מידע מקצועי

חיוב בעל שבגד באשתו בגט

פסק דין

בפני ביה”ד תביעות גירושין, כתובה וחלוקת רכוש של האישה.    

רקע ועובדות   
הצדדים נישאו זה לזה בשנת תשנ”א. יש להם שלושה ילדים, שניים מהם בגירים ואחד קטין.
ראשיתו של התיק בבית הדין הייתה בתיק אישור הסכם גירושין. הצדדים הגישו הסכם גירושין חתום לבית הדין והתיק נפתח ביום ד’ באלול התשע”ה (19/8/15).

אולם בדיון שהיה לאחר מכן חזר בו הבעל מההסכם, וביה”ד קבע בהחלטתו מיום ה’ במרחשון התשע”ו (18/10/2015):        

בפני בית הדין בקשה לאישור הסכם גירושין.    

במהלך הדיון התברר לביה”ד כי לא נוכל לאשר את ההסכם מאחר והבעל חזר בו מהסכמתו ולדבריו הוא חתם על ההסכם כאשר הוא לא היה מיוצג ותחת לחץ. כמו כן לדברי הבעל הוא אוהב את אשתו והוא מעוניין לשקם את הבית.

סוף דבר הבעל לא מסכים להתגרש.     

כיוון שהתיק הפתוח בפני בית הדין הינו תיק לאישור הסכם, בית הדין מנוע מלאשר את ההסכם ללא הסכמה של שני הצדדים בפני בית הדין.

ב”כ האישה תבע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ על טרחתו כטו”ר והפסד יום עבודה לאשה.
ב”כ הבעל טען כי אומנם במקרה רגיל היה מן הדין לחייב הוצאות משפט, אולם במקרה דנן כבר בשבוע שעבר נודע לב”כ האישה כי ההסכם לא יאושר בביה”ד, ועל כן האישה אינה זכאית להוצאות.         

ביה”ד הבהיר לב”כ הבעל כי במצב שכזה היה לו לתאם בכל דרך אפשרית, מייל, פקס, טלפונית, את המצב המשפטי של הדיון היום ומשלא עשה כן נושא הוא בהוצאות האישה, אשר על כן החליט ביה”ד לחייב את הבעל בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪.       

לנוכח זאת הגישה האישה תביעת גירושין כרוכה לבית הדין. 

בדיון הראשון שבין הצדדים בתיק הגירושין הייתה הסכמה לגירושין וכך נכתב בהכרעת בית הדין (בדיין יחיד, הרב ישי בוכריס):

הופיעו הצדדים וב”כ.
בפני ביה”ד תביעת גירושין.   
הצדדים פרשו את טענותיהם ועמדותיהם בפני ביה”ד בעניין חייהם המשותפים.  
ביה”ד סבור שאין טעם לסכם את הטענות מאחר והצדדים הסכימו לסדר את הגט ולאחר מכן יידונו שאר העניינים שביניהם בערכאה המשפטית שלה הסמכות, כולל משמורת הילדים והסדרי ראיה, מזונות הילדים, חלוקת רכוש וכתובה.       
על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט.    

בפועל, לא הופיע הבעל לדיוני סידור הגט, ובסופו של יום חזר בו מהסכמתו להתגרש. האישה נאלצה אפוא לנהל הליך גירושין.         

התנהלו דיונים רבים, הצדדים טענו את טענותיהם, נערכו חקירות, נתקבלו הוכחות, והצדדים הגישו סיכומיהם.

יצוין שביה”ד בהחלטתו מיום כ”ב בכסלו התשע”ח (10/12/17) קבע:

בפני ביה”ד תביעות גירושין, כתובה וחלוקת רכוש.     

הבעל נחקר וכך גם החוקר הפרטי.     

ב”כ הבעל התלבט אם יש צורך לזמן את תמלילנית הדו”ח שהונח על שולחן ביה”ד, עליו להודיע תוך שלושה ימים, אם הוא מבקש לזמנה. 

ככל שהתמלילנית לא תזומן, ב”כ האשה יגיש את סיכומיו תוך שלושים יום ולאחר שלושים יום נוספים יגיש ב”כ הבעל את סיכומיו, עשרה ימים נוספים יינתנו לתגובת ב”כ האשה.

אם תזומן התמלילנית לחקירה, לוח הזמנים של הגשת הסיכומים ידחה בהתאם.       

מאחר שב”כ הבעל לא ביקש לזמן את התמלילנית קבע ביה”ד שסדר הזמנים יישאר כפי שנקבע. ואכן האישה הגישה את סיכומיה ביום י”ד בטבת תשע”ח (1/1/18), ואילו הבעל לא הגיש את סיכומיו, אלא לאחר שפנה ב”כ האישה לביה”ד וביקש לפסוק לפי סיכומיו פנה ביה”ד פנה לב”כ הבעל, באמצעות המזכירות, וגם אז רק לאחר מספר בקשות הארכה מצידו, שאושרו בדיעבד על ידי בית הדין, הוגשו הסיכומים בשיהוי ניכר ביום כ”ח בניסן תשע”ח (13/4/18).           

טענות האישה  

  • הבעל בגד בה עם אישה בשם יוליה. האישה גילתה זאת ביום 5/7/2015 בעקבות חברה שראתה את הבעל יחד עם יוליה. כראיות לקשר זה הוצגו מסרונים שנשלחו מהבעל ליוליה המעידים לכאורה על קשר חריג ביניהם, והבעל אמר בבית הדין תשובות סותרות בעניין המסרונים שנמצאו בטלפון שלו לבחורה הנזכרת. בנוסף האישה שכרה שירותי חוקר פרטי, ושוחחו הוא וחוקרת עם הבעל במסווה של זוג שמבקשים עבודת שיפוץ בביתם. השיחה תומללה. בשיחה הבעל הודה שבגד באשתו עם יוליה. הבעל סירב להיבדק בפוליגרף בעניין זה.
  • הבעל נוהג גם ללכת לפרוצות. בדיון בביה”ד הוא הודה בכך.
  • הבעל נהג פעמים רבות באלימות פיזית ומילולית הן כלפיה הן כלפי הילדים, אך האישה נמנעה מלהגיש תלונה נגדו במשטרה למען שלום הבית, למעט האירוע האחרון שאירע בעקבות גילוי הבגידה. בעקבות אירוע זה הוא הורחק מן הבית והוגש נגדו כתב אישום. כמו כן תואר אירוע נוסף של אלימות כנגד קרוב משפחה נוסף.
  • הבעל סובל מבעיות פסיכיאטריות ונוטל כדורים, אשר גם בעלי השפעה על יכולת התפקוד שלו כבעל והוא אינו מסוגל ליחסי אישות.         
  • הבעל לא חזר הביתה למרות שהסתיימה תקופת ההרחקה ונמצא שהוא מורד מתשמיש.
  • הבעל אינו זן ואינו מפרנס בעקבות מצבו הנפשי שאליו נקלע, ואף הודה על כך בבית הדין.   

לנוכח זאת האישה תובעת לחייב את הבעל בגט.

בעניין חלוקת הרכוש תובעת האישה לחלק את הרכוש באופן שהדירה תישאר על שמה, היות ולטענתה הבעל לקח לעצמו כמיליון ₪ שהיו שמורים אצלו במזומן, ואילו הדירה שווה 600,000 ₪, והיא מוכנה לוותר על חלקה בכספי הבעל אם הדירה תישאר אצלה. אם הבעל לא יסכים לכך היא רוצה להתחלק בכל הרכוש כולל הכסף המזומן שנמצא אצלו.

וכן היא תובעת כתובה בסך של 1,040,000 ₪ (לא הוצגה הכתובה).

טענות הבעל

  • הטענות בדבר בגידה מוכחשות. לטענתו לא הוכחה בגידה, המסרונים אינם מעידים על קשר של ממש וכפי הנראה גם הודאתו בפני החוקרים אינה נחשבת הודאה לנוכח מצבו הנפשי. 
  • עניין הפרוצות מוכחש, והודאתו בדיון שהלך לפרוצה הייתה עקב מצבו הנפשי הירוד וכשהיה נתון תחת השפעה של כדורים בכל מקרה מדובר על “פעם אחת”. 
  • לעניין האלימות יש הכחשה גורפת, לא הוגש כתב אישום, צו ההרחקה אינו הכרעה שיפוטית כנגד הבעל כי אם להיפך הצו הוארך בהסכמת הבעל היות שהיו נגדו תלונות שווא והוא לא רצה להמשיך ולהיפגע ממנה, ולכן אין להוכיח מזה דבר.   
  • לעניין יחסי אישות טוען הבעל שהאישה היא זו שמרדה בו וכבר שנתיים מלפני תקופת הבגידה סירבה לקיים עמו יחסי אישות.  
  • כנ”ל.   
  • ללא תגובה.      

לעניין חלוקת הרכוש מכיוון שלא ניתנה חוות דעת של אקטואר ושמאי בתיק אין אפשרות להגיע לכל החלטה בעניין הרכוש.

בנוסף ב”כ הבעל טוען שההצעות שביה”ד הציע לעניין חלוקת הרכוש אינן ראויות ואינן מבוססות.

יצוין שהצדדים הסכימו בדיון לקבוע שמועד הקרע הוא חודש יולי 2015.      

דיון והכרעה

בפנינו מקרה חמור של פירוד ממושך בין בני זוג, פירוד שכבר נמשך קרוב לשלוש שנים. האישה טוענת טענות קשות נגד הבעל ומאידך גיסא הבעל חוזר וטוען שהוא מבקש לשקם את ביתו.

אולם בפועל לנוכח מצבה של מערכת היחסים בין הצדדים והטענות הקשות שנשמעו מפי האישה אין כל אפשרות נראית לעין לגישור.

יותר מכך, גם בסיכומי הבעל, על אף שיש בהם התייחסות לרוב טענות האישה כנגד הבעל, אולם בסופו של דבר לא מוזכרת בהם אף לא ברמז האפשרות שהבעל ישקם את ביתו, וכנראה ששני הצדדים מודעים לכך שלנוכח מערכת היחסים העכורה בין השניים אין לדבר זה כל סיכוי.

בית הדין נדרש להכריע במחלוקת שביניהם, ולהכריע האם יש במקרה זה חיוב גירושין, וכן האם יש חיוב כתובה, וכיצד תמשיך להתנהל חלוקת הרכוש.        

רועה זונות      
עולה השאלה האם אפשר להגדיר את הבעל כ”רועה זונות”, ומה הן השלכותיו.

בפני בית הדין הוצגו מספר ראיות התומכות בכך שהבעל יצר קשרים עם נשים.

אולם בראש ובראשונה עומדת בפנינו הודאתו של הבעל בפני בית הדין, כשהוא נחקר בחקירה נגדית של בא כוחו, בדיון האחרון בשורה 269 ואילך:

ב”כ הבעל: מכל השאלות שנשאלת שכבת עם בחורה?  
הבעל: הלכתי עם בחורה באזור תל אביב, יצאנית, שילמתי לה, שלא הייתי בבית.

לדעת ב”כ הבעל אין לראות בכך הודאה עקב מצבו הרפואי. אולם מצב רפואי זה לא מנע ממנו לעמוד לחקירה מליאה ואף חקירה נגדית של ב”כ הבעל עצמו. טענה זו הייתה צריכה להיטען לפני קיום החקירה ולא לאחר שנתגלו תוצאותיה. גם הדגשת ב”כ הבעל שמדובר במעידה חד פעמית אין לה על מה להתבסס מדובר באדם שהודה שזהו מנהגו “שלא הייתי בבית”. כלומר, מזה תקופה ארוכה.

לעניין זה יש לצרף, אף שהדבר אינו נצרך לנוכח הודאה ברורה של הבעל, את שאר הראיות, הודאה בפני חוקרים פרטיים שלא הוכחשה, אם כי תורצה שוב באיזו בעיה נפשית, מסרונים שתוכנם אינו מיני מובהק אך בהחלט חורג מקשר עבודה מקצועי, שכן נידונה בהם שאלת פניותם של הצדדים (לצורך מה?) ועייפותם שאינה נוגעת לצורכי עבודה. בנוסף, עומד בפני בית הדין סירובו של הבעל להיבדק בפוליגרף המהווה לדעת פוסקים רבים דבר בעל משקל לעניינים רבים.

הטענה החוזרת ונשנית שהבעל אינו יכול להודות ואינו יכול להיבדק בפוליגרף עקב היותו חולה פסיכיאטרי ומטופל בתרופות, מעולם לא קיבלה בסיס מקצועי מוצק, לא מדובר באדם שאושפז אי פעם במחלקה סגורה, והתמיכה נפשית לה הוא נזקק אינה חריגה באופן יוצא דופן שמונעת ממנו התנהלות משפטית סבירה, ולפחות לא הובאה כל אסמכתא לכך בבית הדין.

לנוכח זאת סבור בית הדין שיש להגדיר את הבעל כרועה זונות.          

בעניין רועה זונות, וכמובן טענת המאיסות העולה ממנה, וכן הסיכון הבריאותי הגדול שאליו נחשפת אישה שבעלה טרוד בעניין זה, האריכו כבר הפוסקים למעניתם שבוודאי יש בזה בסיס לחיוב גט.

הבית יוסף (אבן העזר סוף סי’ קנד) מביא את שיטת האגודה (יבמות סי’ עז) שיש לכפות רועה זונות, וז”ל:

פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה, אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא. קרא דכתיב (בראשית לא, נ) אם תקח נשים על בנותי. גמרא דאמרינן הכא (סה סוע”א עיין שם ברי”ף) (הא) [והוא] דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון (משלי כט ג). [סברא] דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז.). ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה לא כפינן ליה שראינו כמה נספים בעלילות. ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פיסולו (עיין כתובות לו:), גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות (סנהדרין מ.). ואחרי שפסקתי הפסק שלחו קרובי האשה תשובת הר”מ ז”ל והאריך בה מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי. וסוף דבריו היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא.

הבית יוסף חולק על דבריהם, כיוון שאין לזה מקור קודם, וז”ל:

ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים.   

הדרכי משה (אות כא) מחזק את שיטת האגודה, וז”ל:

ואיני רואה בזה דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שהרמב”ן ומהר”מ הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם גם הסברא מסכמת עמהן. ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו’ וכמו שהורה בתשובה הנ”ל, ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש. ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גוים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות…

השולחן ערוך השמיט את שיטת האגודה, והרמ”א הביא את דברי האגודה בהגהותיו בשם יש אומרים שכופין.       

בשו”ת חכם צבי (סי’ קלג) דן במקרה של בעל שזינה עם אשה נשואה וכותב:

ששאלת ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשו’ ואשתו תובע’ ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאי’ בש”ע עכת”ד. ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו בגט ואפילו במומר לכל התורה איכא פלוגתא, וכבר נודע דבמקום פלוגתא לא כייפינן… ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ”א אינם ענין לכאן דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ומטעם שכתב בעל האגוד’ דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה… מ”מ אפי’ לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך ולענ”ד הוא צריך ג”כ התראה אפי’ לדעת בעל האגודה לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה דלא יהא זה חמור מעוברת על דת להפסיד’ כתובת’ בעיא התראה כדמסקי’ בפ’ ארוסה והדברים ק”ו ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובת’ שנינו בכל מקום אעפ”כ צריכה התרא’ הכא דלהוציא כתובה מיד הבעל עאכ”ו דצריך התראה, ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה דלא יהא איסורא קל מממונא וז”ב בעיני אף לפ”ד בעל האגודה. ואיך שיהיה אין נ”ד דומה לדברי בעל האגוד’ דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך ועוד דלא היתה כאן התראה ועוד שהרי שכ’ בתשו’ ורוצה לקבל עליו דברי חברות ואפילו אם היה מומר גמור אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל ודאי שאף האומרים לכוף למשומד יודו כיון שלא כפוהו בעודו בהמרתו כיון שחזר בו שוב אין לכופו ומכ”ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתי’ ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה סוף דבר המעשה בנ”ד ליתן גט הוא שלא כדין ועתיד ליתן את הדין…

הרי שלדבריו צריך להיות מוחזק בכך שהוא רועה זונות בכדי לחייבו בגירושין, ולעניין הכתובה צריך גם התראה לפני חיובו (וראה עוד בפתחי תשובה שם).

למרות זאת הפסיקה המקובלת בבתי הדין היא שיש לחייב את מי שבוגד ברעייתו בגט הן משום רועה זונות הן משום הטעם הכללי יותר של מאיס עליי באמתלא מבוררת.

וכבר צוינו דבריו הברורים של ערוך השולחן (אה”ע קנד סעיף טז) וז”ל:

ואף על גב דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ”מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר ולא מיבעיא לדעת הרמב”ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה”ג מודים והרי בש”ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ”ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור.

כלומר, טענה בדבר בחירתו של הבעל בנשים אחרות  היא טענת מאיסות ברמה הגבוהה ביותר.

דברים ברורים בעניין זה וכיוצא בזה כתבו גדולי הדיינים בפד”ר כרך יב (עמ’ 24 ואילך).

הגר”ש ישראלי זצ”ל קובע שם:

וכפי שנראה בנידון דידן אכן נתקיים בו ממש האמור “יאבד הון”, שנכנס בחובות ומתקשה בפרעונם. ואם כי האשה עובדת ומרויחה למזונותיה, מכל מקום אין ערובה שתוכל להתמיד בעבודה, והרי מעיקר הדין הוא חייב במזונות אשתו, וכן חייב הוא במזונות הבנות.

עוד קיים כאן הנימוק הראשון שבאגודה שהוא, מצד עצם העובדא שאין אשה מסכימה שידבק באחרות […] ולטענות האשה זו היתה הסיבה העיקרית לעזיבתה את הבית, וזה נוסף על טענתה בדבר התנהגותו האלימה של הבעל.

ואם כי ה”חכם צבי” (סי’ קלג) מעלה, שמסתבר שבכגון דא צריך התראה, נראה שאין זה אלא בזנות על דרך מקרה, ולא כן בנידון דידן, שמתמיד באיולתו. וגם אחר שהאשה עזבתו ועברה לבית הוריה – דבר שיכול להחשב כהתראה, ואף יותר מזה, המשיך בדרכו הנילוזה, ובמקום לפייס את אשתו, ולהבטיח שלא יחזור על התנהגותו ולהוכיח זאת בפועל, חזר על קיאו, ועוד הצדיק את עצמו בזה, כי על כן שרוי הוא בלי אשה, כאילו עובדא זו שהוא עצמו גרם לה, מאשרת את דרכו להיות שונה בחטא.

על פי כל האמור נראה שיש מקום לחייב בג”פ. וזה נוסף על טענת האשה שהתנהגות זו המאיסה אותו עליה, שזו טענת מאיס עליה באמתלה ברורה שבכגון דא זה יצטרף כסניף נוסף לנימוקו של ה”אגודה”.

דבריו ברור מיללו חומרת העניין ותוצאותיו לחיוב בגט וכשלדבריו עצם הדרישה של האשה להפסיק והפרדת המגורים היא ההתראה הגדולה ביותר.

והראשון לציון הגר”מ אליהו זצ”ל הוסיף באותו הפסק:

וכאן באמתלה מבוררת ומפורשת שמעשיו הרעים הם שגרמו להתרחקות ועוד ידו נטויה ואין הוא חושב לחזור בתשובה (עיין שו”ת “חכם צבי” סי’ קלג, המוזכרת ב”באר היטב” סי’ קנד ס”ק ו’). ועל כן אנן סהדי שאשה זו סובלת וסבלה, ולחיים נתנה. וכעין מה שהסביר “ערוך השולחן” את סברת הרמ”א בסי’ קנד בענין רועה זונות. ועינינו הרואות שאין להם דברים משותפים פרט לתביעה הממונית שמנהלים בבית המשפט ועל כן עיני הבעל הוא לממון ולא לאשה ומה שטוען שרוצה שלום בית הוא רק כסות עינים, וכדברי העד שהבעל הביא שהעיד שאין מקום לשלום בית וזה כטעמו השלישי של האגודה המובא ברמ”א סי’ קנד… וכל שכן אם אשה טוענת שמואסת בו בגלל זה ועל כן יש לחייב את הבעל לגרשה, וזאת אפי’ אם נפסוק דלא כהרמב”ם בענין מאיס עלי ואפי’ אם לא נחוש לטעם שרועה זונות יאבד הון.

וראה גם מה שהוסיף הגר”מ אליהו (שו”ת מאמר מרדכי ג, יג) לבאר שעצם התביעה בבית דין היא התראה גדולה ביותר כנגד הבעל.

הרי שאדם ששוקע בקשרים עם נשים זרות וכנידון דידן יש לחייבו בגט לכל הדעות ומותרה ועומד הוא.

וראה עוד מה שהאריכו דייני בית הדין הגדול (תיק 880581/1 וראה גם תיק 810659/8) הרבנים הגאונים ציון אלגרבלי, יצחק אלמליח ונחום פרובר בפסק דין מפורט שמסקנתו לרוב דעות להפעיל הרחקות דר”ת במאיס עליי באמתלא מבוררת. ראה גם דברי הגרח”ש שאנן זצ”ל (ספר עיונים במשפט אה”ע סי’ נו).

בעניין החשש שבטענת “מאיס עלי” אם יש עמה תביעה כספית אינה טענה, כבר קבע ביה”ד הגדול בהרכב הרבנים הגאונים, יוסף שלו’ אלישיב, סלמאן ח’ עבודי, א’ גולדשמידט (פד”ר ו עמ’ 257) שיש לביה”ד לשקול האם אכן מדובר בתביעה כספית או במאיסות של ממש הנראית לעין.

בנוסף, בנידון דידן נטענו טענות על אלימות פיזית ומילולית, ואף שטענה זו לא הוכחה היא גם לא הופרכה, ולדידה של האישה הוא מאוס עליה בשל כך.       

לעניין מורד מתשמיש לא נעסוק שכן הוא תובע שלו”ב.

אם כי בעניין זה בית הדין סבור שבקשתו לשלום בית אינה כנה, הוכחות לכך ניתן למצוא בהתנהלות הבעל כמו הסכמתו מיד לגירושין בהסכם חתום וגם לאחר מכן בבית הדין בדיון בדיין יחיד. אין ספק שההסכמות בעניין חלוקת הרכוש אינן לרוחו, הדבר עלה גם מדברי ב”כ שאם תהיינה הסכמות אחרות יסכים הבעל לגירושין. בנוסף לא הוכיח הבעל עשייה אחת למען שלום הבית שבו לכאורה הוא חפץ. לא הייתה טענה בבית הדין לפניה אחת אל האישה לפנות לטיפול זוגי וכדומה. גם עניין זה ראוי שיצטרף להכרעה שעל הבעל לגרש את אשתו.        

ביה”ד לא יעסוק בכך שאינו זן, היות ויש לה עבודה, והוא לכאורה מעוניין לשוב לביתו ולפרנס.

אולם יש לצרף לכל האמור את עובדת הפירוד הממושך אשר ניכר לביה”ד שאין סיכוי לשלום בית, וגם יש חשש של ממש שטענות הבעל לעניין שלום בית הן מהפה ולחוץ ומחמת הסכסוכים הכספיים העומדים ביניהם, ובפרט שכבר הסכים הבעל כמה פעמים לגירושין וברגע האחרון חזר בו.

לנוכח העובדה שהכתובה לא הוצגה, וטרם נתבררו הטענות בדבר הרכוש, קובע ביה”ד שהוא לא יתייחס לכך אלא לעניין הגירושין בלבד.

בית הדין קובע שעל הבעל לגרש את אשתו.

יש לפתוח תיק לסידור גט, ולקבוע מועד בהקדם לצדדים.

אם הבעל יסרב לגרש יש לפתוח תיק לסנקציות כנגדו ביוזמת בית הדין.

על האישה להציג את כתובתה בביה”ד.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ”ד באב התשע”ח (05/08/2018).

     
הרב ישי בוכריס הרב שמעון לביא הרב דניאל כ”ץ

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?