מידע מקצועי

זכויות בנכס מכוח התנהגות המנוגדת להסכם בדבר העברתן ומכוח השקעה בנכס לאחר ההסכם 1142371-1 – ביה”ד הגדול

פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך כ”ב באב תשע”ז (14.8.17), והמשכו על הבהרת בית הדין מיום ל’ בשבט תשע”ט (5.2.19), שלפיהם הסכם הגירושין שאישר בית הדין מיום ב’ בשבט תשס”ג (5.1.2003) בעינו עומד, ולפיכך המשיבה רשאית להעביר את הדירה על שמה בשלמות בהתאם לאמור בהסכם הגירושין.

המערער טוען לביטול החלטה זו.

לדבריו, ההסכם בוטל בהתנהגותם של הצדדים. לטענתו לאחר אישורו של ההסכם חזרו הצדדים מדי פעם בפעם לחיים משותפים. הוא מצביע על שהוא המשיך לשלם את הלוואת המשכנתה (בניגוד להסכם) מאז ועד היום.

המשיבה מאידך גיסא, מכחישה לחלוטין את החזרה לחיים משותפים לאחר אישור ההסכם, וטוענת שתשלומי הלוואת המשכנתה אין בהם כדי להוכיח את בטלותו של ההסכם.

א.   עובדות וטיעונים בתמצית

להלן נצטט מפסק הדין נשוא הערעור מיום כ”ב באב תשע”ז (14.8.17) את העובדות הנצרכות (בשינויים לשוניים):

בתאריך ב’ בשבט תשס”ג (5.1.2003) אישרו הצדדים בבית הדין הסכם גירושין. במסגרת ההסכם נקבע בסעיף 7:

הבעל מוותר על זכויותיו בדירת המגורים ויעביר את חלקו בדירה לידי האישה ללא כל תמורה ולשם כך ימסור בנאמנות לעו”ד גליקמן אלה ייפוי כוח בלתי־חוזר לצורך העברת זכויותיו על שם האישה.

בפועל הבעל חתם בהתאם להסכם על ייפוי כוח בלתי־חוזר שהופקד ביד באת כוח האישה.

בסעיף 10 להסכם נכתב:

האישה מתחייבת לרשום את חלק של הבעל בדירה על שמה מיד לאחר קבלת תעודת הגירושין. האישה לוקחת על עצמה, מיד לאחר הגירושין, לפרוע את המשכנתה הרובצת על הדירה ואת כל ההלוואות שנלקחו בגין קנייתה ואת כל ההוצאות הקשורות לבית.

בפועל הצדדים לא הגיעו ליום סידור הגט. כמו כן, מאז לא העבירה האישה בפועל את חלק האיש בדירה על שמה.

בדיון […] בתאריך כ”ז בניסן תשע”ה (16.4.2015), שבו אישרו הצדדים הסכמה להתגרש, נכתב בהחלטה שלאור חלוף השנים יש לעדכן הסכם גירושין מתאים לתאריך הפרידה.

בהמשך להחלטה זו, הגיש התובע את התביעה לביטול הסכם הגירושין […]

עד כאן ציטוט חלקי מההקדמה לפסק הדין נשוא הערעור.

בהמשך להחלטה המצוטטת בפסק הדין, כאמור, הגיש התובע את התביעה לביטול הסכם הגירושין שעליה ניתן פסק הדין נשוא הערעור.

לאיש שני טיעונים מרכזיים לביטול ההסכם:

האחד: עצם העובדה שבפועל הצדדים לא התגרשו, ויש לראות את הגירושין בפועל כתנאי בסיסי להחלת ההסכם;

השני: יש לראות את התנהגות הצדדים לאחר ההסכם שנחתם כמעשים לביטול ההסכם. המערער מצביע על עובדות המוכיחות זאת.

כאמור, בית הדין האזורי דחה את הבקשה לביטול ההסכם. בפסק דינו דן בית הדין בשני הטיעונים הנ”ל.

באשר לדחיית הטיעון הראשון, שלכאורה יש לראות בגירושין בפועל כתנאי בסיסי להחלתו של ההסכם, כתב בית הדין האזורי שמאחר שהצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מייד לאחר ההסכם ומאחר שמדובר בנישואין אזרחיים בלבד, יש לקבוע שהצדדים לא ראו בגירושין בפועל כתנאי מתלה של ההסכם. בית הדין נימק את קביעתו זו והוכיח אותה מהתנהגות הצדדים ש’הוכיח סופה על תחילתה’, שהרי במשך כשתים־עשרה שנים לא ראו הצדדים צורך להתגרש בגט פיטורין כדת משה וישראל אף שחיו בפירוד גיאוגרפי מלא, האיש באילת ואילו האישה במרכז הארץ, וציין עוד עובדות המצביעות על כך.

בנוגע לחלק זה של פסק הדין, המנומק באר היטב, לא מצאנו מקום להתערבות כלל. אכן הגירושין כדת משה וישראל בנסיבות התיק לא היו תנאי להפעלת שאר הרכיבים הרכושיים והממונים שבהסכם.

אולם באשר לטיעון השני – שהתנהגות הצדדים, ובפרט המשך תשלומי האיש את חוב המשכנתה, מובילה למסקנה שהצדדים ביטלו את ההסכם – לא הייתה ברורה לנו עמדתו של כבוד בית הדין האזורי הדוחה את הטיעון. לכאורה בחינת הטענה צריכה להיות תלויה גם בגובה הלוואת המשכנתה ששילם האיש ביחס לשווי הדירה. מבלי להתייחס לנתונים העובדתיים נאמר כי הן אמת שאם מדובר בחלק שולי משווי הדירה יש לדחות את טענת האיש, אבל האם גם לו היה מדובר ב־95% משווי הדירה, היינו מעניקים את הדירה לאישה ודוחים את בקשתו? אתמהא!

בשל כך נתבקש כבוד בית הדין האזורי לבחון את הנתונים נכון לשעת חתימת ההסכם, ולהבהיר את עמדתו – אם על אף הנתונים שיתבררו פסק דינו בעינו עומד.

ב.   הפשרה ועילתה

(א)  רקע

ביום ל’ בשבט תשע”ט (5.2.19) המציא כבוד בית הדין האזורי את הבהרתו שממנה עולה ששווי הדירה נכון לשעת חתימת ההסכם היה – 550,000 ש”ח, ואילו יתרת חוב המשכנתה אז הייתה 124,287 ש”ח. זאת אומרת: חוב המשכנתה היה 22.6% משווי הדירה, רכיב שאינו רכיב שולי כלל. כבוד בית הדין האזורי הוסיף והבהיר שעל אף הנתונים הללו עומד בעינו פסק דינו שיש לדחות את טענת האיש לביטול ההסכם.

אולם בית דין זה, לאחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון בחומר שבתיק ובמכלול הנתונים שבכללם שיעור המשכנתה וחלקה היחסי משווי הדירה, ומאחר שאי אפשר לברר עד אחרית מה היה בין הצדדים בתקופת הפירוד בכל הנוגע להסכם או לביטולו ואיזו גרסה קרובה לאמת יותר, סבור שיש לפשר וכדברי הרא”ש הידועים (שו”ת הרא”ש כלל קז סימן ו) שנפסקו להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ה).

לפיכך לעניות דעתי בשקלול כל הנתונים יש לפסוק כפשרה הקרובה לדין שהמערער זכאי לקבל 20% משווי הדירה כיום וככל שיבואר להלן.

בית הדין האזורי כתב בסופה של הבהרתו שסוגיית החזר תשלומי המשכנתה, לאור הקביעה שההסכם לא בוטל, לא נדונה לפניו והוא אף לא נתבקש לדון בזה, לא מחמת דרישת הצדדים ואף לא בבקשת בית הדין הגדול להבהרה.

לדעתנו, לאור האמור, שמדובר בתשלום של כ־22.6% מערך הדירה ושאין בסיס להניח שתשלום זה נעשה כתחליף לתשלום המזונות, הרי שאין שום ספק שאם ההסכם אינו מבוטל והמשיבה רשאית להעביר את הדירה על שמה ובהתאם ללשונו של ההסכם, על המשיבה להחזיר לאיש את תשלומי חוב המשכנתה ששילם. וכי מדוע יפרע המערער את חוב המשיבה כשהיא מקבלת את כל הדירה ללא שתידרש להשיב לו את מה שבעצם מתברר כתשלום עבורה?[1]

אולם מאחר שתביעתו של המערער היא לא להחזר תשלומי המשכנתה אלא לביטול ההסכם, לקביעה שהדירה משותפת מאז ועד היום ולביטולו של ייפוי הכוח הבלתי־חוזר, הרי שאין מקום לדון בהחזר תשלומים בטרם שתוכרע שאלת ביטול ההסכם שבהודעת הערעור.

(ב)  המורה התנהגות הצדדים על הסכמה לביטול ההסכם והיש בה להביא לתוצאה זו משום כך או מחמת חוסר תום לב מצב המשיבה?

העילה שעליה מצביע המערער לביטול ההסכם היא שהצדדים ביטלו בהתנהגותם את ההסכם באשר ההסכם נחתם וניתן לו תוקף פסק דין ביום ב’ בשבט תשס”ג (5.1.2003) מתוך כוונה להתגרש במועד סמוך, אבל בפועל לא התגרשו הצדדים, ומאז ועד הפנייה בשנית להתגרש ביום כ”ז בניסן תשע”ה (16.4.2015) המשיך המערער לשלם את חוב המשכנתה על הדירה לבדו ומחשבונו ואפשר לאישה להמשיך, במשך שנים לאחר ההסכם, ולקבל דמי שכירות מדירה שקיבל בירושה מאימו. כל זה מוכיח בעליל שהצדדים זנחו את ההסכם וביטלו אותו בהתנהגותם. זאת ועוד: לא נעשתה פעולה כל שהיא שמבטאת את קיומו של ההסכם במשך כל אותן שתים־עשרה שנים.

באת כוח המערער מצביעה על שלל פסקי דין אזרחיים שמהם עולה שעל אף אישור הסכם גירושין בערכאה שיפוטית יכול הוא שיתבטל אם הצדדים מצביעים על ביטולו בהתנהגותם במשך תקופה ארוכה ורציפה, גם ללא הודעה מפורשת על ביטולו. ראו לדוגמה ע”א 901/90 תדמור נ’ ישפאר וע”א נחמיאס נ’ קולומביה 5630/90, וראו גם ע”א 4946/94 אגברה נ’ אגברה, פ”ד מט (2) 508. על אף השוני העיקרון אחד הוא.

נקדים ונאמר שגם בהלכה, מאחר שבדרך כלל הזכויות המוקנות בהסכמים הן חוזיות ולא קנייניות, אין מניעה לקבל את הקביעה שביטולם יכול להתרחש ללא הודעה מפורשת, ככל שהתנהגותו של הזוכה מוכיחה בעליל שוויתר הוא על הזכויות הללו, והרי זה כמו מחילה היכולה לחול ללא קניין, וכפי שכותב כבוד בית הדין האזורי בעצמו בפסק הדין נשוא הערעור, הדברים ארוכים.[2]

אולם בנדון דידן גם אם מפעולותיו של המערער נוכל להוכיח שהוא התנהג כאילו ההסכם בוטל, הרי שבנוגע למשיבה לא נמצא אות (אינדיקציה) ברור שבהתנהגותה ביקשה לבטל את ההסכם ולחזור למצב שקדם לו. טענותיו של המערער שהצדדים חזרו לחיים משותפים לפרקי זמן מסוימים לאחר ההסכם לא הוכחו והמשיבה הכחישתן. גם לו היינו מקבלים את גרסתו של המערער בטענות אלו, לא היה בהן כדי להוכיח שהמשיבה זנחה את ההסכם וביטלה אותו בהתנהגותה. הדברים היחידים שיש בהם כדי לעורר את הספק בעניין זה, שמא גם היא ביקשה לבטל את ההסכם, הם השתיקה של המשיבה נוכח תשלומי המשכנתה ששילם המערער וכך גם המשך קבלת השכירות מהדירה האחרת, הבלעדית של המערער (דירת אימו): המשיבה שתקה עת שילם המערער אף שמהסכם עולה בבירור שהיא שצריכה לשלם את חוב המשכנתה כחלק מההתחייבות להעברת הדירה על שמה. (אומנם בהסכם נאמר שהדרישה להעברת חוב המשכנתה על שמה תהיה רק לאחר הגירושין בפועל, עם העברת הדירה בפועל על שמה, אבל זה רק לצורך הפרוצדורה המשפטית האפשרית.) המשיבה גם המשיכה לקבל את דמי השכירות כמימים ימימה אף שברור שאם דרכיהם של הצדדים נפרדות אין סיבה שתמשיך לקבלם. (הטענה שטענה היא, שהיה זה בתמורה לטיפול בדירה, היא קלושה ביותר כי איך ייתכן שבתמורה לטרחה מועטת תקבל את כל השכר מדירה השייכת למישהו אחר.) ובכן מהתנהגות המשיבה לא נוכל להצביע בוודאות על שהיא ביטלה את ההסכם בהתנהגותה, אבל מידי ספק לא יצאנו.

בלשון אחרת נוכל לומר שהמערער היה סבור לתומו שההסכם מבוטל, ולכן המשיך לשלם את חוב המשכנתה ואת הוצאות הרכב ואף אפשר למשיבה להמשיך וליהנות מהשכרת הדירה הרשומה על שם אימו. אילו היה הוא סבור שהסכם תקף היה מבקש להוציא אותו מחוב המשכנתה לאלתר ולהפסיק מיידית את שאר ההטבות שהוקנו למשיבה. מנגד ברור שהמשיבה פעלה שלא בתום לב, כשמצד אחד היא יוצאת מנקודת הנחה שההסכם קיים (אם נניח שאכן לא התכוונה לבטלו), כשיש בידה ייפוי כוח בלתי־חוזר להעברת הדירה על שמה ובהעדר חזרה לחיים משותפים כבעל ואישה, וכי למה תבטל את ההסכם? אבל מצד שני היא נותנת למערער להמשיך ולשלם את חוב המשכנתה, שלא כדין ובניגוד לרוח ההסכם שלפיו את חוב המשכנתה תשלם היא, וממשיכה לגבות את דמי השכירות מדירתה של אימו. ואומנם העדר תום לב מצד המשיבה לכאורה אינו סיבה לביטולו של ההסכם, כל שלא הוכח בהתנהגותה שהיא מבטלת את ההסכם ומוותרת על הזכות המוקנית לה, אבל הכרעת הדין חייבת להביא בחשבון גם את העדר תום הלב, בבחינת ‘שלא יצא חוטא נשכר’, ולמנוע עשיית עושר שלא במשפט.

במצב עניינים שכזה, שצד אחד התנהג כאילו ההסכם בוטל ואילו כלפי הצד השני יש לנו ספק, נראה לי על דרך הפשרה הקרובה לדין, שיש להעניק למערער זכויות יחסיות בדירה (ולחלופין, תשלומים בגובה החלק היחסי), בהתאם לחלק חוב המשכנתה בשווי הכללי של הדירה ביום ההסכם. בנדון דידן לאחר שקבלנו את הנתונים הרלוונטיים מצאנו שמדובר על 22.6% משווי הדירה.

פשרה זו היא בין קבלת הגרסה של המערער שלפיה מגיעה לו מחצית מהדירה לבין גרסת המשיבה שלפיה לכל היותר מגיע לו החזר תשלומי המשכנתה בלבד. אבל פשרה זו היא גם קרובה לדין, וכדלהלן:

גם אם נסיק שהמשיבה מעולם לא ביטלה את ההסכם, והיא מבקשת לקיימו, סוף סוף לעובדה שהמערער פעל כאילו ההסכם בוטל בעוד המשיבה שותקת ומאפשרת לו להוציא מכספו בטעות, יכולה להיות השפעה על גובה התשלום שהמשיבה צריכה לשלם לאיש.

(ג)   ההסתמכות

המערער, כאשר פרע את חוב המשכנתה, הסתמך על ההנחה שההסכם בטל ולכן תגיע לו מחצית מהדירה. הסתמכות זו היא פרי התנהגותה של המשיבה שלא ביקשה להעביר את חוב המשכנתה על שמה, כמצופה ממנה, במשך כשתים־עשרה שנים. זאת אומרת, המערער הוציא הוצאות על סמך התנהגות המשיבה, שאלמלי שתיקתה היה נמנע מלהוציא את אותן הוצאות. בכהאי גוונא יש שהסתמכות שכזו יוצרת חיובים על מי שהסתמכו עליו (ולפעמים הסתמכות שכזו יוצרת אף קניין ומאפשרת העברת בעלות על שמו של המסתמך).

בפסק דין אחר (בתיק 842067/5) הארכנו בגישה ההלכתית בנוגע לעיקרון ההסתמכות. להלן ציטוט מפסק דין זה, ולאחריו ההשלכה לנדון שבפנינו.

עיקרון ההסתמכות

העיקרון של ה’הסתמכות’ כמקור לחיוב תשלומים או ליצירת הסכם סמוי להתחייבות ממונית של ה’נסמך’ כלפי המסתמך, גם בלא אומר ודברים, יש לו בסיס ומשענת הלכתית בחלק מהראשונים והפוסקים במקורות רבים.

כך מצאנו בדין של “לך ואני אבוא אחריך”, שמשמעו שבעל דין מוציא הוצאות להתייצב למשפט והצד השני נעדר, שזה שנעדר חייב בשיפוי ההוצאות של המוציא. הרי שמי שהסתמך על חברו והוציא את הוצאות הדרך על פיו, שהתבררו כמיותרות, חייב מי שהסתמכו עליו לשלם לשני את כל הוצאות הדרך. כך כתב רמ”א (חושן משפט סימן יד סעיף ה) ומקורו בדברי המרדכי (סנהדרין סימן תשט).

כך גם מצאנו בסוגיית “מראה דינר לשולחני” ששולחני שאמר למי שביקש לבחון טיבם של מטבעות שמטבע מסוים ראוי הוא ועל סמך זה קנה אותו והתברר שהמטבע אינו ראוי למסחר, חייב השולחני לשלם למסתמך את נזקו. עיין שולחן ערוך (חושן משפט סימן שו סעיף ו) ומקורו מבבא קמא (דף צט ע”ב). ואומנם לכאורה נראה שהלכה זו נכונה רק כאשר אמר המסתמך לשולחני “חזי דעלך קא סמיכנא”, אבל עיין בפתחי חושן (הלכות גנבה פרק יג סעיף כה ובהערות שם אות נ, הרחבת דברים) ובשו”ת שמע שלמה (להגר”ש עמאר שליט”א, חלק ה סימנים ג–ד) שנראה כמילתא דפשיטא שהעיקר הוא רק אומד הדעת עד כמה הסתמך הרוכש על השולחני, וככל שההסתמכות ברורה ביותר אין צורך באמירה מפורשת.

וכך נראה מהדין הכללי שמעביד שחוזר בו מהעסקת פועל שהובטחה לו עבודה ועל בסיס הבטחה זו הגיע לעבודה ניתן לחייב אותו במלוא התשלום אם הפסיד על ידי זה הזדמנות עבודה חילופית. (עיין תוספות בבא מציעא עו ע”ב דיבור המתחיל “אין” ושולחן ערוך חושן משפט סימן שלג סעיף ב.) ועוד דוגמאות למכביר שנבנו ונשענו על מקורות אלו שהובאו בפוסקים ובשו”תים השונים.

הכותרת הכללית של חיובים אלו היא “מוציא הוצאות על פיו של חברו”, וכאמור “על פיו” זה – לאו דווקא, אלא העיקר הוא שההסתמכות ויצירת המצג להסתמכות היא ודאית.

באשר לתשתית המשפטית לחיוב בדוגמאות שלעיל מצאנו שתי גישות מרכזיות, האחת נשענת על דיני הנזיקין, והשנייה על דיני השעבודים וההתחייבות מכללא, וכלהלן:

יש שכתבו שמקור החיוב הוא מדינא דגרמי שהוא חלק מדיני נזיקין.

זאת אומרת: על אף ההלכה שאדם המזיק לחברו בגרמא בדרך עקיפה פטור מלשלם, במקום שהנזק הוא ודאי – גם אם הוא עקיף – יחויב המזיק בתשלומי הנזק. ולכן בדוגמאות שלעיל ניתן לראות בנזק שהתרחש כנזק ודאי שנגרם למסתמך. לדעה זו ההסתמכות היא לא סיבת החיוב אלא ההוכחה לקיומו של הנזק הוודאי. אם הוצאתי הוצאות על פיך, הרי שגרמת לי את הנזק בוודאות.

כך סבורים הרא”ש (בבא מציעא פרק סימן ב), הטור (חושן משפט סימן שלג), סמ”ע (שם ס”ק ח) וגר”א (שם סימן יד ס”ק ל–לא), וכמדומני שזוהי הדעה הרווחת במרבית הראשונים.

אבל יש שכתבו שמקור החיוב הוא מדיני הערבות וההתחייבות, וישנן התחייבויות סמויות, שאף שלא סוכמו בפירוש יש להניח שהן קיימות.

זאת אומרת: אף על פי שבמקרים המדוברים לא קיימת התחייבות מפורשת לקבלת אחריות של מי שמייצר את המצג כלפי המסתמך עליו, מאחר שברור לו שהאחר עושה מעשה על פיו ומוציא הוצאות על סמך המצג שאותו הוא מייצר, הרי זה כאילו התחייב במפורש לשאת באחריות להסתמכות זו, ובכלל אחריות זו גם תשלום של ההוצאות של המסתמך. כך כתבו וביארו את החיובים הנזכרים אמרי בינה (הלכות דיינים סימן כא), ביאור הגר”א (שם) כפי שביארו בבאר אליהו (שם) וקהילות יעקב (בבא מציעא סימן מז), ושם ביאר שכך כתבו ראשונים נוספים.

מקור ושורש לגישה זו הם דברי הריטב”א בבבא מציעא (דף עג ע”ב) על אודות מי ששלח שליח עם מעות לקנות לו יין במקום זול כדי לסחור ביין במקום היוקר ולהרוויח את הפער: מבואר בגמרא שאם הלך השליח ולא הביא חייב לשלם למשלח יין כבמקום הזול. ונתקשו הראשונים מטעם מה הוא מחויב? לא יהא זה אלא כ”מבטל כיסו של חברו” ומונע ממנו רווח שהוא פטור מלשלם על מניעת הרווח.

ובריטב”א שם כתב לחדש בהאי לישנא:

קשיא לן: למה חייב לשלם לו כלום, ומאי שנא ממבטל כיסו של חברו שהוא פטור מפני שאין היזקו אלא גרמא, וכן אם הוביר שדהו אינו חייב לשלם לו אלא כשקבל עליו כן בפירוש? ותירץ ר”י דהכא נמי כשהתנה כן בפירוש שאם לא יקח לו שישלם לו פסידא שלו, ולא הזכיר התלמוד כן מפני דהא פשיטא דבלאו הכי לא מחייב ולא הוצרך אלא לפרש כיצד ישלם לו ולאיזה חשבון ישלם לו. ומורי הרב תירץ דהכא, אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל, כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח על ידי עצמו או על ידי אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן – הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב. וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעל הבית מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעל הבית חייב לשלם להם מה שמפסידין, דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו. וזה דין גדול.

מדברי הריטב”א הללו משתמע שגם כשההסתמכות אינה מפורשת ולא התחייב השליח במפורש לפצות את המשלח, אפילו הכי חייב כאילו נתחייב מפורשות.[3]

ועיין בנתיבות המשפט (סימן קעו ס”ק לא) שלפי דברי הריטב”א הללו כל שותף או פועל שהתרשלו יהיו חייבים לפצות את המעביד גם על מניעת רווח, כיוון שבעל הבית נסמך עליהם, וכן כתב עוד (סימן קפג ס”ק א וסימן שו ס”ק ו) דפשיטא ליה הכי.

ובשו”ת חתם סופר (חלק ה – חושן משפט סימן קעח) כתב על דברי הריטב”א הללו כהאי לישנא:

וצריך לפרש דהכי קאמר: כי היכי דבפועל החוזר בדבר אבוד “שוכר עליהן או מטען” כדי שכרן או מה שיש תחת ידו משלהם, ובמה נתחייבו לו? ועל כרחך משום שסמך עליהם, והכי נמי הכא: בכך נתחייבו זה לזה, אלא דהכי חמיר טפי, וצריך לשלם לו משלם מכיסו כחמרא דזלשפט, משום דביטל כיסו ולא בא אליו לחזור בו. ואלו היה בא לחזור בו והחזיר לו מעותיו בזמנו, היה הבעל הבית משתדל להמציא לעצמו שליח אחר או משא־ומתן אחר, ואז היה דינו של זה כפועל אבל עכשיו שעיכב המעות אצלו גרע. כן נראה לי פירושו […] ומינה: כל היכי שהפסדו ברור צריך לשלם לו כחמרא דזלשפט לדעת הריטב”א ורבו ז”ל. וצריך לומר דסבירא ליה להריטב”א דהך דירושלמי דמבטל כיסו דקאי אבריתא ד”נותן מעות לחברו על פירות” – היינו טעמיה דפוטר, משום שאין ההפסד ברור, שהיה בידו לעשות. משום הכי הוי ליה גרמא […] ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אהריטב”א דהא ראיתו נכונה מפועל.

עוד ראיתי שיש שכתבו לבאר גם את דינו של רב גידל אמר רב (הובא לעיל) שהתחייבות לנדוניה במעמד הקידושין מחייבת בלא קניין, ש”הן הן הדברים הנקנים באמירה”, על בסיס עיקרון זה המובא בריטב”א הנ”ל.

ואומנם לא נכחד שרבים כתבו שלא כדברי החתם סופר הנ”ל, וסבירא להו שדעת הריטב”א היא יחידאית – עיין באמרי בינה (דיני הלוואה סימן לט) שכתב על דברי החתם סופר הנ”ל “ותמהני, הא כמעט מכל הראשונים מבואר דרק בהתנה לחייב את עצמו אם לא יעשה חייב, וכמו שכתבתי”, בשו”ת שבט הלוי (חלק ז סימן רלו) שכתב על דברי הריטב”א “אולם זו דעת יחידית שמתוך כל המפרשים נראה דלא סבירא להו כן” ובחזון איש (בבא קמא סימן כב ס”ק א–ג) שכתב שלא כדברי החתם סופר וסבירא ליה שכל הראשונים חולקים על הריטב”א (ויעוין שם גם בסימן כג ס”ק כב), ויעוין בפד”ר (חלק ג עמ’ 30 ואילך). אבל ייתכן לומר שגם לחולקים אין זה מחמת שהתחייבות על בסיס של הסתמכות אינה קיימת אם לא נעשתה בקניין מפורש, אלא שלא קיימת אומדנה ברורה ליצור התחייבות.

עד כאן מפסק הדין הנ”ל שממנו עולה שיש מהפוסקים שכתבו שכל מי שהוציא הוצאות על סמך מצג שאחר מציג בפניו, אם ברור לכול שההוצאות נגרמו בעטיו של מצג זה – הרי יש לחייב את האחר בתוצאת ההסתמכות כאילו ההוצאה נעשתה בשליחותו ובאחריותו.

מעין זה בנדון דידן: המערער שהמשיך לשלם את חוב המשכנתה ושאפשר למשיבה להמשיך וליהנות מהשכרת הדירה שקיבל בירושה מאימו – עשה זאת על בסיס המצג שהציגה המשיבה בפניו שההסכם להעברת הדירה על שמה בטל גם מבחינתה. לא מסתבר בנסיבות התיק שהמערער היה ממשיך בהתנהלות זו ללא המצג שהציגה המשיבה בפניו שההסכם בטל, ולכן יש לחייב את המשיבה באחריות כלפי המערער כאילו ההסכם בטל.

על אף האמור, לא נוכל לומר שאין לנו ספק כלל שהמשיבה היא שיצרה את המצג בפני המערער כאילו ההסכם בוטל. ייתכן שהמערער בטעותו בלבד חשב שההסכם בוטל ופעל בהתאם, ולא בגלל הצגת המשיבה בפניו את האפשרות שההסכם בוטל. ואם כך, ממילא אין סיבה הלכתית לחייב אותה באחריות כלפי תשלומיו של המערער מעבר להחזרת התשלומים.

(ד)  האפשרות כי למרות האמור יש גם לראות את ההסכם כבטל בשל התנהגות הצדדים וכוונתם או מחמת תנאי הגלום בו ושלא התקיים

זאת ועוד: גם אם הגירושין בפועל, בנסיבות התיק הנוכחי, לא היו תנאי בהחלתו של ההסכם, וכאמור לעיל – לכאורה תשלום חוב המשכנתה, שהתברר שלא היה זניח כלל, ייתכן שהיה הוא תנאי בהחלתו של ההסכם. בנוסף לזה: העובדה שהצדדים לא התגרשו בפועל בסמוך לעריכת ההסכם – גם אם הסקנו שבנסיבות התיק אין לראות את הגירושין כתנאי בהסכם, מכל מקום – עובדה זו יכולה להצביע על האפשרות שהצדדים ביקשו לזנוח את ההסכם ולבטלו בהתנהגותם, וכפי שהיה סבור הדיין שבאו לפניו בראשונה, שביקש מהצדדים לערוך הסכם חדש ומעודכן. יש להניח ששתי עובדות אלו, העדר גירושין בפועל בסמוך לעריכת ההסכם, שתים־עשרה שנה אחורנית, והן תשלום חוב המשכנתה בכל אותן השנים על ידי המערער בניגוד לאמור בהסכם, הן אלו שהובילו אותו לבקש מהצדדים לערוך הסכם חדש ומעודכן.

מכל מקום, מידי ספק רב לא יצאנו.

(ה)  מסקנה

לאור הספקות הללו, לעניות דעתי יש מקום להטיל בין הצדדים פשרה שלפיה מחד גיסא לא נבטל את ההסכם בכללותו אבל מאידך גיסא לא נסתפק בחיובה של המשיבה להחזיר למערער רק את תשלומי חוב המשכנתה בלבד. בבואנו לדון בגובה הפשרה יש להביא בחשבון גם את העובדה שהמערער לא שילם מזונות בעבור הקטין, אך מאידך גיסא הוא אפשר לאישה לקחת את דמי השכירות של הדירה מירושת אימו, בכל אותן שנים שהיה מחויב בתשלום המזונות.

לאחר שקלול כל הגורמים הצעתי היא שהפשרה תהיה תשלום של 20% מערך הדירה העדכני שהוא קרוב לחלק היחסי של גובה חוב המשכנתה אל מול השווי הכללי של הדירה בשעת החתימה על ההסכם.

ג.    מוציא הוצאות בנכסי חברו

מעבר להיות פשרה זו פשרה ראויה לאור הספקות שהוצגו לעיל היא גם קרובה לדין מטעם נוסף גם ללא ההישענות על צד כלשהו לביטול ההסכם אלא מדין ‘מוציא הוצאות על נכסי חברו’ ברשות שמכוחו היה מקום לחייב בתשלום גם לו היו הזכויות שבדירה מועברות בפועל למשיבה.

תשלומי המערער בעבור חוב המשכנתה (כ־22.6% מערך הדירה) הם בעצם שאפשרו למשיבה להמשיך ולהחזיק בדירה, ללא שתצטרך למכור אותה כדי לפרוע את חוב המשכנתה, והם בעצם שזיכו את המשיבה ב’שבח’ שנוסף לדירה כתוצאה מהתייקרותה (עלייה של כ־100% בשוויה). אפשר לראות את תשלום חוב המשכנתה כעין ‘מוציא הוצאות על נכסי חברו’, הוצאות המייצרות לחברו שבח, ומאחר שהכול היה בידיעתה ומרצונה של המשיבה הרי שזה יוגדר כמוציא הוצאות ברשותו ומדעתו של בעל הנכס.

ומהו הדין בכהאי גוונא במוציא הוצאות על נכסי חברו מדעתו וברשותו והושבחו הנכסים, האם רק הוצאותיו של המשביח יוחזרו לו בתוספת שכר הפעולה או שמא נעשה הוא שותף של ממש בהשבחה, בכולה או במקצתה?

בפסק דין אחר הרחבנו בכך, ומסקנתנו שם היא שיש מן הפוסקים שרואים את המשביח כשותף בשבח, ובפרט, כאשר מדובר על בני זוג (ובנדון דידן היה זה טרם הגירושין בפועל) שמרבית הפעולות שהם עושים זה כלפי זה, נעשות כפעולות של שותפים ולא כשל פועל אל מול בעל הבית. להלן ציטוט חלקי מפסק הדין בעניין:

נחלקו ראשונים ואחרונים במי שהוא כיורד ברשות, שידו על העליונה כאשר השבח גדול מההוצאה (כבנדון דידן), כמה מקבל המשביח […]

יש שכתבו שאומדים כמה אדם רוצה לשלם כדי לייצר את השבח המדובר, ובימינו כמה קבלן ביצוע היה גובה למלאכה המדוברת. אבל יש כתבו שנותנים לו כאריס, כפי המקובל – למחצה, לשליש ולרביע. אריס, בניגוד ל’שַתָּל’ או לקבלן, מקבל חלק יחסי מהשבח עצמו ולא רק תשלום עבור עבודתו.

לעניות דעתי מלשון הרמב”ם (פרק י מהלכות גזלה ואבדה הלכה ז) והשולחן ערוך (חושן משפט סימן שעה סעיף ד) משתמע בפשטות דסבירא להו כשיטה השנייה, שהרי לשון הרמב”ם “נוטל השבח” והיינו חלק בשבח ולא שכר עבודה.

ההיגיון שעומד מאחורי הפעלת אריס הוא המרצתו לייצר שבח גדול ככל היותר שיוכל לגבות שכר גבוה יותר. ונראה שעיקרה של המחלוקת הנ”ל יסודה הוא בשאלת האומדנה בלבד, זאת אומרת: כמה מוכן בעל השדה לשלם למי שירד להשביח את שדהו, כשַתָּל העיר או כאריס. ובהחלט ייתכן לומר שזה ייקבע בהתאם לנוהג המקובל.

אולם מאחר שהבסיס לבירור הנ”ל הוא רק באומדנה, ולאור האמור שההתנהלות בין בני זוג היא כשל שותפים מלאים בשיתוף הכלכלי, הרי שאי אפשר לראות את האישה כמעסיקה את הבעל ואותו כפועל או כאריס שלה (וכן ההפך), והרי הם ככל שותפים הפועלים יחד בנכסי השותפות. זהו היסוד לדברי הרמב”ם ששותפים מתכוונים לחלוק בשווה את השבח עצמו, והרי זה כאריס הנוטל למחצה בהעדר הסכמה מפורשת אחרת.[4]

חובת תשלום או קניין בגוף השבח?

לאור האמור, שמה שנוטל המשביח הוא כמו אריס, יש לדון אם זהו תשלום שמחויב בעל השדה לשלם למשביח, אלא שגובה התשלום הוא יחסי לפריון, או שהאריס זוכה עם יצירת השבח בחלקו היחסי בשבח עצמו, והרי הוא שלו מרגע יצירתו […]

נפקא מינה, מההכרעה בין שתי האפשרויות, בכגון שהשבח התייקר מרגע יצירתו ועד רגע חלוקתו כבנדון דידן (או שהוזל): אם זהו תשלום בלבד שמחויב בו בעל הבית למשביח אין סיבה לומר שיהיה למשביח חלק בהתייקרות, אבל אם המשביח זוכה בשבח עצמו מרגע שהוא נוצר והופך להיות שותף בו הרי שלעצמו התייקר.

כלל הוא בגדרו של אריס שדינו כשותף בשדה ולא כפועל, כמו שכתבו הרי”ף (גיטין לה ע”ב מדפי הרי”ף), הרמב”ם (הלכות שכירות פרק ט הלכה ו) והתוספות (גיטין עד ע”ב ד”ה רבה). ולכן האריס שלא הוצרך לעבוד בהשקיה בשדה לפי שהגשמים השקוה, נוטל כפי שסוכם ולא יופחת משכרו כפי שמצאנו בפועל.[5] לעניות דעתי שותפות זו היא בפירות ובשבח ואין הכרח לומר שהיא בגוף השדה, וזו לשון הרמב”ם בפירוש המשניות (פאה פרק ה משנה ה): “וביאור אריסות: השותפות בתבואת הארץ.”[6] לפי זה, אריס שלא גבה את חלקו בסמוך לאיסוף הפירות ובינתיים התייקרו הפירות – התייקרו לו, בהתאם לחלקו בפירות השדה. לא בתשלום יחסי לפירות לאריס אנו מדברים אלא בשותפות ממשית בפירות.

ועיין בפד”ר (המאגר המקוון פסק דין קז, תיק מספר: 0114-24-1 [במערכת החדשה מספר: 795564/1]) מיום כ”ז תמוז תשס”ג (27.7.2003) – פסק בית הדין הגדול שבו ישבו בדין הרה”ג טופיק, בן שמעון ואיזירר שליט”א שכתבו [גם הם – בעניין השבחת הנכס ומניעת איבודו על ידי תשלום חוב המשכנתה] בפשיטות כהאי לישנא:

נפנה עתה לשאלת איסור ריבית:

ביורד ברשות קיימא לן שנוטל כאריס. באריס מבואר בשולחן ערוך (שלד סעיף ג) שדינו כשותף (ועיין רמב”ם שכירות פרק ט הלכה ו), ומבואר כן בגמרא (בבא מציעא עג, א), ועיין רי”ף (גיטין דף לה, א בדפי הרי”ף, בסופו). נמצא שאין כאן דמי ‘אגר נטר’ אלא: האשה גובה מהשותפות שיש לה בשבח. וגם אם אין לה קניין בגוף הבית, מכל מקום יש לה קניין לפירות לפי חלק ההשקעה. ונראה פשוט שאריס שנוטל שליש ביבול – אם נתאחר מלגבות התבואה ובינתיים נתייקרה התבואה – השבח לאריס.

דברים מפורשים.

וכשם שדבר זה נכון בנוגע לפירות כך הוא נכון בנוגע לכל השבחה, כשלמשביח יש דין של אריס. הגיונם של הדברים הוא שכאשר בעל הבית מבקש מאחר להשביח את נכסיו ומעניק את הסמכות והאחריות למשביח הוא אינו שוכר פועל לעבודתו ואף לא קבלן שהוא מטיל עליו משימות תמורת תשלום, אלא הוא מבקש לעשות את המשביח לשותף שלו, ולכן אם לא היו פירות ושבח – אין לו לשותף זה ולא כלום. אולם שותפות זו היא רק בהשבחה שבנכס ולא בגוף הנכס שנשאר בבעלותו של בעל הבית.

לדידי, אין ספק שאומדנה שכזו קיימת בין כל בני זוג, שכאשר אחד מהם פועל בנכסי השני אין הוא כפועל לא כשכיר של משנהו ואף לא כקבלן שלו אלא כשותף, אלא אם כן ישנה הסדרה אחרת. הסדרה אחרת זו יכולה להיות או במסגרת תקנת חכמים של אכילת פירות, המשליכה גם על סוגיית ההשבחה, או על ידי הסכם מפורש של הפרדת רכוש מוחלטת.

עד כאן ציטוט חלקי מפסק דין הנ”ל.

אומנם אין הסוגיות דומות בעניינן, אבל העיקרון של שותפותו של המשביח בשבח – לכאורה זהה. ולפי עיקרון זה יש לראות בנדון דידן את המערער ששילם את חוב המשכנתה לבדו כשותף בהשבחה שגרמה פעולתו ולהקנות לו תשלום שווה ערך להשבחה, לפי ערכה היום.

גם בדרך זו נגיע למסקנה שיש לחייב את המשיבה בתשלום שווה ערך של 20% משווי הדירה העדכנית. ומדוע אמרנו שזוהי ‘פשרה הקרובה לדין’ ולא הדין עצמו? כי יש הבדל גדול וברור בין ‘מוציא הוצאות על נכסי חברו’, שהשבח נובע ישירות מההוצאות עצמן לבין תשלום חוב המשכנתה שלא הוא גרם לשבח שיבוא אלא ההתייקרות של הדירות, שמקורה בגורמים חיצוניים ולא בתשלום חוב המשכנתה, אף שהיה מקום להניח שאלמלי פירעון חוב המשכנתה הייתה הדירה נמכרת בשעתה והשבח לא היה מגיע לעולם כלל.

ד.   מסקנות

סוף דבר: לאור הצורך בעשיית פשרה בנסיבות התיק, ולאור העקרונות האמורים – הן עיקרון ההסתמכות, והן העיקרון של ‘מוציא הוצאות על נכסי חברו’ – לעניות דעתי הפשרה הקרובה לדין היא להקנות לאיש קרוב לאותו חלק יחסי של תשלום חוב המשכנתה מול שווי הדירה, לפי ערך הדירה כיום. ולפי הנתונים שבפנינו אפשר לקבוע שהתשלום יהיה 20% מערך הדירה כיום. אשר על כן, אם תתקבל דעתי, אני מציע לקבוע:

א.         הערעור מתקבל בחלקו: המשיבה תשלם למערער בתוך מאה ועשרים יום מחתימת פסק דין זה 20% משווי הדירה לפי ערך שמאות נכון לתקופה הנוכחית, והמערער יפרע את יתרת חוב המשכנתה. השמאות תיעשה על ידי שמאי שיוסכם על הצדדים, ובהעדר הסכמה ימנה אותו בית הדין האזורי.

ב.         לאחר התשלום האמור בסעיף א’ תהא רשאית המשיבה לעשות שימוש בייפוי הכוח המצוי בידי בא כוחה להעברת הדירה על שמה בשלמות.

ג.         לחלופין, אם המשיבה לא תעמוד בתשלום הנ”ל או שתבקש למכור את הדירה: הדירה תימכר, המערער יקבל 20% מהתמורה שתתקבל, ומחלק זה שלו תיפרע יתרת חוב המשכנתה.

ד.         אין צו להוצאות. דמי הערבות שהפקיד המערער יוחזרו לו במלואם.

ה.         עניינם של הצדדים מוחזר לכבוד בית הדין האזורי להמשך טיפולו בו.

ו.          תיק הערעור ייסגר.

בשולי הדברים

בשולי ההחלטה זו לא אמנע מלכתוב שלאור ריבוי המקרים שבהם בתי הדין עוסקים בבקשות ובתביעות לביטולם של הסכמים, שלא בכולם אפשר לדחות את התביעות על הסף בהינף יד, טוב נעשה אם בכל הסכם שבא לפני בתי הדין לאישור יופיע בסופו סעיף האומר: “הסכם זה לא יהיה ניתן לביטול בכל דרך שהיא למעט הסכם חלופי שיאושר על ידי ערכאה שיפוטית.”

לעניות דעתי, אף שזהו המצב המשפטי הקיים על פי החוק גם ללא הסעיף הנ”ל, מכל מקום לאו כולי עלמא דינא גמירי, והוספת סעיף שכזה באופן קבוע בהסכמת הצדדים ובידיעתם תייתר כמעט לחלוטין את הצורך לדון בתביעות מעין אלו בעתיד.

הרב ציון לוז־אילוז

עיינתי בנימוקי פסק הדין של עמיתי הגאון הרב ציון לוז־אילוז שליט”א ומסכים אני למסקנתו שיש לעשות פשרה, וזאת מהנימוק האחרון שהביא בעניין ‘מוציא הוצאות ברשות’.

אפרש שיחתי:

במקרה דנן, שני הצדדים חתומים על שטר חוב משכנתה כלפי הבנק הנושה בהם.

בנסיבות אלו יש לראות את הצדדים כשותפים שלוו שמבואר דינם ברמ”א (חושן משפט סימן עז סעיף א): “ולכן שנים שלוו ופרע אחד מהן, ודאי פרע בעד חברו.” וראה שם בש”ך (ס”ק ז) שדברי הרמ”א מוסכמים ללא חולק. ובטעם הדין כתבו שם נושאי כלי השולחן ערוך שדין זה אינו דומה לפורע חובות של חברו שלא ברשות, שחברו פטור לשלם, מכיוון שבשני אנשים שלוו – כל אחד נעשה ערב לחברו, ונחשב הדבר כאילו פרע ברשות חברו. וביתר ביאור כתב האורים ותומים (תומים ס”ק ד [על פי המרדכי בכתובות רמז רלח]) “דדרך שותפים לפרוע בשביל חבריהם וחוזרים ונפרעים מהם” ובערוך השולחן (שם) “דדרך השותפין לשלם גם בלי ציווי השותף השני”.

ובעניין חישוב השבח שנוצר מעליית ערך הדירה ראה שם בביאור הגר”א (ס”ק יג) שכתב: “דשליחותייהו עביד כמו שאמרו במסכת בבא בתרא מ”ב ע”ב ‘שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח’.”

ומכאן למקרה דנן: אין חולק שהמערער פרע את חוב המשכנתה. אומנם לטענת המשיבה ההסכם קיים, ומכיוון שההסכם קיים הרי שכבר נפרדה דרכם, אבל אין זה נכון כלפי חוב המשכנתה שבו עדיין הם אגודים מכוח שטר חוב שעליו הם חתומים ויש להם דין זה של ‘שניים שלוו’ וכמו שותפין, שהפורע נוטל בשבח.

סבורני שאין להתערב בשיקולי בית הדין קמא בפסק דינו מושא הערעור מיום כ”ב באב תשע”ז (14.8.2017) ובהשלמת החלטתו מיום ל’ בשבט תשע”ט (5.2.2019) אלא שיש לשקלל את זכויות המערער בתשלום חוב המשכנתה, השייך לצדדים שווה בשווה, ולתת לזה ביטוי בבואנו להכריע. בית הדין האזורי בהחלטת ההבהרה כתב שלא התבקש להביע עמדתו בעניין זה ומכאן סבורני שיש לתת משקל לתשלום חוב המשכנתה ששילם המערער כדין פורע חוב משותף.

הרב מימון נהרי

גם אני מסכים למסקנה האמורה.

הרב יעקב זמיר

פסק דין ומתן הוראות

לאור האמור בית הדין פוסק:

א.         הערעור מתקבל בחלקו: המשיבה תשלם למערער בתוך מאה ועשרים יום מחתימת פסק דין זה 20% משווי הדירה לפי ערך שמאות נכון לתקופה הנוכחית, והמערער יפרע את יתרת חוב המשכנתה. השמאות תיעשה על ידי שמאי שיוסכם על הצדדים, ובהעדר הסכמה ימנה אותו בית הדין האזורי.

ב.         לאחר התשלום האמור בסעיף א’, תהא רשאית המשיבה לעשות שימוש בייפוי הכוח המצוי בידי בא כוחה להעברת הדירה על שמה בשלמות.

ג.         לחלופין, אם המשיבה לא תעמוד בתשלום הנ”ל או שתבקש למכור את הדירה: הדירה תימכר, המערער יקבל 20% מהתמורה שתתקבל, ומחלק זה שלו תיפרע יתרת חוב המשכנתה.

ד.         אין צו להוצאות. דמי הערבות שהופקדו על ידי המערער יוחזרו לו במלואם.

ה.         עניינם של הצדדים מוחזר לכבוד בית הדין האזורי להמשך טיפולו בו.

ו.          תיק הערעור ייסגר.

ז.          פסק דין זה מותר בפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ”א בסיוון התשע”ט (24.6.2019).

הרב יעקב זמיר                               הרב מימון נהרי                           הרב ציון לוז־אילוז


[1] אין כאן מקום לדון כלל בדין ‘פורע חובו של חברו’ שאינו יכול להיאמר בתשלום לבנק למשכנתאות באופן כללי (מפני שלא יכולים להתקיים בו הטעמים הידועים לפטור), ובוודאי לא כאשר התשלום נעשה על ידי האיש, בהנחה שהדירה היא שלו והוא בעצם (לדעתו) משלם בעבור עצמו. ואין כאן מקום להאריך.

[2] שלוש מדרגות בדבר:

א. ייפוי כוח בלתי־חוזר ללא הסכם נלווה; ב. הסכם ממוני ללא שניתן לו תוקף של פסק דין (לא הסכם גירושין או הסכם ממון בין בני זוג שאינו מחייב כלל ללא שאושר); ג. הסכם ממוני שניתן לו תוקף של פסק דין.

לעניות דעתי בכולן נוצרת מחויבות חוזית בלבד ולא זכויות קנייניות, ולכן הזכות הנוצרת ניתנת לוויתור ללא הקנאה מחודשת, אם כי נטל ההוכחה לוויתור בהתנהגות כבד בהסכם שקיבל תוקף פסק דין יותר מזה שמהסכם ללא תוקף פסק דין, והאחרון כבד יותר מזה שבייפוי כוח בלתי־חוזר ללא הסכם, ויעוין בעניין זה פסק דין הגדול תיק מס’ 910274/6 (עדיין לא פורסם).

[3] ובראשונים האחרים על אתר כתבו דמיירי שהתנו בפירוש שאם לא יקנה יפצה אותו. כך ברשב”א, ברא”ש, ובנימוקי יוסף, אבל ברש”י (דיבור המתחיל “אסמכתא”), ובדרי רבנו יהונתן שהובאו בשיטה מקובצת משמע כדברי הריטב”א דמיירי בלא התנו (וראוי לציין דאומנם לא קיימא לן כדברי המחייב אבל הטעם הוא רק מחמת ‘אסמכתא’, ולא שנחלק רב אשי שם על עצם האפשרות להתחייב).

[4] ואף שיש לעיין בדבר במה שהשווה הרמב”ם את דין הבעל ל’יורד ברשות’, שדינו לכל היותר כאריס כפי המקובל, לעניות דעתי העיקר בדברי הרמב”ם הוא שידו על העליונה, וכל שכן בימינו שמנגנון האריסות אינו מצוי, מעבר להגדרת שותפות למחצה בהעדר הסכמה מפורשת אחרת.

[5] ואף שהראב”ד כתב שהוא הדין בקבלן, חלקו עליו הרמב”ן ועוד, והטעם הוא שדין זה נובע משותפתו של האריס. ועיין לחם משנה על הרמב”ם (שם) שכתב בביאור הדין בזו הלשון: “אלא באריס מפני שהוא שותף לקרקע ומטר זה הוי כשבח שבא לקרקע וכיוון שהוא שותף זוכה בו.”

[6] ועיין אנציקלופדיה תלמודית (כרך ב עמ’ קפח טור א ובהערה 40) שכתבו שהקרקע משועבדת לפירותיה לתשלום לאריס. אבל יותר נראה לומר שזכה האריס בגוף הפירות ובכל שבח ואין תימה בזה כדאשכחן באומן קונה בשבח כלי למאן דאית ליה, שיש שכתבו שקונה השבח בגוף הכלי.

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?