה נכתב לרופא המשפחה לאחר סיכום בדיקות רפואיות שנערכו לתובע לשם בדיקת כושר עבודה.

נסיבות אלו מצדיקות התערבות בית הדין, מאחר שיש בהן שינוי נסיבות מהותי בכושר השתכרות התובע מיום אישור ההסכם ועד לתאריך ט”ז באלול תשע”ו (19.9.2016).

זאת ועוד. לדברי הנתבעת השתכרותה היא כעשרת אלפים ש”ח לחודש, כאשר מנגד, השתכרות התובע לדבריו היא בסכום זעום של קצבת נכות, שיש לברר את גובהה כדי לקבוע מה הסכום שעל התובע לשלם בנסיבות הללו.

בית הדין אינו קובע את עמדתו בתביעה זו, מאחר שהוא סבור שיש לקיים דיון לבירור השתכרות הנתבעת והכנסת התובע מקצבה כל שהיא במצבו כיום. נציין שלטענת התובע הנתבעת משתכרת כשלושים אלף ש”ח.

משמעותו ותוקפו של סעיף 37 להסכם – התחייבות בעל בגין הנזק שבאי־כלכלתו את הבית שאילצה את האישה לכלכל אותו מהעסק שבבעלותה

דעת הרוב

בסעיף זה נכתב:

לאב יש יתרת חוב לאישה בסך של שמונה מאות ועשרה אלף ש”ח שיינתן ללא קשר למזונות. התשלום יחל מיוני 2016 או קודם לכן. יתרת חוב זו תישא הצמדה בסך שלושים וחמישה אלף ש”ח שנתי כל שנה ו/או שלושה אחוז שנתי מהיתרה, מחודש ינואר 2021.

עד כאן לשון הסעיף.

מעיון בסיכומי הנתבעת (סעיף 11) עולה, כי חוב זה נוצר לטענתה כתוצאה מהתנהלותו הקלוקלת של התובע לאורך שנים בכלל, ובפן הכלכלי בפרט. העסק שבבעלות הנתבעת צבר חובות כבדים, ועל כן הסכימו הצדדים שהתובע ישלם חוב זה. לחיזוק טענה זו היא מביאה את עדותה של מנהלת החשבונות של הנתבעת בעסק, כי לעסק לא היו חובות לפני הנישואין, ורק לאחר הנישואין נצברו חובות של כמיליון ש”ח כתוצאה של העברת כספים מחשבון העסק לכלכלת הבית. לדבריה נאלצה לכלכל את הבית לבד מאחר שהתובע לא הכניס כסף, והתובע הפך לנטל כבד על כתפיה.

התובע טען בדיון מיום ח’ בסיוון תשע”ו (14.6.2016) שהכניס לעסק של הנתבעת שלוש מאות וחמישים אלף ש”ח (ראה שורה 54 לפרוטוקול). התובע לא הוכיח את גרסתו.

נציין כי הנתבעת סתרה עצמה בעניין חוב העסק בזמן הפרדה. במהלך דיון שהתקיים ביום כ”א במרחשוון תשע”ז (22.11.2016) (שורה 31) טענה הנתבעת לחוב בסך חמש מאות אלף ש”ח שהיה לעסק, ולא כמיליון.

לדעת בית הדין, סעיף זה אין לו זכות קיום עצמית, מאחר שמדובר בהתחייבות בטעות, שגם אם נעשית בקניין, אין לה תוקף הלכתי.

נבהיר דברינו:

לטענת הנתבעת בסיכומיה, בעת חתימתם על סעיף זה שבהסכם התובע אכן היה חייב לנתבעת בגין הנזק שגרם לעסק לדבריה.

לטענת התובע, ההסכם פיקטיבי.

מהעיון בסעיף שבו נאמר: “לאב יש יתרת חוב בסך שמונה מאות אלף ועשרה ש”ח” וכן מההמשך “יתרת חוב זה” עולה כי יש יותר מרגליים לדבר לצדקת טענת הנתבעת, שהחוב נוצר מנזק שנגרם לה. שכן לביטוי “יתרת חוב”, המופיע פעמיים בסעיף זה, משמעות שהמדובר על חוב כספי מבוסס, הידוע לצדדים החתומים.

אי־חיוב התובע ב’נזק’ שבגינו התחייב כביכול וראיית התחייבות זו כטעות בשל כך

לאור הניתוח העובדתי הנ”ל אי אפשר לחייב – לא הלכתית ולא משפטית – את הבעל בתשלום ‘נזק’ שהזיק את עסק אשתו בגלל שלא עבד ופרנס את הבית, ובשל כך נאלצה האישה לממן את הוצאות הבית וכלכלה את הבית מהעסק שבבעלותה.

הלכתית: דינו של הזן את חברו ללא שביקש ממנו, מבואר דינו בתרומת הדשן (סימן שיב) והובא להלכה ברמ”א (חושן משפט סימן רמו סעיף יז). וכה כתב הרמ”א שם, לאחר שהביא דין תרומת הדשן בדין “האומר לחברו ‘אכול עמי'”, שחייב לשלם לו בעבור הנאת האכילה:

וכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונות אשתו, ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור.

והדברים קל וחומר במערכת נישואין בין בני זוג, שטיב היחסים מושפע רבות מהתנהלות כלכלית כזו או אחרת של בני הזוג, כאשר בן זוג מכלכל ממשכורתו את משנהו, ודאי שאינו מתכוון לדרוש כסף בעבור כלכלת בן זוגו, ואם נתגלעו ביניהם אחר כך מריבות ביניהם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאינו יכול לדרוש ממנו את הכספים שכלכל בהם את משנהו.

וכך כתב באר הגולה (שם אות ד): “והוא שאינו מכניסו כדרך שמכניס את האורחים.” כלומר: כאשר אדם מזמין את חברו לאכול בביתו כאורח, אינו יכול לבוא נגדו בדרישות תשלום. ודוק מיניה למקרה דנן.

עוד ראה לעניין זה מה שכתב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עז סעיף י) בדין איש ואישה שלוו מאחר, שהאישה חייבת לפרוע החצי מכתובתה, ובקצות החושן (שם ס”ק ח) כתב בשם הרשד”ם: “והוא הדין אם לותה אשה לצורך פרנסת הבית.” ובהמשך כתב: “[…] דלולא דמסתפינא דין זה שייך גם בשכירות בית ששכרו בעל ואשה.” ודוק מיניה למקרה דנן שבכל מקרה אין לחייב את התובע לשלם יותר ממחצית כלכלת הבית. ברם, כבר הבאנו בשם תרומת הדשן שאין לחייבו כלל.

סוג זה של נזק, שאליו טוענת כביכול הנתבעת אינו מוכר בהלכה כלל, ולא ניתן לתובעו.

ומן ההיבט המשפטי: חוק יחסי ממון אינו מכיר בסוג תביעה שכזו ביחסים שיש בין איש לאשתו במערכת נישואין, וככל שהצדדים צברו חובות או זכויות, הרי שהכול צריך להתחלק בחלקים שווים בעת הגירושין. בחרה האישה לכלכל את הבית מהעסק הפרטי שלה, תבוא עליה ברכה, אולם אין לה זכות לתבוע את הבעל על נזק כביכול שנגרם לה בגין כך, וקל וחומר לא לבוא אליו בדרישה לתשלום כל הסכום ולא את מחציתו, מה גם שהנתבעת סתרה עצמה בגרסתה באופן מהותי בסכום החוב שנצבר לעסק בעת הפירוד.

לנתבעת שמורה הזכות לפתוח תיק לחלוקת רכוש, ולבקש את איזון המשאבים בהתאם לחוק יחסי ממון, שבו תוכיח את החוב בעסק ובקשתה לחלוק את החוב עם התובע.

שלילת ראיית ההתחייבות שבסעיף זה כ’מתנה’ וכהתחייבות מרצון שלא משום חיוב נזק

מן הדין אפוא אין חיוב. בית הדין סבור שאין לייחס כוונה של התובע לתת מתנה – שלא מן הדין – בלשון שכזו, נוכח יחסיהם העכורים של הצדדים בזמן חתימת ההסכם, וכפי שציינה הנתבעת כמה פעמים. מה גם שהתובע התחייב די והותר בסעיף מזונות הילדים ובוויתורו על זכויות פנסיוניות מחלקה של הנתבעת המגיעות לו על פי חוק יחסי ממון וכן על חלקו במגרש.

בית הדין רואה בסעיף זה סעיף דרקוני ולא ריאלי במצב בריאותו של התובע, המשתכר מקצבת נכות, שכן אין סבירות להתחייבות ערטילאית שכזו מצד התובע, אלא אם נקבל את פרשנות הנתבעת לסעיף זה.

ועוד, על פי כללי ההלכה אי אפשר להתחייב אלא בלשון התחייבות עתידית או הודאה גמורה, שמשמעותה כוונת המתחייב לתת מתנה, וכמבואר בפוסקים שהובאו בטור ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן מ) ובנושאי כלים שם, וכפי שנרחיב לפנינו.

בטור חושן משפט (סימן מ) נכתב:

אבל המודה לחברו בחזקת שהוא חייב לו, ואחר כך נודע שטעה, ונתברר הדבר בעדים, או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו, הרי זו הודאה בטעות ואינה כלום, אפילו מסר לו השטר בעדים ועדים חתומים בו.

ובש”ך (ס”ק א) כתב על דברי השולחן ערוך “המחייב עצמו בממון לאחר”, וזו לשונו:

היינו שיודע שאינו חייב לו, ומחייב עצמו כמו מתנה. אבל מי שמודה לחברו בחזקת שחייב לו, ואחר כך נודע שטעה, ונתברר הדבר בעדים, או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו, הרי זה הודאה בטעות ואינה כלום, אפילו מסר לו שטר בעדים ועדים חתומים בו, כמו שכתב הטור, והוא פשוט, כמו שיתבאר לקמן (סימן קכו סעיף ג) וכמה דוכתי, דכל קנין בטעות חוזר.

שוב ראיתי מעין דברים הנ”ל בתשובת שבות יעקב (חלק ג סימן קמה) והובאו דבריו בפתחי תשובה (סימן מ ס”ק ג):

אודות ראובן שתבע לשמעון עם כתב יד שיש בו נאמנות שחייב לו סך כך וכך, ושמעון משיב שמעולם לא לוה ממנו, רק שערב לו בעד לוי לאחר מתן מעות, וכיון שלא עשה קנין לא חל הערבות.

והביא (שם) מתשובת הרמ”א ומתשובת חוות יאיר, שחיוב זה שלאחר מתן מעות אין בו תוקף כלל, מכיוון שערב לאחר מתן מעות לא חלה התחייבותו, ושמעון שהתחייב על דעת הערבות, והתברר כי אינה חלה – הרי זו התחייבות בטעות שאינה ברת תוקף הלכתי. ולא מצאנו חולק על יסוד זה שכתב הטור ושהסכימו עימו הרמ”א, הש”ך, החוות יאיר והשבות יעקב.

ומכאן למקרה דנן. כאמור, הנתבעת בעצמה מסבירה כי התחייבות זו נוצרה עקב הבנה בין הצדדים שהתובע גרם לה נזק בגין התנהלותו הכלכלית. חוב זה – מתברר כי אין לו יסוד, לא הלכתי ולא משפטי, ומשכך דינו של סעיף זה להתבטל, אף שנערך קניין בעצם פסק הדין שניתן להסכם.

לו היה ברור לתובע שאין לו חוב כזה כלפי הנתבעת, ובכל זאת מתחייב לה בסכום כזה או אחר, הרי שהיה להתחייבות זו תוקף שכן משמעותה היא שהתובע התכוון להעניק לנתבעת מתנה, וכמו שכתב הש”ך. ברם לא זה הנידון שלפנינו. מדובר בהתחייבות שבטעות יסודה, ולכן אין לה תוקף הלכתי.

נוסיף ונאמר: גם אם נניח שהתובע הסכים לתת לנתבעת סכום זה, כפי טענת הנתבעת, כפיצוי בגין התנהגותו הקלוקלת, אין בסעיף לשון התחייבות מקובלת, מה גם שאין בו פירוט על תשלומים, ומשכך, עומדת לתובע זכות הטענה על פי הכלל ההלכתי ש”יד בעל השטר על התחתונה”, ועל המוציא (הנתבעת) מוטל נטל הראיה שאכן הייתה כוונת התובע להתחייב מטעמי הגינות כפיצוי על הנזק שגרם לה, ולא בגין חוב ממשי הניתן לתביעה.

סיכום

נראה כי לסעיף 37 שבהסכם הגירושין אין תוקף, ודינו להתבטל.

עם זאת, בית הדין ייתן לנתבעת את יומה, אם תהיה מעוניינת בקביעת דיון לצורך בירור נוסף של עניין זה. עד לקיום דיון כנ”ל, תוקף סעיף זה יעוכב.

הרב מימון נהרי                              הרב יצחק מרוה

דעת המיעוט (באשר לסעיף 37 להסכם – ההתחייבות בסך שמונה מאות ועשרה אלף ש”ח)

בדיון ארוך שהתקיים לפני שנה בתאריך כ”ו בסיוון תשע”ז (20.6.2017), הופיעה העדה [א’] מנהלת החשבונות של הנתבעת [פלונית] ומסרה עדות מפורטת. מפאת חשיבות עדותה לנידוננו, אני מוצא לנכון לצטט קטעים נרחבים ממנה (משורות 95–154 לפרוטוקול):

הופיעה העדה [א’] מוזהרת כדין.

בית הדין: מה הקשר שלך לצדדים?

תשובה: אני מנהלת חשבונות של הנתבעת.

שאלה: האם הכרת את הנתבעת [פלונית] עוד טרם הנישואין עם התובע?

תשובה: כן.

שאלה: מאין הכרת אותם?

תשובה: עבדתי בחברת […] עם [פלונית] והשותפה שלה […] הן עבדו מאוד קשה והיו זקוקות שמישהו ינהל להם את החשבונות ויעשה גבייה, ובקשו ממני לעשות את זה ועשיתי את זה. הלקוחות היו חייבים להם כסף, ולאחר כשנתיים עברתי לעבוד אצלה במשרד ב[…] בשנת 2008.

שאלה: מאז שהתחלת לעבוד עם [פלונית], היא רכשה את חלקה של שותפתה בחברה?

תשובה: כן זה היה בשנת 2009.

שאלה: כמה [פלונית] שילמה לשותפה?

תשובה: [פלונית] לא שילמה כלום אלא שהשותפה […] שילמה לחברה בסביבות מאה ושבעים אלף ש”ח. הרואה חשבון עשה התחשבנות וכל מיני התחייבויות שיש בחברה. זה לא חובות שהיו חייבים לבנקים או לאנשים פרטיים. אלא זה תשלומים שהיו צריכים לשלם לספקים ולעובדים.

שאלה: כש[פלונית] נישאה לתובע, מה היה מצב של החברה בעניין החובות?

תשובה: לא היו חובות על החברה. החברה הייתה רווחית, הבעיה שהחברה לא גבתה את הכספים שמגיעים לה. ובזכות העבודה שעשיתי לא היו חובות.

שאלה: כש[פלונית] ו[פלוני] התגרשו מה היה מצב החברה?

תשובה: החברה הייתה בחובות לבנקים ולספקים בסביבות מיליון ש”ח.

שאלה: איך התהפך המצב שהחברה נכנסה לחובות?

תשובה: היא העבירה כספים מהחברה לעניינים הפרטיים שלה, וזה נמשך כך כשבע שנים.

שאלה: אם היה מידור בין החברה לבין החיים הפרטיים שלהם, החברה לא הייתה בחובות?

תשובה: כן. לאורך כמה שנים נמשכו כספים מהחברה לחיים הפרטיים שלהם.

ב”כ האישה: למה זה קרה?

תשובה: כי מר [פלוני] לא הכניס כסף לבית, ולכן לקחו כסף מהחברה להוצאות הבית.

בית הדין: מאיפה את יודעת שהוא לא הכניס כסף להוצאות הבית?

תשובה: אני ניהלתי גם את החברות שלו […] עסק מורשה, והייתה לו חברה בע”מ ל[…]

בית הדין: החברות האלה הרוויחו?

תשובה: החברות שלו לא היו רווחיות.

ב”כ האישה: בכמה מקומות הוא עבד במהלך הנישואין?

תשובה: עבד בחברת […] והיו תקופות שבכלל לא עבד, עבד בעבודות מזדמנות.

שאלה: מה היה היחס היקף העסקים שלו, לבין הכותרות של העסקים?

תשובה: לי הייתה מן תחושה שהוא ‘פינטז’ כל מיני עסקים גדולים, סיפר שהוא הולך לרכוש בניין ומזה לא יצא כלום.

שאלה: האם התחושה שלך מבוססת על פי שיח שלך איתו או סתם תחושה שלך?

תשובה: זה היה על פי שיח איתו, אני מעולם לא הייתי ‘אנטי’, הייתי בקשר עם [פלונית] אני אשת סודה, והמטרה שלה הייתה להרים אותו ולעזור לו. ואני גם הייתי מדברת איתו בפלאפון, היא אמרה שהיא כבר לא יכולה יותר. אני דיברתי איתו שמושכים הרבה כספים מהחברה ואין כסף לשלם ארנונה ולמס הכנסה ולביטוח לאומי. אני שילמתי פעם מכספי לארנונה.

שאלה: מה הציע לך [פלוני]?

תשובה: הציע שאני לא אשלם ביטוח לאומי ולא ארנונה ולא למס הכנסה. ואמרתי לו שכך אי אפשר לנהל חברה. ואמר לי: “אל תגידי ל[פלונית] מה באמת המצב.” ואמרתי לו שאני לא יכולה לשקר.

שאלה: האם את היית מעורה בפרטי הסכם הגירושין שלהם?

תשובה: הייתי מעורה, ו[פלונית] נתנה לי לעבור על ההסכם.

שאלה: מי הכין את ההסכם?

תשובה: מר [פלוני] היה מכין את ההסכם ומעביר ל[פלונית], ו[פלונית] הייתה מעבירה אליי. בהסכם היה רשום שהוא רוצה להמשיך לגור בבית. ואמרתי לו שאף דיין לא יאשר לך את זה. הוא שאל אותי “האם אני אגור ברחוב?” אמרתי לו ש”אף דיין לא יסכים לעשות לך גט במצב כזה”.

שאלה: מתי [פלונית] גמלה בדעתה להתגרש?

תשובה: בשלוש השנים האחרונות הנישואין שלהם עלו על שרטון, החברה הייתה בחובות, ו[פלונית] אמרה לי לדבר איתו. ואמרתי לה שאני יותר לא מוכנה לדבר איתו כי אמר לי “אנו עוד נתגרש בגללך”.

שאלה: על איזה שלוש שנים האחרונות את מדברת?

תשובה: שלפני 2015.

שאלה: כשנחתם הסכם הגירושין, למה המשיכו לגור באותה דירה?

תשובה: לא רצו לספר לילדים מיידית, וגם אמר לה שאין לו איפה לגור ושתיתן לו קצת זמן, והיא התחשבה בו. היא רצתה לסיים באווירה טובה ושלילדים לא יהא קשה.

שאלה: מי נשאר עם החובות של החברה?

תשובה: [פלונית] נשארה עם החובות, ואני עדיין מנהלת לה את העניינים של החברה וגם מנהלת לה את העניינים בבית.

עד כאן מתוך הפרוטוקול הנ”ל מתוך עדותה של גברת [א’] מנהלת החשבונות.

מתוך עדותה עולה בבירור כי קודם הנישואין החברה הייתה ללא חובות, אך במשך שנות הנישואין האישה נאלצה להזרים כספים מהעסק לטובת החזקת המשפחה בגלל שהבעל לא פרנס, וכך החברה נכנסה לחובות לבנקים ולספקים בסביבות מיליון ש”ח. עדות זו מגובה מההתרשמות שלנו על הבעל, וחוסר יציבותו בעבודה וכשליו בעסקים.

דברי חבריי כי התחייבותו של הבעל היא התחייבות בטעות נשגבים מבינתי – הבעל בהתנהלותו הכושלת גרם לאישה להוציא הון עתק מכספים שלא היו לה, ולכן העמיסה עוד ועוד חובות על העסק. בהסכם הגירושין הבעל הכיר בכך והתחייב לשלם את החוב העצום, וכי זאת התחייבות בטעות? גם קבלן המתחייב לבעל השדה שאם לא יעבוד ישלם לבעל השדה עבור מניעת הרווח חייב לשלם ואין בכך ‘אסמכתא’, על אחת כמה וכמה שאם מתחייב על נזק שנגרם לזולתו בגינו, בין שמדובר בנזק ישיר שחייב על פי דין, ובין שמדובר בנזק עקיף שאי אפשר לחייב מדיני נזיקין כי גרמא בנזיקין פטור (אך הוא ודאי חייב בדיני שמים) – ברור כי התחייבותו תקפה ואינה בכלל אסמכתה.

מה שכתבו חבריי כי כספים שהאישה משלמת מהעסק לכלכלת הבית אינה יכולה לתבוע מבעלה נכון כאשר לא נגרם לה הפסד, וכגון אישה המכלכלת את הבית ממשכורתה לאורך שנים רבות בסכומים היכולים לעלות מעל מיליון שקלים. אך כאשר האישה מוציאה את הכסף מהעסק והוא צובר חובות עצומים, ודאי שיש לה זכות לדרוש מבעלה שיתחייב לשלם לה את הגירעון שנגרם באשמתו מאחר שלא מילא את התחייבויותיו כלפיה מכוח הנישואין לזון ולפרנס אותה ואת ילדיהם.

וברור הדבר שמבחינה משפטית מכוח חוק יחסי ממון הבעל חייב לשלם לאישה מחצית מחובות העסק. וכידוע לפי החוק אפשר לחייב את הבעל גם ביותר ממחצית לפי שיקול דעת והחלטת בי הדין. ואם כן במה גרוע מכך התחייבות הבעל מעצמו לשלם את כל החוב שנוצר באשמתו.

ועל מה שכתבו חבריי שיש סתירה בגרסת האישה אם החוב הוא מיליון ש”ח או חצי מיליון, וכך רצו לערער את אמינותה – תמהני, שהרי הגרסה של מיליון לא נאמרה מפי האישה אלא מפי מנהלת החשבונות ואילו האישה עצמה דיברה על חצי מיליון חובות. וכל המתבונן רואה שמספרים אלו נאמרו באופן כללי מאוד ולא לאחר חישוב מדוקדק, מה עוד שבהסכם נכתב סכום מיצוע של שמונה מאות אלף ש”ח. כך כל המספרים האלו מכוונים לדבר אחד, שלא מדובר בנזק מזערי של אלפי שקלים או עשרות אלפי שקלים אלא על נזק כבד מאוד של מאות אלפי שקלים. האישה נזהרה לציין סכום ברור של חצי מיליון שקלים ולעומתה ייתכן שמנהלת החשבונות הפריזה באומרה מיליון שקלים.

אך מה לנו ולאמירות אלו, שהרי לא אלו קובעות אלא מה שנכתב בהסכם – סכום מיצוע של כשמונה מאות אלף ש”ח שעליו התחייב הבעל, חתם על התחייבות זו וקיבל קניין, וההסכם קיבל תוקף של בית הדין.

חבריי כתבו גם: “בית הדין רואה בסעיף זה סעיף דרקוני, שכן אין סבירות להתחייבות ערטילאית שכזו מצד התובע, אלא אם כן נקבל את פרשנות הנתבעת לסעיף זה” – דבר והיפוכו, וברור לי מתוך החומר שלפנינו שאכן יש לקבל את פרשנות האישה לסעיף זה.

ומה שנכתב לגבי שאר סעיפי ההסכם “התובע לא הרים את נטל ההוכחה לביטול הסכם הגירושין שבית הדין אישר בתוקף של פסק דין” נכון שבעתיים לסעיף זה.

 על כן אני חולק מכל וכל על מסקנתו שמדובר בסעיף דרקוני ושאין סבירות להתחייבות ערטילאית שכזו מצד התובע.

וממילא כל הדיון ההלכתי שהאריך בו אינו שייך לעניינינו שכן לא מדובר בהתחייבות של מתנה אלא התחייבות לשלם חוב שנוצר בגללו ובאשמתו.

אולם לדעתי יש לבטל את ההצמדה האמורה בסעיף זה שכן זאת ריבית קצוצה ופלא על הדיין שאישר הסכם זה ולא שת ליבו להתחייבות לשלם ריבית, ומה שנכתב בסעיף זה שם של הצמדה, ברור שאין בו כדי להתיר איסור ריבית מדאורייתא.

הרב ישראל שחור – אב”ד

תגובה לעמדת המיעוט

עיינתי בדברי עמיתי אב”ד הרה”ג ישראל שחור שליט”א ולהלן תגובתי בקצרה:

א.       טענת עמיתי כי הנתבעת דייקה בדבריה וטענה לחוב של חצי מיליון ולא מיליון כדברי העדה אינם מדויקת. בסיכומי הנתבעת מיום ט’ בניסן תשע”ח (25.3.2018) (סעיף 11) טענה הנתבעת בעצמה לחוב זה ואיששה את גרסתה בעדותה של העדה שאינה אלא ידידתה ומנהלת חשבון העסק שלה.

ב.       טענת עמיתי כי אפשר לחייב מדין גרמא את התובע בגין הפסד שגרם לנתבעת בעסק. אינה מובנת לי משתי סיבות:

סיבה אחת: הסתירה באשר לגובה הנזק – החוב המצביעה על חוסר אמינות של הנתבעת. אדרבה, תתכבד הנתבעת להוכיח את דבריה בדבר הנזק בצירוף אסמכתאות ולא על בסיס טענות בעלמא שמכחיש התובע.

סיבה שנייה: על פי כללי הפסיקה אין לחייב בדיני אדם כל סוג של גרמא בנזיקין, קל וחומר כאשר הנתבעת בחרה לכלכל את הבית, לטענתה, ללא בקשת תמורה. וכמו שביארנו, דין זה דומה לדין הזן את חברו שהזמינו לביתו כאורח שאין עליו חובת תשלומים כלל וכלל. וביארנו שהדברים קל וחומר במערכת נישואין שאין להסתמך על דרישה מבן זוג לקבל חזרה את הכספים הללו ודינו של בן זוג כדין אדם המניח מעותיו על קרן הצבי.

ג.        טענת עמיתי כי עדות זו מגובה מהתרשמות שלנו מן הבעל אינה מובנת כלל, וכי ניתן לחייב אדם להוציא כסף לחברו על פי התרשמות או עדות שאינה אלא גילוי מילתא בעלמא?

ד.       באשר לטענתו מכוח חוק יחסי ממון לחיוב התובע בהשתתפות בחוב העסק – מסכים אנוכי עקרונית עם עמדתו, ברם על הנתבעת להוכיח את טענתה בדבר גובה החוב והתנהלותם הכלכלית לאורך שנות הנישואין. הסתירה בדבריה מחזקת את עמדתי שאין לחייב את התובע דבר שמתברר כחוב הפורח באוויר ללא בירור ממצה של טענת הנתבעת. כמו כן, טענת הנתבעת כי התובע הסכים לשלם את כל החוב של העסק מוכחשת בדברי התובע, ויש לברר אם אכן יש לחייבו במחצית החוב על פי החוק או לקבל את טענת הנתבעת.

ה.       באשר לטענתו כי יש סתירה בין המסקנה שאליה הגענו לדחות את טענת התובע לביטול שאר סעיפי ההסכם לבין קבלת טענתו בעניין סעיף זה – טענה זו אינה נכונה. ציינתי לכך שרק סעיף זה מבוטל מן ההיבט ההלכתי של התחייבות על חוב שאינו מבוסס שכן בסעיף זה נאמר “יתרת חוב” כלומר החוב מבוסס על יתרת חוב שכביכול הצדדים היו מודעים לה ולבסוף מתברר כי אין לה בסיס ברור וזאת בהתאם לנימוקיי ההלכתיים.

אשר על כן על משמרתי אעמודה שאין לסעיף זה תוקף וככל שהנתבעת מעוניינת להוכיח את החוב שבעסק פתוחה הדרך בפניה להמציא לבית הדין הוכחות מבוססות עובדתית, הלכתית ומשפטית.

הרב מימון נהרי

פסק דין ומתן הוראות

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א.         תביעת התובע לביטול הסכם הגירושין בעילת היותו פיקטיבי נדחית בהעדר תשתית ראייתית.

ב.         תוקפו של סעיף 37 להסכם הגירושין מיום כ”ג אייר תשע”ה (12.5.2015) מעוכב עד לקיום דיון.

לנתבעת זכות לבקש דיון בעניין זה בתוך שלושים יום בלבד. לדיון זה תגיש הנתבעת בקשה מפורטת ומבוססת על מסמכים. ככל שלא תוגש בקשה כנ”ל בתוך שלושים יום, הסעיף יבוטל.

ג.         אם יבוטל הסעיף הנ”ל, תהיה לנתבעת הזכות לתבוע בערכאה המתאימה את התובע בגין חלקו בחוב של העסק בהתאם לחוק יחסי ממון.

ד.         הסיפא של סעיף ב וסעיף ג הם על דעת הרוב.

ה.         בית הדין מחליט לבטל את העיקולים שהוטלו על נכסי וזכויות הנתבעת, כולל העסק, כאמור בהחלטתו מיום כ”ב תמוז תשע”ז (16.6.2017).

על הנתבעת להגיש לבית הדין פסיקתא לחתימה.

ו.          בית הדין קובע דיון בעניין התביעה להפחתת מזונות לתאריך כ”ט בתשרי תשע”ט (8.10.18) בשעה 9:00.

עד להחלטה אחרת, בית הדין מקפיא חלקית את חיוב המזונות מכוח הסכם הגירושין, ומעמידם על סך שמונה מאות ש”ח לחודש, למפרע החל מחודש ספטמבר 2016.

ז.          על הנתבעת להמציא לבית הדין בתוך ארבעה־עשר יום שלושים ושישה תלושי שכר אחרונים, ולהמציא תצהיר לבית הדין כי אין לה הכנסה נוספת פרט לעסק.

ח.         על התובע להמציא לבית הדין בתוך ארבעה־עשר יום את פירוט הקצבאות וההכנסות שהוא מקבל מכל גורם שהוא, בצירוף חתימה על תצהיר בפני עורך דין.

ט.         בית הדין מבהיר כי על התובע להופיע לדיון וכי אם לא יופיע לדיון יקבע בית הדין החלטתו בהתאם לחומר המונח לפניו.

מותר לפרסם פסק דין זה ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום כ”ג בתמוז התשע”ח (6.7.2018). הרב ישראל שחור – אב”ד          הרב מימון נהרי הרב יצחק מרוה

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?