מידע מקצועי

חיוב כתובה כשהגירושין היו בגלל מקום המגורים

פסק דין

לפנינו תביעת כתובה של האישה.

רקע ועובדות

הצדדים נישאו בשנת תשע”ג. האיש התחייב לאישה כתובה בסך של 360,000 ₪. מנישואין אלו נולדה להם ילדה אחת.

בטבת תשע”ו (ינואר 2016) עזב האיש את הבית. באדר א’ תשע”ו (פברואר 2016) פתחה האישה תיק גירושין ושלום בית, וכרכה אליו תביעות נוספות, בהן הכתובה. בחשוון תשע”ז (נובמבר 2016) – התגרשו.

ביה”ד קיים כמה דיונים בעניין הכתובה, ולאחר הדיון האחרון שהתקיים ביום כ”ה באדר תשע”ח (12/3/2018) ביקש ביה”ד הצדדים להגיש סיכומים, ולאחר מכן יינתן פסק דין בעניין.

סיכומי הצדדים הגיעו. נסכם בקצרה את טענות הצדדים כפי שעולה מהדיונים ומהסיכומים.

טענות האישה

  • האיש, מתחילת הנישואין, היה משוטט באתרי סקס ועוסק בהתכתבויות עם נשים בעניינים אלו.
  • לאיש הייתה מאהבת, ויש לכך ראיות. ההתכתבויות שלו איתה מוכיחות שלא מדובר בידידות בלבד כפי שטען, אלא הרבה מעבר לכך.
  • האיש עזב את הבית כי רצה לחזור לקיבוץ ולא להפסיד זכויות ממוניות שמגיעות לו מהקיבוץ. הוא עזב את הבית בדיוק כשהסתיימה החופשה שלקח מהקיבוץ. יצוין שקודם הנישואין הסכימו שלא יגורו בקיבוץ. לאישה היו נימוקים כבדי משקל שלא לגור בקיבוץ, כגון מוסר ירוד וכו’. נמצא שהוא מרד באישה.
  • האישה רצתה בשלום בית למרות מעשיו של האיש, אך הוא התעקש על גירושין, ולכן התגרשו בסופו של דבר.

טענות האיש

  • האיש עזב את הבית המשותף לאחר התנהגות קשה של האישה כלפיו, אלימות מילולית ופיזית. יצוין שמדובר בנישואין שניים של האישה, והראשונים הסתיימו כעבור חצי שנה. האישה גם כלאה פעם את האיש בדירה כשרצתה למנוע ממנו להראות את ביתם להוריו, והיה צורך לערב משטרה.
  • מדובר באישה קשה מאוד, כל מי שאמר דבר שנראה לה שהוא נגדה – הייתה מתלוננת עליו ומכפישה אותו, הרה”ג דוד מלכא, מנהל מחלקת המיון בבית החולים שערי צדק, פקידי הסעד.
  • האיש גלש באתרי היכרויות לפני הנישואין ולא במהלכם.
  • הקשר של האיש עם המאהבת התחיל רק לאחר שכבר עזב את הבית.
  • מן הראוי היה שהאישה תלך אחר האיש לקיבוץ, שכן האישה הולכת אחר הבעל. טענותיה נגד הקיבוץ אינן נכונות וחסרות שחר.
  • האישה התנתה ניסיון של שלום בית בתנאי שיבטל את חברותו בקיבוץ. מכיוון שיחסיהם היו מעורערים לא היה האיש מוכן לסכן את עצמו ולא הסכים לתנאי זה. דרישה זו אינה הגיונית, ונמצא שהאישה הכשילה את שלום הבית.

דיון והכרעה

לאחר העיון בחומר שבתיק מחליט ביה”ד כי לאישה מגיעה כתובתה, וכפי שנבאר להלן.

טענות האיש שהאישה קשה נראות מוצדקות בין מצד אופיה ועצם התנהלותה והליכותיה כפי שביה”ד ראה זאת במו עיניו במהלך הדיונים, הוא ראה את ההתנהלות שלה מול גורמים שונים שלא הייתה דעתה נוחה עם החלטותיהם ודבריהם, כגון הרה”ג דוד מלכא שליט”א, פקידי הסעד, מנהל מחלקת המיון בבית החולים, ובין מצד גישתה לבעלה כפי שביה”ד ראה את התנהלותה בעניין הסדרי הראייה, הקשיים שהערימה על האיש בעניין זה, סירובה לתת לאב לקחת את הילדה לקיבוץ, ובייחוד נעילת הדלת בפני בעלה, כלומר כליאתו כדי שלא יצא לקחת עימו את הבת לביקור אצל הוריו. בכך, בנוסף לעילת הגירושין של אישה קשה שמצערתו יש עילה נוספת של מאיסה עליי באמתלא מבוררת. ונדון בעילות אלו אחת לאחת לגבי דיני הכתובה. מאידך גיסא, טענותיו שזרקה אותו מהמיטה, שהכתה אותו פיזית או שקיללה את הוריו לא הוכחו.

אישה רעה

אך למרות כל זאת אישה קשה אינה מפסידה את כתובתה! לא מצאנו זאת בין עילות הפסד הכתובה כמו שמצאנו במורדת, עוברת על דת, זינתה וכיו”ב, ואדרבה, הגמרא ביבמות סג ע”ב מגדירה אישה קשה כרעה ואומרת שאישה רעה זכאית למלוא כתובתה אף על פי שמצווה לגרשה, וזה לשון הגמרא שם:

הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. נתנני ה’ בידי לא אוכל קום – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה […] בגוי נבל אכעיסם – אמר רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשה רעה וכתובתה מרובה.

האם בכל דרגות “האישה קשה-רעה”, אפילו שחייו גיהינום עימה, צריך לשלם כתובתה? מהשוואת שאר דברי הגמ’ נראה שאכן גם בדרגה הגבוהה חייב בכתובתה, ונצטט:

ואמר רבא: קשה אשה רעה כיום סגריר, שנאמר: דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה. ואמר רבא: בא וראה כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה, כמה טובה אשה טובה – דכתיב: מצא אשה מצא טוב, אי בגוה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה, אי בתורה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה; כמה רעה אשה רעה – דכתיב: ומוצא אני מר ממות את האשה, אי בגוה משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה, אי בגיהנם משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשלה בה.

קטע זה הובא כחבילה אחת בנידון של הגדרת האישה הקשה הרעה, והבאתו בין בתרי נושאי חיוב תשלום כתובה מורה שבכל דרגות האישה הרעה חייב הבעל בכתובתה.

כלומר, מחד גיסא הגמרא מתארת אישה רעה כגיהינום, כמר ממוות, כיום סגריר, אך מאידך גיסא מדגישה שגם אם כתובתה מרובה הוא חייב לשלם לה אותה במלואה אם מגרשה. בוודאי שלא מדובר בעיקר כתובה, כי אם כן אי אפשר לדבר על כתובה מרובה, שהרי עיקר הכתובה הוא אחיד לכל הנשים, אלא וודאי שכוונת הגמרא לתוספת הכתובה, ומוכח שאינה מפסידה את כתובתה ותוספתה מחמת היותה קשה ורעה.

ביה”ד מדגיש שאינו מתכוון לפגוע בכבוד האישה דנן, ואינו קורא לה אישה רעה, אלא מבהיר שאפילו אישה רעה אינה מפסידה את כתובתה.

כך עמדות בתי הדין בשנים האחרונות, שחייבו כתובה לאישה רעה אף שמצד שני חייבו אותה להתגרש, ראה פסק דין בתיק 884082/1 של ביה”ד בחיפה (הדיינים גמזו, אושינסקי ורוזנטל), פסק דין בתיק 289799/1 של ביה”ד בנתניה (הדיינים זמיר ושינדלר), פסק דין בתיק 1004627/1 של ביה”ד בתל אביב, פסק דין בתיק 1075070/1 בביה”ד הגדול (הדיינים זמיר, נהרי ולוז), פסק דין בתיק 1046097 של ביה”ד בתל אביב (הדיינים רפפורט, קהאן ופרימן).

ההלכה של אישה רעה נמצאת בשו”ע אה”ע סימן קיט סעיף ד, ובהרחבה על כל נושא אישה רעה עיין בספר משפט השלום שיצא ע”י הנהלת בתי הדין הרבניים ירושלים תשס”ב, ומסקנת ההלכה בפס”ד זה הוא שם בעמ’ קיא.

אומנם נתייחס בקצרה לעניין זה, למה אישה רעה אינה מפסידה את כתובתה, בעוד שמאידך גיסא מצאנו שאיש שמצער את אשתו חייב לגרשה ולתת לה את כתובתה כמבואר בבבלי כתובות עא ע”ב – עב ע”א גבי המדיר את אשתו שתעשה דברים מבישים או מצערים. איך ייתכן שיהיה כוחה עדיף מכוחו, והרי ידוע שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (כתובות עב ע”א)!

ואכן, מצאנו בבבלי מסכת כתובות דף עב עמוד א השוו את כוח האיש לכוח האישה, שכשם שכשמבייש אותה יוציא וייתן כתובה, כך כשהיא מביישת אותו תצא שלא בכתובה:

תניא נמי הכי: המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור – יוציא ויתן כתובה, מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה; וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור, ושלא תארוג בגדים נאים לבניו – תצא שלא בכתובה, מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו.

וכן פסק השו”ע אה”ע סימן עד סעיף ג.

גם מצאנו במרדכי בכתובות רמז רעג שכתב בשם אחד מהגאונים

בתשובת רב פלטוי גאון וז”ל והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה

כלומר, אם האישה מרגילה קטטה עם בעלה דינה כמורדת ואין לה כתובה. איך אם כן יתיישבו דברי הגמרא והמרדכי הללו עם הראיות שהבאנו לעיל שיש לאישה רעה כתובה?

נראה שהחילוק הוא בין היכא שהאיש מסוגל להמשיך ולחיות עימה, ויכול לחיות עימה חיי אישות, אלא שהיא מצערת אותו, ומחמת כן אין להפסידה כתובתה, שהרי יכולים להמשיך ולחיות כבעל ואישה, כמו שמצאנו אצל גדולי ישראל, רבי חייא ורב, שאע”פ שנשותיהן היו מצערות אותן, ומה שהיו מבקשים מהן היו עושות בדיוק להיפך, מכל מקום קיבלו זאת עליהם ואמרו דיינו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו, עיין בבלי יבמות סג:

רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר העוה וגו’. רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר! א”ל: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא. מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: ומוצא אני מר ממות את האשה, א”ל: כגון מאן? כגון אמך. והא מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך, וא”ל: כגון מאן? כגון אמך! מתקיף תקיפא, ועבורי מיעברא במלה.

אומנם במקום שהדבר בלתי נסבל ואינו יכול לחיות עימה חיי אישות עד שנאלץ לעזוב את הבית ואינו מסוגל לחיות עימה חיי אישות בשל סיבה זו – בזה בוודאי מפסידה כתובתה ודינה כמורדת, כמו שכתב רב פלטוי גאון.

יסוד זה שדווקא פגיעה בחיי האישות נוגע לחיוב הכתובה בא לידי ביטוי בכמה מקומות, עיין למשל שו”ת רעק”א חדשות סימן נא שמחלק בין באה מחמת טענה של בעינן חוטרא לידה שמפסידה תוספת ובין טוענת שאין לו גבורת אנשים שמקבלת את כל כתובתה:

מתוס’ יבמות ס”פ הבע”י דאין לפטרו מדין תוספת כתובה באומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה לידה דנשאת לו רק אדעתא דאישות. לענ”ד כוונת תוס’ כיון דידוע לו דנישאת רק ע”ד אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות ובאם לאו ראוי’ לה להיות נפקעת ממנו, א”כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא”א לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו.

כלומר, במקום שתנאי יסודי של הנישואין אינו מתקיים נחשבים הם כפקעו, ולכן לא היא זו שמפקיעה את הנישואין במקרה כזה ואינה מפסידה את כתובתה מחמת שתובעת גירושין. עיין גם בשו”ת משפטיך ליעקב חלק ז סימן ה אות ג שהאריך בביאור הדברים.

לפיכך במקרה שלפנינו אישה רעה או קשה יש לברר האם המצב הגיע לידי כך שבעלה לא יכול היה לחיות עימה, ואם התשובה חיובית – תפסיד את כתובתה.

בנדון דנן ברור לנו שהאיש עזב את אשתו שלא מחמת שהייתה מצערת אותו, אלא מפני שחשש להפסיד את חברותו בקיבוץ. לולא זאת – לא היה עוזב אותה והיה ממשיך לחיות עימה. וראיה לכך, שלטענתו הוא הציע לאשה לבוא להתגורר עימו בקיבוץ, אלא שהאישה סירבה. לפיכך ברור לנו שאע”פ שהיא אישה קשה אין לה להפסיד את כתובתה מחמת כן.

נסתחפה שדהו

על הנ”ל, בעניין התנהגות האישה ואופייה, יש להוסיף שהאיש טען בדיון שהתקיים ביום כ”ז באלול התשע”ז (18/09/2017) שהאישה סובלת מדיכאון לאחר לידה, וההתנהגות הרעה שלה התחילה לאחר הלידה, ואם כן נסתחפה שדהו ואין להפסידה כתובתה מחמת כן. אולם צריך עיון אם אפשר להחיל זאת על התנהלותה לאחר זמן ארוך מהלידה.

הפסד כתובה מפני שלא הלכה אחר בעלה למקומו

גם אין להפסידה כתובתה מחמת שלא רצתה לעבור עימו לקיבוץ, היות שהסכים להתנאת האישה לפני הנישואין שלא לגור בקיבוץ, וכך הוכיח גם במגוריו בעיר לאורך זמן עימה, ולא מועילה מחשבתו שתנאי זה יהיה קיים רק אם תתנהג כהוגן לבטל את הדברים המפורשים שנאמרו.

סימוכין, ראה בדיון מיום כה באדר תשע”ח (12/3/2018), דברי העדה, מנהלת הקהילה בקיבוץ, בשורות 52-50:

באמצע נובמבר הוא הגיע עם ד’ ואז הכרנו פעם ראשונה, הוא הודיע לי שהוא מתכוון לעזוב את הקיבוץ, סיכמנו שזה יהיה בסוף דצמבר 2015 הנחתי אותו ליצור קשר עם מנהל הכספים לקבל פרטים ומדע על עזיבה של קיבוץ.

 דברים דומים אמרה העדה גם בהמשך, בשורה 186. זה מאשש את דברי האישה בדיון מיום ד’ באדר תשע”ח (19/2/2018) שורות 48-45:

לפני שהתחתנו יש לי הודעה טקסט שאמרתי לו שאני לא רוצה לגור בקיבוץ גם אם ישלמו לי כסף. כל ימי גרתי בעיר, באתי מבית מסורתי שמרתי טהרת המשפחה הלכתי כל חודש למקווה, הוא סיפר לי על הקיבוץ, על אחיו על חילופי זוגות בבריכת הקיבוץ, על סמים. לא רציתי לגדל את הילדים שם. הוא עבר לגור איתי בארנונה לפני הנישואין. הבאנו ילדה. הוא הפר את ההסכם הזה. חודש קודם שעזב את הבית הלכנו ביחד והודענו שהוא עוזב את הקיבוץ

דברים דומים אמרה האישה בדיון מיום כ”ז באלול תשע”ז (18/9/2017) שורות 64-60 ובשורות 124-120.

יש לציין כי האיש בחקירתו ביום כ”ז באלול תשע”ז הודה בצורה מסויגת על הסכמתו מלכתחילה למגוריהם המשותפים מחוץ לקיבוץ, אולם תוך כדי חקירה הוא הודה הודאה גמורה. וכך נאמר שם (שורות 146-138):

ביה”ד: גרתם ביחד לפני החתונה?

האיש: כשנה, גרנו בירושלים.

ביה”ד: דיבתם על כך שתגורו בירושלים?

האיש: היא העלתה את הנושא הזה, אמרתי לה שאני מסכים בתנאי שהכל יהיה בסדר בינינו.

ביה”ד: על דעת זה נישאתם? גרתם ביחד בירושלים, דיברתם איפה תגורו האם סוכם שתגורו בירושלים ולא בקיבוץ?

האיש: אמרתי לה שאם הכל יהיה בסדר אנחנו נגור בירושלים.

ביה”ד: האם אדם מתחתן עם מישהו ואומר לו שלא יסתדר אתו?

האיש: אני חשבתי על האופציה של הקיבוץ, לדעתי זה היה רק ענין לשכנע אותה.

עולה שבשאלה נבונה של ביה”ד על עמדותיו הקודמות התמוהות, שהרי כל מה שקשור להסכמה על הנישואין הוא על מה שכן מסתדרים, ואיך עושים תנאי על מה שלא מסתדרים? הוא נדחק לפינה ושייר לעצמו את מה שחשב במחשבתו בלבד שהוא ישכנע אותה במהלך חיי הנישואין לאופציה של הקיבוץ. בכך הסתכמה כבר הודאתו שהוא הסכים מלכתחילה לתנאי שלה שיגורו בירושלים ולא בקיבוץ, אלא שחשב לתומו שבעתיד ישכנעה לעבור לקיבוץ. לפיכך קובע ביה”ד כי התנאת האישה מלכתחילה על אופן מגוריהם בנישואיהם בעיר ירושלים תופסת, ואילו תקוותו במחשבתו אינה אלא דברים שבלב ואין בה כוח לבטל את ההסכמות המפורשות.

להוציא מכרך לכפר

מלבד זאת, גם אם לא היה הסכם או תנאי כזה מלכתחילה לא יוכל האיש לכפות את אשתו לעזוב את ירושלים ולעבור לגור בקיבוץ, מפני שאין הבעל רשאי להעביר את אשתו מכרך לכפר, שכן השו”ע אה”ע סימן עה כותב “ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה”.

רועה זונות

היה מקום להסתפק האם במקרה דנן הבעל בגד באשתו בזמן שהיו נשואים. אומנם הראיות המחשידות לכך הן רק מתקופת הפירוד: הוא טען בבית הדין וחזר על כך בסיכומים שהיו לו עם גב’ י’ רק קשרי ידידות, אך הוצגו מסרונים שהם מעבר לכך, והוא לא טרח אפילו להכחיש אותם. יצוין שבאותה תקופה עדיין ביקשה האישה שלום בית, ואם כן עדיין לא נפרדו דרכיהם באופן סופי, ונמצא שבבגידתו, מלבד עזיבתו את הבית, סתם את הגולל על אפשרות שלום הבית, ומאותו זמן ואילך יכולה הייתה לדרוש גירושין ולקבל את כתובתה, כמו שפסק האגודה יבמות סה ע”א

פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן (שהיה) [שהוא] רועה זונות והוא כופר. ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא. איבעית אימא גמרא. איבעית אימא סברא. קרא דכתיב [בראשית ל”א] אם תקח נשים על בנותי)ו). איבעית גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב [משלי כ”ט] ורועה זונות יאבד הון. ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר [ע”ב ע”א].

הרמ”א פסק אותו בשו”ע אה”ע קנד סעיף א. אומנם הרמ”א הביא את דבריו לעניין חיוב גט ולא הזכיר את עניין הכתובה, אך אין סיבה לומר שלא יפסוק כמותו גם בעניין הכתובה. אומנם מדברי הבית שמואל שם בסק”א נראה שאין לה תוספת כתובה אם תובעת גירושין, אך כבר חלקו עליו, גם עיין חזון איש כתובות סט אות כב. מלבד זאת בנדון דנן נראה שגם הבית שמואל יודה, שהרי האיש ביקש להתגרש תחילה ולא האישה.

רומן זה מצטרף לעובדת היות האיש נוהג להתכתב עם נשים באינטרנט, עד כדי כך שהאישה ביקשה שיוציאו את האינטרנט מהבית! יצוין שמדובר באנשים חילוניים שאצלם האינטרנט אינו בבחינת מוקצה. האיש טען שההתכתבויות נעשו קודם הנישואין, אך קשה מאוד לקבל זאת לאור העובדה שהיו צריכים מחמת כן להוציא את האינטרנט מהבית. אולם במקרה שלפנינו, שדרך האישה להוביל שדעתה תהיה הקובעת, הרי בחשדותיה בו יש לומר שהובילה למעשה לפעול כדעתה, ולכן ראיה זו מוטלת בספק.

עוד צריך לדעת  שיש לנו מגבלה בהגדרה של רועה זונות, כפי שנפרט להלן.

האגודה שם, מובא בדרכי משה הארוך באבן העזר סימן קנד אות כא, כותב “ודווקא שהעידו העדים שראו אותו עם מנאפים או הודה מעצמו. ועיין שם עוד שבפחות מזה לא ייקבע כרועה זונות משום שראינו שכמה נספים בעלילות שקרים. וכן כתב הרמ”א שם, אבן העזר קנד סעיף א:

מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים נכריים אין לחוש, דילמא משקרים עליו  […] ודווקא שיש לאשה עדים שיעידו על כך, ואין להחרים אחר עדות זו, דכל ישראל בחזקת כשרות, וכן הוא בתשובת מהר”ם (מרוטנבורג)

לפיכך, בענייננו כל הראיות שהביאה האישה אין בהם עדות המוכיחה לגמרי על קיום יחסי אישות, אלא כמו שהוגדר בסיכומי התשובה מטעם האישה בסעיף 7 – “הבעל יצר קשר רומנטי עם אחרת”. לפיכך אין בראיות האישה אלא הוכחות לקשר של גילויי אהבה בלבד, והאיש נשאר בחזקת כשרותו.

לאחר שבררנו, שאין בנידוננו נימוק נוסף של חיוב בכתובה מצד היות האיש “רועה זונות” (אלא שחייבנוהו בכתובה מסיבות אחרות), ברצוננו לדון האם יש נימוק נוסף שאין לחייבו מצד רועה זונות, כדלהלן. כידוע עד היום, בפסקי הדין מזכירים בהקשר של רועה זונות את הנימוק שהעלה האגודה בסימן עז מצד הפסוק במשלי “רועה זונות יאבד הון”. אולם צריך לדעת שלזאת יש הגבלה אם הדבר יגרום או לא יגרום שלא יהיה בידו לספק את מזונותיה אפילו כעני שבישראל, כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שרק בשיעור כזה יהיה חייב לגרש, ובא ומחדש האגודה שאם הוא מוחזק בשיטתיות כזו הרי ודאי שבסופו יגיע לידי כך, ודנין אותו כבר עכשיו על שם סופו, שהסתמכות דבריו על הגמרא ביבמות סה ע”א האומרת “והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו”, ובנידון זה כתוב “ורועה זונות יאבד הון”. כלומר, האגודה הגביל שהוא עד כדי שיעבור את האפשרות של סיפוק הצרכים המינימליים שזקוקה להם האישה.

לפיכך בנדוננו, מכל הראיות שהביאה האישה לא קיבלנו תמונה של מצב עכשווי או עתידי שפזילתו לאישה אחרת באותן הנתונים יגרמו לו בוודאות לאבד את הונו. לפיכך נפל לנו כל הבניין של נימוק זה.

וכך דן החכם צבי בתשובה סימן קלג, הובאו דבריו בבאר היטב אה”ע קנד סעיף א ס”ק ו, “ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשובה, ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה”, ופסק שם שאין כופין אותו להוציא, שאינו דומה לרועה זונות שמוחזק לכך ועומד במרדו, ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, ושונה כאן ששב בתשובה.

הרי לנו שיש תמיד למדוד האם הוא מוחזק לכך וסופו שלא יהיה בידו לפרנסה, ורק אם כן נדון אותו כרועה זונות.

עם זאת, יש לציין שהאגודה הסתמך בדינו לכפות רועה זונות לגרש ולתת כתובה על שני נימוקים נוספים.

הנימוק הראשון הוא מכוח הפסוק בבראשית לא “אם תקח נשים על בנותי”. האגודה דימה מוחזק לזנות עם נשים לנושא נשים נוספות על אשתו. והנה, מסקנתו ההלכתית טעונה עוד בירור רב, שהרי בשו”ע אה”ע א סעיפים ט-י כתב:

נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. ומ”מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד’ נשים, כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש. ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו.

רבינו גרשום החרים על הנושא על אשתו, אבל ביבמה לא החרים, וכן בארוסה. ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי  

טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו.

מבואר שמדאורייתא אין מניעה מלישא עוד נשים על אשתו, למרות הפסוק בבראשית הנ”ל “אם תיקח נשים על בנותי”. ראה גם דברי רש”י בבבלי יומא עז ע”ב ד”ה ואם: “השביעו ליעקב שלא יוסיף להן נשים צרות”. משמע שרק מכוח השבועה יכול היה למונעו, וכדמוכח שם מרש”י בד”ה הקודם, שעל אזהרתו שלא ימנע אותן מתשמיש נמנע רש”י מלומר השבעה, כיוון שזהו מעצם חיוב הנישואין, להבדיל מלשאת צרות, שהיא רק התחייבות צדדית בדרך השבעה. זאת כמנהג בני ספרד שמשביעים שלא יישא אישה אחרת עליה, משום שאין עליהם חרם דרבנו גרשום.

לכן דברי האגודה בזה טעונים בירור, ואי אפשר להסתמך למעשה על נימוק זה בטרם מיצוי הבירור.

הנימוק השני הנוסף שהביא האגודה הוא “ואי בעית אימא סברא, דגרע מכל הנהו דפרק המדיר”. נראה שכיוון לאמור בבבלי כתובות עב ע”א: “המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכרה רחיים ותנור יוציא וייתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה”. היינו שמספיק גרימת צער כזאת כדי לקבוע שיוציא וייתן כתובה. עיין שם דוגמאות נוספות. לכן מסיק האגודה שכל שכן שגרימת צער כזו, שלשכניה נודע שבעלה בגד בה, וכן צערה העצמי על הפרת האמון האישי, די בה כדי לחייב גירושין ולתת כתובה.

מודד זה למד גם הרשב”א בשו”ת חלק ז סימן תעז מאותו מקור בכתובות, וזה לשונו שם:

ומכל מקום אם הדבר מסופק לב”ד מי הגורם או אפי’ הגיעו לדבר ברור איני רואה שיהיו ב”ד יכולין להשביעו שלא לעשות כן אלא גוערין בו ומיסרין אותו ומודיעין אותו שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה שאפי’ על שאר הדברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ולבית המשתה או אפי’ שלא תשאיל נפה וכברה לחברותיה או שלא תשאל מהם הוא מוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה.

בנידוננו לא נראה שהייתה פזילתו לאחרת מפורסמת עד עת גירושיה, אלא היא השיגה בדרכה מסרים באינטרנט, ומסרים אלו ניתנים לפירושים שונים, ויש להסתפק האם הגיעו לדרגה האמורה במקורות הנ”ל, וקשה להוציא מהם מסקנה של חיוב גירושין וכתובה.

זאת ועוד, לטענת הבעל, הקשר הרומנטי שיצר הבעל היה רק לאחר שהפרידה ביניהם הייתה עובדה מוגמרת. ואין להחשיבו כרועה זונות שמזנה עם נשים אחרות בעודו חי בזוגיות עם אשתו.

מרידה

האיש עזב את הבית המשותף, ועבר לגור בקיבוץ. בתחילה אמר לאישה שהוא נוסע לחופשה, אך אח”כ החופשה הפכה לעובדה מוגמרת. נמצא שהוא מרד באשתו, ודינו מפורש בשולחן ערוך אבן העזר עז סעיף א

המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל ל”ו שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בל”ת, שנא’: לא יגרע (שמות כא, י); ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה.

כלומר, הדין הוא שחייב לשלם לה את מלוא כתובתה, וכל שכן אם לא רק שאינו בא עליה אלא גם אינו גר עימה.

אלא שהאיש בנדון דנן טען שאומנם הוא עזב את הבית, אך הייתה לכך סיבה: האישה יזמה את הגירושין והביאה לכך במו ידיה. אומנם היא טענה בדיון הראשון בביה”ד שהתקיים בסוף אדר ב תשע”ו שרצונה בשלום בית, אך היא הכשילה את שלום הבית, היא התנתה את השתתפותה בטיפול זוגי בעזיבת האיש את הקיבוץ, היא אמרה לאיש שרצונה בגירושין, שרוצה לחיות עם אחרים, וכהוכחה לכך הביא הקלטה שהקליט אותה קודם עזיבתו את הבית, והביא גם תמליל של ההקלטה.

יצוין שבלא ספק הקלטת האישה למעלה מחודש בטרם הגיש מי מהצדדים תביעת גירושין מעוררת תהיות. מלבד זאת, מהתמליל עולה שהאיש הסתיר מהאישה שבכוונתו לשוב לקיבוץ. כאשר האישה גילתה זאת היא כעסה מאוד, ותוך כדי השיחה היו חילופי דברים ואמירות בעניין הגירושין, אך ברור שמאמירות שנאמרות בשעת כעס אין למהר ולהסיק מסקנות, אמירות כגון שתלך עם מישהו אחר וכו’. בעניין הכשלת הטיפול הזוגי, כבר ביררנו לעיל שהאישה לא הייתה אמורה ללכת אחר הבעל לקיבוץ, ולפיכך התנאי של עזיבת הקיבוץ בתמורה לשלום בית הוא צודק לחלוטין. נמצא שלא האישה הכשילה את שלום הבית אלא האיש. 

לפיכך האיש מרד באישה ולא להיפך, והוא הכשיל את שלום הבית.

מסקנות

ביה”ד פוסק שהאישה זכאית למלוא כתובתה בסך של 360,000 ₪.

עם זאת, במידה ואין באפשרותו לשלם זאת בתשלום אחד, ישלם הבעל לאשה את הסדר הנ”ל בהסדר תשלומים שיגיעו עליו הצדדים.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י”א באלול התשע”ח (22/08/2018).

     
הרב מרדכי רלב”ג – אב”ד הרב יקותיאל כהן הרב עמרם אלחדד

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?