מידע מקצועי

חובת בעל במדור ואי־חיוב האישה בגירושין למרות פירוד ממושך משנעשה זה ביוזמת הבעל ותוך בגידתו 1228906-1 – ביה”ד הגדול

פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים. לפני בית הדין האזורי עמדה תביעת גירושין של הבעל וכנגדה תביעת שלום בית ותביעת מזונות שהגישה האישה. החלק של החלטת בית הדין האזורי הנוגע לערעור ושנגדו עותר המערער היה כדלהלן:

בית הדין השתכנע שהאיש בגד באישה בעודו נשוי. הודאתו של הבעל בדיון האחרון על מגוריו עם [ג’] במשך שמונה חודשים לפני הדיון וכן הודאתו שנסע עם [ג’] בסמוך לגירושיה מבעלה הראשון לטיול ולן עימה בחדר אחד בבית מלון אינה עולה בקנה אחד עם טענתו שלא היה קשר אינטימי עימה, והיא רק ‘סיפקה לו חום ואהבה’.

טענותיו של הבעל על יחס רע של האישה אליו, טרור וכו’ לא הוכחו כלל ונראה שהן סיפור כיסוי לבקשתו לגרש את אשתו. יתרה מזאת, גם לו יצויר שנאמין לו שאשתו הייתה רעה כלפיו, ביבמות ס”ג ע”ב מבואר ש’אשה רעה’ יש לה כתובה, ולכן אין זו עילה לגירושין, אולם כאמור בית הדין לא מקבל את טענות הבעל כנגד האישה.

מאידך גיסא לא הוכיח הבעל שהאישה אינה רוצה שלום בית באמת. לפיכך תביעת הגירושין של האיש נדחית, ותיקי הגירושין ושלום הבית ייסגרו […]

לאור זאת האישה זכאית למזונות אישה. האישה עובדת ומשתכרת שכר מינימום, אך היא הורגלה לרמת חיים גבוהה, בעלה משתכר משכורת גבוהה מאוד, ומכיוון שקיימא לן ש’עולה עימו ואינה יורדת’ לפיכך עליו לספק את צרכיה כפי רמת החיים שהורגלה בה.

לפיכך, לאחר העיון, בית הדין פוסק לאישה מזונות בסך של 4,000 ש”ח, סך זה כולל גם את הוצאות המדור (חשמל, מים וכדו’).אם האישה תחדל לעבוד – תוכל לפנות לבית הדין ולתבוע הגדלת מזונות.

תחולת חיוב הבעל במזונות אשתו הוא החל מיום הגשת תביעת המזונות היינו מהתאריך י”ט בתמוז תשע”ח (2.7.2018).

בנוסף להוצאות אחזקת מדור (חשמל, מים וכדו’), בנסיבות האמורות, האיש חייב במדור האישה, לפיכך מוציא בית הדין צו מדור ייחודי לטובת האישה על הבית המשותף לצדדים ב[…] – אין למכור או לשעבד בית זה לצד ג’ עד מתן החלטה אחרת.

עד כאן ציטוט מההחלטה נשואת הערעור.

טענות המערער

עיקרי טענות המערער הם כי עקב הפירוד בין הצדדים היה על בית הדין האזורי לחייב את האישה בגט. בא כוח המערער נשא על דגלו את הוראתו הידועה של רבי חיים פאלאג’י שבהיות הצדדים פרודים שמונה־עשר חודש יש לסדר גט ביניהם. לדבריו בית הדין האזורי לא שקל את העדר הסיכוי שהצדדים יחזרו לחיות יחד. עוד טען כי בית הדין התעלם, כביכול, מטענתו נגד האישה כי היא ‘אשה רעה’.

באשר להחלטת בית הדין להוציא צו למדור ייחודי על הדירה המשותפת של הצדדים טען בא כוח המערער כי הצו ניתן ללא הגבלת זמן והוא מסכל את הליך פירוק השיתוף שהגיש הבעל לבית המשפט – לדבריו האישה אף הסכימה להליך זה. עוד טען לחיוב האישה בדמי שימוש בדירה מעת שהבעל עזב את הדירה והאישה מתגוררת בו בגפה.

אשר לחיובו במזונות טען בא כוח המערער טענה משפטית־הלכתית, והיא כי מאחר שהאישה תקבל מחלק הבעל בעת חלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון ואיזון המשאבים הרי שאין אפשרות לחייב את הבעל גם במזונות וגם בזכויות ברכוש מכוח חוק יחסי ממון. הוא טען כי בידו פסיקה רבה על כך.

תגובת המשיבה

הערעור הוגש בחוסר תום לב. האיש הוא שנטש את הבית ואין כל מניעה שיחזור. כך גם יש לדחות את בקשת הבעל לדמי שימוש בדירה. לא נמצאה כל עילה לחיוב האישה בגט. הטענה כי האישה הסכימה בבית המשפט להליך פירוק השיתוף בדירה, אינה נכונה כלל. האישה פעלה רק במישור של ‘שמירת זכויות’ ותו לא, היא לא הסכימה מעולם לחלוקת הדירה אלא אך ורק למינוי אקטואר לצורך בדיקת זכויות סוציאליות עתידיות.

לדברי בא כוח המשיבה לא נפל פגם בפסק הדין של בית הדין האזורי ואין כל עילה להתערבות של בית הדין הגדול בפסק הדין. לדבריו, הגשת הערעור נעשתה שלא בתום לב ולפיכך יש לדחותו ולחייב את המערער בהוצאות. המערער הפקיד 15,000 ש”ח כערבות לתשלום ההוצאות ויש על בית הדין לחלט אותם לטובת המשיבה.

דיון והכרעה

דין הערעור להידחות מכול וכול. מלכתחילה לא היה כל מקום להגישו, שכן מדובר בערעור שהוגש ללא כל בסיס עובדתי, משפטי או הלכתי.

נתייחס בקצרה לטענות בא כוח המערער.

פירוד בין הצדדים – רבי חיים פאלאג’י

אין ספק שדינו של רבי חיים פאלאג’י הוא חידוש גדול וברור כי אין הוא חל בכל מצב של פירוד. ומכל מקום, גם לו דיבר על כל מקרה הרי שבפועל המנהג הנפוץ בבתי הדין שלא לסמוך על כך לחייב בגט לא את הבעל ולא את האישה, כך נהגו בכל הדורות. לפעמים, כאשר קיימת סיבת חיוב עצמאית, הרי כתוספת ‘סניף’ יש בתי דין המוסיפים את שיטתו, אך רבים – אפילו בתורת סניף לא הוסיפוה. וראה דבריו של בית הדין הגדול בערעור תשל”ב/122 (פורסם בפד”ר חלק ט עמ’ 213) שבו כתבו הרבנים שלמה גורן, יוסף קאפח ומרדכי אליהו – דברים חדים בעניין שיטת רבי חיים פאלאג’י וההסתמכות עליה. וכה נכתב שם (הדגשות אינן במקור [וכן להלן]):

אבל מהרשד”ם ובעי חיי מדברים כאשר הבעל – אין לו גבורת אנשים, שלדעת הפוסקים כופין אותו על כך להוציאה, ובעי חיי מחמיר בזה יותר ממהרשד”ם ומזהיר שם מאוד שלא לכוף את הבעל אלא כאשר ברור שלפי ההלכה יש לכוף אותו לגט, שאם לא כן היה גט מעושה שלא כדין דפסול מדאורייתא, עיין שם.

ואיך אפשר ללמוד מכך שבסתם מריבה וקטטה בין הבעל לאשתו הנמשכת יותר מח”י חדשים, כשרואים בית דין שאין תקוה לשלום ביניהם, כופין אותם לגטללא סיבה אחרת שבגינה כופיןעל פי דין אותו או אפילו אותה לגט? אתמהא.

ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר”ח פאלאג’י שבסוף ספר חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החרם דרבנו גרשום, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ו[משום ש]נראה לבית דין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר”ח פאלאג’י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשולחן ערוך ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו.

הרי לדעתם אפילו אין לצרף דין זה כסניף נוסף!

וראה עוד בפסק דין של בית הדין הגדול בהרכב הרבנים שלמה גורן, אברהם שפירא ושלום מזרחי (ערעור תשל”ד/סז, פורסם בפד”ר חלק י עמוד 173):

גם אין להסתמך בנידון דידן על הגר”ח פלאג’י שקבע זמן של ח”י חדשים לכל זוג שחיים בנפרד, שכל שלא השלימו במשך ח”י חדש כופין על גט, כי כבר בררנו באריכות בפסק דין אחר את דבריו של הגר”ח פלאג’י, והוכחנו כי דבריו בנושא זה תמוהים עד מאד ואין לקבל אותם כמות שהם, ולא לעשות מעשה על פיו, בלי בסיס הלכתי מספיק שעל פיו יש לכוף על גט.

רבים סוברים כי כלל לא אמר רבי חיים פאלאג’י כי עצם הפירוד הוא עילה להטלת חיוב גט ובוודאי לא לכפייה, אלא כי כל מה שנאמר באותה תשובה של רבי חיים פאלאג’י הוא הנחיה – מה תפקידו של בית הדין לעשות במקרה כזה של פירוד, והכוונה היא לשכנוע הצדדים להתגרש במקום שאין תוחלת ואותו שכנוע יהיה בדברים. וראה לעניין זה מה שנכתב בפסק דינו של בית הדין האזורי אשדוד בהרכב הרבנים עזרא בצרי, יעקב אליעזרוב ואהרן כהן (תיק מס’ לז/1759, פורסם בפד”ר חלק יב עמ’ 206):

ונראה ברור שמה שכתב ‘לכפות’ הכוונה בדברים בלבד, שבית דין ישפיע עליהם כל כך, עד שבדבריו כאילו יכפה עליהם להגיע להסדר ולהתגרש, ולא שנתכוון להכריח בדרכי הכפייה, שבתחילה כתב שראוי לבית דין להשפיע על כיוון של שלום, אבל אם הדברים מאריכים ואין סיכוי לשלום – יש לבית דין לעשות את כל המאמצים ולהכריחם בדברים עד שיסכימו וירצו להתגרש.

לפי זה לא עלה על דעת הגאון רבי חיים פלאג’י ז”ל לכופם ממש לקבל ולתת גט בעל כורחם, רק לרצות אותם עד שיאמרו “רוצה אני” ויגרשו אחר כך מרצון טוב. ואם כן אין ראיה מכאן לתת היתר נישואין לבעל שעזב את אשתו אף שאין סיכוי לשלום.

אך מעבר לכך, גם אם היינו מקבלים עקרונית את חידושו של רבי חיים פאלאג’י ברור שאין לכך שייכות כלל למקרה שלפנינו. ברור מעל כל ספק שאין כוונת חידוש זה לאפשר למי מהצדדים לעשות דין לעצמו ולקבוע חד־צדדית את הפירוד ועל בסיס פירוד זה לבוא ולדרוש לחייב כגט את הצד שלא היה לו כל יד בפירוד. וכי יעלה על הדעת למשל שבעל יעזוב את הבית מבלי שכלל נדרש לכך על ידי אשתו, יחיה לעצמו עם אישה אחרת, ייצור את הפירוד בפועל על ידי התנהלות חד־צדדית שלו, ואחר כל זאת יבוא ויטען על ‘פירוד ממושך’ כעילה לחיוב האישה לקבל גט?

זהו דבר שלא יעלה על הדעת, אין זה ה’פירוד’ אלא דווקא ה’חיבור’ שיש לבעל עם אישה אחרת.

והרי אם נאמר כן כל בעל הרוצה להיפטר מאשתו ייצור בעצמו את המצב החדש של פירוד תוך שהוא עושה בחוץ את כל העולה על רוחו, והאישה המסכנה שהשאיר בבית תהא אמורה להיות חייבת לקבל גט ממנו, ונמצאו בנות ישראל כהפקר לכל איש פוחז. זה הוא דבר שלא יעלה על הדעת. הרי זה דומה לבן שהרג את הוריו ומבקש רחמים מן השופט משום שהוא ‘יתום’.

כזה ממש הוא המקרה שבפנינו ואין זה משנה לעניין זה אם הבעל בגד באשתו כבר קודם עזיבתו את הבית או לאחר מכן, זה כמו זה מעשים שאינם ראויים כלל ולא יעלה על הדעת שמכוח מצב חדש זה של פירוד שאותו יצר הבעל במו ידיו אך כדי לספק את יצרו ולבזות את אשתו וילדיו, יוכל הבעל לכוף את אשתו לקבל גט. אין ספק כי לא למצב זה התכוון רבי חיים פאלאג’י להכיל בחידושו.

יתרה מכך, במקרה שלפנינו האישה מתגוררת עד היום בדירתם המשותפת בה בנו את חייהם במשך שנים וקוראת לבעל עוד עתהלמרות כל ההתנהלות הנלוזה כלפיה וכלפי כל המשפחה – לחזור הביתה. האישה שהופיעה לפנינו הצהירה במענה לשאלת בית הדין כי היא קוראת לבעל לחזור והיא, למרות הכול, מוכנה לחיות איתו כבעל ואישה לכל דבר. האם ייתכן כי אישה זו שכל ‘חטאה’ הוא רצונה בשלום וכי לא אמרה לבעלה אף לא פעם אחת שיצא מן הבית ורצונה שיחזור, היא שנכפה עליה לקבל גט? על מה ולמה? ברור שלא על מקרה כזה כיוון ואמר רבי חיים פאלאג’י את חידושו.

אף שהדברים פשוטים ואינם צריכים לראיה, הדברים מפורשים בפסק דין של בית הדין הגדול (שהובא לעיל ושפורסם בפד”ר חלק ט עמ’ 221) והובאו בו בשמו של מהרשד”ם:

[…] הרי שכל היתרו של מהרשד”ם הוא לא מפני שעברו כמה שנים שהם בנפרד אלא מפני שהיא מורדת, ואם כן שלוש השנים – או מספר שנים של פירוד – מוציא קול שהיא מורדת או מפני שכזה לא שכיח ולכן התיר. אבל אם הם נפרדים זמן רב והסיבה לא ידועה לבית הדין או שחושש מפני שעיניו נתן באחרת, בכגון זה הרי שלא מצאנו שריבוי השנים והגדלת הריחוק יתן גושפנקא שהאשה היא כן מורדת, ועל סמך זה נתיר לבעל לישא אשה על אשתו, דאם לא תאמר הכי כל בעל שירצה לעזוב את אשתו ילך ויתרחק ממנה כמה שנים ואז יבא ויטען שעתה הוא מרוחק ממנה ויתירו לו לישא אשה או יכריחוה לקבל גט, והיכן תקנת רבני אשכנז בחרם או חכמי ספרד בשבועה?

ומה שכתב חיים ושלום (חלק ב, קיב) שם איירי שבית הדין משוכנע שהאשה היא מורדת ואינה רוצה שלום, ורק פיה ממלל שלום ובקרבה היא רוצה גט, וכל סרובה הוא רק להנקם ממנו, אז אנו אומרים שיש לדונה כדין שאין מקום עוד לחיי הזוג, ולא כתב ולא עלה על לבו שאם הבעל יעזוב את אשתו והלך ודבק באחרת ונאמר שבהיות וכן, אז נכריח את האשה לקבל גט. ושם לא איירי שנתן עיניו באחרת, או שהבעל מורד ממש, אלא כמו שכתבנו לעיל שהיא מורדת בבעל והזמן שנפרדו מוכיח ומחזק שהיא המורדת […]

וכאן בנדון דידן הרי בית הדין כותב שהאשה מוכנה לשלום או יותר נכון, הסכמתה לשלום זה – לא תכסיס בלבד. וכאמור אין לכאורה לדונה כמורדת כי ממה היא מורדת? מתשמיש אין היא מסרבת אלא היא טוענת וחוזרת ואומרת שהוא הוא המסרב, ואם ממלאכה למאן דאמר – גם כן היא לא מסרבת אדרבא היא אומרת שיחזור הביתה והיא תנהג בו כמנהג בנות ישראל הכשרות.

דברים ברורים וחדים באשר להתייחסות בתי הדין לדברי רבי חיים פאלאג’י וחידושו כתב בית הדין הגדול בהרכב הרבנים: אליעזר יהודה וולדינברג, יצחק קוליץ ואליעזר שפירא (ערעור תשמ”ד/314, פורסם בפד”ר חלק יג עמ’ 360 ואילך). וכה נאמר שם (בעמוד 362):

הוה אומר כי בית הדין האזורי – בהרכבו הקודם ובהרכבו זה – מכיון שלא מצא כל עילה לגט פיטורין, לא נתן חשיבות לעובדה שזה עידן ועידנים שהשלום לא שורר בין בני הזוג ולא מצא את זה לנימוק מספיק לחייב את האשה בקבלת גט פיטורין. ובצדק, דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וכל איש שירצה מאיזה סיבה שהיא להיפטר מאשתו או יתן עיניו באחרת – יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה בקבלת גט פיטורין, היות ואין סיכויים לחיי שלום. ובמקרה שלפנינו נוסיף שהיא אשת נעוריו וילדה לו בן ושתי בנות (ולפלא על בית הדין שלא כתבו כל נימוק שהוא בהחלטותיהם).

וככה מצינו בשו”ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה) שדן במקרה שאחד מאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים, באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו ארבע־עשרה שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והיא אינה חפיצה להתגרש ממנו בשום אופן, והעלה כי אין לבעל טעם מבורר ואין בדבריו כלום ולא משנה מה שכבר עברו ארבע־עשרה שנה ולא באו לידי קירוב. יעוין שם.

אמנם מצינו להגר”ח פלאג’י ז”ל בספרו שו”ת חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) שכותב אודות מחלוקת ממושכת בין זוג כדברים האלה:

והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח”י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבית דין שלא יש תקנה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא כמו שכתבתי בספר החסידים.

עד כאן לשונו.

ולפי זה היה מקום לכאורה גם בנידוננו, שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין בני הזוג לחייב את האשה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בפנינו בכמה וכמה מקרים טוענים רבניים שידעו התשובה הזאת של הגר”ח פלאג’י ז”ל.

אבל אין להסתמך על תשובה זו, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר”ח פלאג’י ז”ל – יחידאה הוא בזה, ודבריו תמוהים כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש (ועיין ברמב”ם בפרק טו מהלכות אישות הלכה טו ואבן העזר סימן עז סעיף ד וסימן קנד סעיף ז ברמ”א ועוד), ומכל שכן כשאין כל עילה בדבר, והמפורסמות אינן צריכות לראיה – עד כמה שרבותינו ז”ל בכל הדורות חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לגט פיטורין.

ומכיון שלא מצינו כזאת בהלכה – לכוף לתת או לקבל גט פיטורין בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, כאשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה בג”פ, ורק בגלל “שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם” – מסתבר לומר כי גם הגר”ח פלאג’י ז”ל לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא התכוון לומר שיסובבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך וזאת כוונתו במה שכתב “עד שיאמרו רוצה אני” היינו עד ששניהם יסכימו להפרד זה מזו בגט פיטורין. (וממה שכתב כן גם בנוגע לבעל נראה לעניות דעתי בזאת [צ”ל: דזאת] הכוונה גם בנוגע לאשה, דאחרת הרי בנוגע לבעל ישנו חשש לגט מעושה).

גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגר”ח פלאג’י הוא רק היכא שבגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג אינם מסכימים להזקק זה לזה לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון “ואם בינם לשמים”, וגם הראיה [ש]מביא מספר החסידים שמדובר שם היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו וכו’ כמוזכר גם בבאר היטב (אבן העזר סימן קיט ס”ק ג). וככה המדובר גם בשו”ת מהרשד”ם (בחלק אבן העזר סימן קג) שמסתייע בו “החיים והשלום” בתחילת דבריו שם. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כהאי גוונא יודה גם הגר”ח פלאג’י ז”ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לגט פיטורין כל עוד שאין כל עילה ממשית לזאת. ובנידוננו המערער אין רצונו בשלום אך האשה דורשת עד היום שלום בית כנה, וביקשה מאתנו מאד שנעשה את הכל למען שלום בית.

על כל פנים איך שלא יהיה אין להסתמך על הדברים כפשוטם האמורים בדברי הגר”ח פלאג’י ז”ל ועבור כך לפסוק הלכה למעשה לחייב צד מן הצדדים להיפרד בגט פיטורין בגלל קטטות ומריבות כאשר אין כל בסיס בהלכה לכך.

וכל זמן שהאשה מצידה מוכנה לחיות אתו חיי אישות ורק הוא אין רצונו בכך, אין להתייחס גם [ל]מה שעל ידי כך הוא שרוי בעבירה, וכיוצא בזה (יעוין שם בחיים ושלום), וכדמצינו להגאון בעל דברי מלכיאל שם בתשובה קודמת (בסימן קמד) שהשיב שאין לתת חשיבות מה שהאיש הוא עול ימים והחל לצאת לתרבות רעה, דחוץ מזה שאם נבוא לדון בסברות כאלה נבוא לעשות ח”ו כל איסורי התורה כהפקר וכו’, ועוד זאת, דאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו, שלא יצא לתרבות רעה, לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום, אבל בדבר שבין אדם לחבירו לא הותר וכו’. ובנדון דידן כיון שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה וכו’.

ובסיום הוא כותב:

היוצא לנו מזה שחלילה – חולין הוא – להתיר לגרש בעל כרחה או לישא אשה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה או אף אם רואין שיוצא לתרבות רעה [וכו’]

אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא יצא לתרבות רעה, ומכל שכן באיסור שנוגע בין אדם לחבירו – ודאי שאין שום מקום לזה [כו’]. ובפרט שעיקר תקנה רבנו גרשום מאור הגולה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר [כו’], ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חרם דרבנו גרשום נוסע לאמעריקא כדי לעגן אשתו ולכופה על [ידי] זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תלה.

עד כאן לשונו.

דברים אלו של הגאון בעל דברי מלכיאל ז”ל המה קלורין לעינים. על זה ועל כיוצא בזה נאמר “תן לחכם ויחכם עוד”.

אלו דברים חדים וברורים כי אין להסתמך על שיטת רבי חיים פאלאג’י לחייב בגט רק על בסיס פירוד ממושך. גם בפסק דין זה מצאנו כי הציעו כמה הצעות לפרשנות אחרת בדברי רבי חיים פאלאג’י ובלבד שלא יהיו הדברים כפשוטם משום שכפשוטם אין לקבלם. כזו הייתה מאז וכזו היא גם כיום דעתם של בתי הדין הרבניים על השימוש האופרטיבי בחידושו של רבי חיים פאלאג’י ובפרשנותו.

הדברים אינם חדשים, ידועים ומפורסמים הם בין כל באי בתי הדין לרבות, ובפועל הייתה האפשרות לדחות את עצם העלאת טענה זו שהעלה בא כוח המערער, בקצרה בשורות מספר, ולא נכתבו הדברים כאן באורך, אלא מפני שמקום מצאנו להעמיד את הדברים עם המקורות שיהיו בבחינת ‘דבר דבור על אופניו’.

כאמור, במקרה שלפנינו כלל לא יעלה על הדעת להעלות כלל טענה זו של פירוד ממושך, שאין ספק שלפחות המשכיות הפירוד אם לא מעבר לכך אף עצם יצירת הפירוד, והפיכתו לעובדה בשטח, נעשו ונסמכו על בסיס העובדה שהבעל חי עם אישה אחרת, ובהתנהגות זו בז לאשת נעוריו וילדיו – לאישה הקוראת לו עוד עד היום לחזור לביתו ולילדיו – על כל הכרוך בצעד פסול וחסר כל הגינות וכל אנושיות מינימלית. במקרה כזה לא היה מקום אפילו להעלות את עצם טענה זו לדיון כלל. וכבר נתבארו דברים אלו לעיל.

כפי האמור טענה הלכתית זו של המערער נדחית.

יתר הטענות

גם כל שאר הטענות נדחות למעשה מחוסר כל בסיס – חלקן חסרות כל בסיס עובדתי ובהעלאתן מתעלם המערער (באמצעות בא כוחו) מן העובדות. נתייחס בקצרה לשאר הטענות.

העדר הסיכוי לשלום בית

הטענה כי בית הדין האזורי לא שקל את העדר הסיכוי שהצדדים יחזרו לחיות יחד – טענה תמוהה היא: הרי מדובר במקרה זה בצעד חד־צדדי. יתרה מכך, בית הדין האזורי השתכנע על פי כל הראיות שהועלו בעת הדיון ובראשן הודאת הבעל בעצמו באירועים מסוימים שהיו כי הבעל בגד באשתו. בית הדין האזורי כתב זאת מפורש בפסק דינו. האם סבור מאן דהוא כי יש צורך בהסבר מדוע לא לקבל טענה תמוהה כזו מצד בעל שהוא הוא שהחליט לעזוב את הבית ועשה זאת לאחר שבגד באשתו? למעלה מכך, אשתו הרי קוראת לו לחזור הביתה עוד עתה לאחר כל מה שעולל לה. יעלה על הדעת שהוא, הבעל, יבוא בטענות למה אין בית הדין מתחשב במצב זה שלדברי הבעל ‘הצדדים לא יחזרו לחיות יחד’? ראוי שתכסה הבושה את הבעל על שעזב את אשתו ושיעטה על ההזדמנות שהאישה עדיין קוראת לו לחזור. כבר דימינו לעיל את מעשי הבעל למי שהרג את אביו וטוען במשפט לרחמים עליו משום שנעשה ‘יתום’. מן הראוי היה שלא להעלות טענה זו מלכתחילה.

תביעת דמי השימוש

מסיבה פשוטה זו, שהבעל הוא שהחליט – באופן חד־צדדי – לצאת מהבית, וזאת כפי שהתברר בדיעבד לצורך מילוי רצונותיו לחיות עם אישה זרה, וכלל לא נתבקש וקל וחומר שלא נדרש על ידי אשתו לצאת מן הבית, ונהפוך הוא: כמו שהזכרנו לעיל עד עתה היא קוראת לו לחזור, הרי במצב זה כל טענה לחייבה בדמי שימוש היא טענה ‘שאינה מחזיקה מים’ ולא את עצמה. יש צורך במידה לא קטנה של עזות כדי להעלות טענה זו כלל. דין שתי הטענות הנ”ל להידחות על הסף. ויפה כתב ופסק בית הדין האזורי בצורה קצרה ועניינית.

טענת ‘אשה רעה’

עוד טען בא כוח המערער כי בית הדין “לא התייחס” לטענתו נגד האישה כי היא ‘אשה רעה’. אין מה להשיב על טענה זו משום שבא כוח המערער כנראה לא קרא את פסק הדין של בית הדין האזורי. בית הדין עסק גם עסק בטענה זו וכתב דברים נכוחים כי האישה הכחישה את כל טענות הבעל, ובמקרה כזה נטל ההוכחה על הבעל והוא לא הוכיח כלום את טענתו זו. ברור כי לא יעלה על הדעת כי הבעל יפריח טענות באוויר ללא יכולת לאוששן בראיות, וידרוש על פי סיפוריו לחייב את אשתו בגירושין.

ולחיזוק הדברים נצטט את דברי בית הדין האזורי אות באות כפי שנכתבו בפסק הדין:

טענותיו של הבעל על יחס רע של האישה אליו, טרור וכו’ לא הוכחו כלל ונראה שהן סיפור כיסוי לבקשתו לגרש את אשתו. יתרה מזאת, גם לו יצויר שנאמין לו שאשתו הייתה רעה כלפיו, ביבמות ס”ג ע”ב מבואר שאישה רעה יש לה כתובה, ולכן אין זו עילה לגירושין, אולם כאמור בית הדין לא מקבל את טענות הבעל כנגד האישה.

לא זו אף זו בית הדין נימק היטב את פסיקתו כלפי כל מצב שהיה יכול להיות. ועל כגון דא לבוא ולומר שבית הדין “לא התייחס”?

הצו למדור ייחודי – יסודותיו וצידוקו למרות הליכי פירוק השיתוף והזכות העתידית לאיזון משאבים

טענות המערער כנגד הצו למדור ייחודי (ספציפי) לטובת האישה בדירתם המשותפת הן שתיים:

טענה ראשונה שטען בא כוח המערער הייתה כי היות שהצו למדור לטובת האישה ניתן ללא הגבלת זמן, הרי שבכך סיכל בית הדין האזורי את הליך פירוק השיתוף הנדון בפני בית המשפט כאשר לטענת הבעל – המערער – האישה הסכימה בבית המשפט לפירוק השיתוף.

דינה של טענה זו להידחות:

ראשית, עובדתית הכחישה האישה כי נתנה את הסכמתה לפירוק השיתוף. לדברי בא כוחה הסכמתה הייתה מוגבלת אך למינוי אקטואר וזאת לצורך ‘שמירת זכויות’.

שנית, הבעל ובא כוחו “שכחו” כי הבעל הוא שפנה לבית המשפט ופתח שם תביעה לפירוק השיתוף בדירה. האישה ‘נגררה’ מחוסר ברירה לבית המשפט, ויתרה מכך: האישה הייתה מי שהתנגדה מכול וכול בבית המשפט לפירוק השיתוף וטענה כי אין רצונה כלל להתגרש אלא לשלום בית. (עובדות אלו נלקחו מן הסיכומים שהגיש בא כוח הבעל עצמו לבית הדין האזורי.)

יתרה מכך, גם עניינית, מההיבט ההלכתי העלאת טענה זו אינה ממין העניין כלל:

חובת הבעל בעת הנישואין היא לעשרה דברים כפי שנמנו ברמב”ם (הלכות אישות פרק יב הלכה א) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן סט סעיף א). ברשימה זו מעוגנת חובת הבעל ל’מזונות’ אשתו ול’כסות’ אשתו. בכלל דברים אלו נכללת חובת הבעל לספק ‘מדור’ לאשתו (רמב”ם שם פרק יג הלכה ג ושולחן ערוך שם סימן עג סעיף א). חובה זו של הבעל – למזונות כסות ומדור – היא חובה עצמאית הנובעת מעצם ומהות קשר האישות והנישואים על פי ההלכה.

חובה זו הינה חובה טבועה של הבעל כלפי אשתו למשך כל תקופת הנישואין ועל דרך הכלל אינה פוקעת אלא בפקיעת הנישואין כגון בגירושין. יוצאים מכלל זה הם המקרים שבהם הטיל בית הדין על האישה ‘חיוב’ להתגרש ומקרים של נישואי איסור שההלכה מחייבת את היפרדותם בגט, כגון כהן וגרושה, שמן הדין חייבים להתגרש ולכן חל בהם הכלל של “ב’עמוד והוצא’ קאי, מזונות אית לה?” מכל מקום ברור שכל עוד אין במעשיה של האישה כל עוול הלכתי המהווה עילת גירושין, וקל וחומר אמורים הדברים במקרה שעליו אנו דנים שבו האישה טוענת לשלום בית והבעל – כפי שכתב בית הדין האזורי בפסק הדין – הוא שעזב את הבית. וכן הוא בכל מקרה שבו אין בידינו עילה לחייב את האישה להתגרש, שכל חיוביו של הבעל כלפי אשתו שרירים וקיימים. ומאחר שחובת הבעל למדור אשתו על מכונה עומדת, מה מקום יש הוא בכלל לבוא ולהוציא את האישה מהמדור שבו היא חיה מטעם שהבעל דורש פירוק השיתוף ומה עניין זה לזה בכלל? וכי בגלל רצונו לקבל רכוש ובכך למעשה לכוף את אשתו להסכים לקבל גט, נפטור אותו מחובתו למדור אשתו? מה עניין זה לזה? ואם אומנם כתוצאה מכך לא יוכל הבעל עתה לממש את רכושו, אזי יתכבד וימתין, אך מחובה בסיסית זו המוטלת עליו לא יוכל להיפטר, או יתעשת ויחזור אל ביתו ואל אשת נעוריו הקוראת לו לחזור.

לפיכך גם טענה זו אין בה ממש ודינה להידחות מכול וכול.

טענה שנייה שטען בא כוח המערער על בסיס הנחה שהניח כי אין לחייב את הבעל גם בתשלום מזונות וגם בתשלום מכוח חוק יחסי ממון. די בכך אם נאמר כי להנחתו בוטל דין מזונות אישה, שהרי לשיטתו כל שישולם בעתיד כסף מהבעל לאישה במסגרת איזון המשאבים לא נוכל לחייב את הבעל בחובת המזונות. ברור שבא כוח המערער עירב מין בשאינו מינו, גם כשהודיע כי יש בידו פסקי דין רבים הפוסקים כך. הדיון על האפשרות או אי־האפשרות לחייב את הבעל בתרתי, מה שקיבל את ההגדרה של ‘כפל זכויות’ או ‘כפל מבצעים’, נוגע לחיוב הבעל בעת הגירושין בתשלום הכתובה במקביל לחיובו להעביר לאשתו רכוש מכוח חוק יחסי ממון.

אך כאמור לחייב עתה את הבעל במזונות כל זמן שאין גירושין ואין חיוב על האישה לקבל גט, חובת תשלום המזונות אינה ניתנת לערעור ואין לה ולא כלום עם שאלת הרכוש שיתחלק בעת הגירושין. קל וחומר הדברים אמורים במקרה שהבעל הוא שפנה אל בית המשפט לדון באיזון המשאבים. כך בחר הוא את מימוש חוק יחסי ממון ולא יעלה על הדעת שבכך ייפגעו זכויות האישה למזונות ומדור. הווה אומר: גם טענה זו אין בה ולא כלום ודינה להידחות.

מסקנות

העולה מכל הנ”ל כי לפנינו ערעור שהוגש ללא כל בסיס ואשר בחלקו הארי הוא עומד בסתירה לעובדות שהיו בפועל וחלק נוסף ללא כל בסיס משפטי או הלכתי. הגשת ערעור כזה הייתה מיותרת ומעלה ספק על מידת תום הלב שהייתה בה. במצב זה דינו של הערעור להידחות תוך חיוב בהוצאות לטובת המשיבה.

מוחלט

א. הערעור נדחה.

פסק הדין של בית הדין האזורי מיום ט”ז בסיוון תשע”ט (19.6.19) בתוקפו עומד.

ב.         אנו מחייבים את המערער בתשלום הוצאות לידי המשיבה בסך 12,000 ש”ח (מע”מ כלול).

גביית התשלום לידי המשיבה תיעשה על ידי העברה של 12,000 ש”ח מתוך הפיקדון שהפקיד המערער בקופת בית הדין לידי המשיבה. יתרת הפיקדון בסך של 3,000 ש”ח תוחזר למערער.

ג.         פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ”ח בטבת התש”ף (25.1.2020).

הרב אליהו הישריק                          הרב מיכאל עמוס                        הרב אברהם שינדלר

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?