החלטה
לפני בית הדין בקשות ותגובות הצדדים בעניין מכירת הדירה, זכות המשיבה כדיירת מוגנת, קביעת מחירה כאשר תימסר למכירה באמצעות הכונס שמינה בית הדין ותביעת דמי השימוש.
לאחר עיון בטענות הצדדים, להלן החלטת בית הדין:
א. בהחלטה מתאריך א' בשבט תשע"ט (7.1.2019) נקבע כי מחיר הדירה עומד על 1,375,000 ש"ח וזאת על פי חוות דעת השמאי מר אברהם שרביט, שאותו מינה בית הדין לצורך כך, ואשר ניתנה לאחר שיקול דעת רחב ומקצועי. לדעת בית הדין השמאי השיב לשאלות שהופנו אליו בצורה מקצועית. כל חוות אחרת אינה רלוונטית לנשוא הדיון.
ב. האישה בבקשתה צירפה חוות דעת כי היא דיירת מוגנת. זאת אומרת שאין להוציאה מהדירה עם ילדיה, אלא – לכל היותר – אפשר למכור את הדירה לצד ג' כדירה תפוסה בידיה.
בית הדין מבהיר כי מאחר שניתנה החלטה עקרונית לפירוק שיתוף, האישה כבר אינה דיירת מוגנת. נטען כי לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר זכות האישה להישאר בדירה כדייר מוגן, וזאת למרות סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (תיקון משנת תשנ"ה – 1995) המורה כי בצו לפירוק שיתוף לדירה שבבעלות בני זוג לא תחול הוראת החוק להגנת הדייר בעניין אחד הבעלים שפקעה בעלותו והמתגורר בדירה. לפי חוות הדעת, כיוון שהתביעה הוגשה לפני בית הדין בגין הפרת הסכם גירושין אחר גירושי הצדדים, כשאין הם בני זוג נשואים, הרי שבמקרה זה אין לנו הוראה מפורשת לחרוג מהוראת החוק המקורית המעניקה הגנה למי שמתגורר בדירה.
בית הדין דוחה טענה זו, שהרי עילת התביעה המקורית היא מכוח הסכם גירושין שנכרת בהיות הצדדים בני זוג, טרם הגירושין, והכולל פירוק שיתוף בהסכמת הצדדים. אמור מעתה כי כל תביעה על הפרת הסכם פירוק השיתוף מוגשת בזיקה להיותם בשעתו כזוג נשוי. לפיכך הוראת החוק המבטלת את הזכות לדיור מוגן חלה גם במקרה זה.
זאת ועוד: הרי לפי ההלכה כאשר ניתנה לצד מן הצדדים הזכות לפרק שיתוף בנכס, לא מצינו כלל זכויות לדיור מוגן, אלא שהוראות החוק בעניין זה התקבלו בבתי הדין הרבניים כמצוין בפסק בית הדין הגדול (פד"ר יב עמ' 177) מדין 'סיטומתא'. והנה מעשים בכל יום שהערכאות השיפוטיות דנות בפירוק שיתוף אחר גירושי הצדדים, ומעולם לא שמענו טענה לזכות הגנת הדייר לפי החוק הישן בגין כך. ונראה כי אף לפי ההלכה, ה'סיטומתא' במקרה זה היא ללכת אחר הוראות החוק החדש, וזאת משום שגם התביעה כיום היא מכוח היות הצדדים נשואים, טרם הסכימו להתגרש ולפרק את השיתוף ברכוש, וכנ"ל.
בנוסף לכך יש להבהיר כי אומנם סמכות בית הדין לדון בעניינם של הצדדים אינה מכוח סמכות נמשכת, שכן הצדדים בעבר פנו לבית הדין לאשר את הסכם הגירושין בלי שהתקיים כל דיון, ורק לאחר הגירושין תבע האיש את האישה על הפרת הסכם בחלוקת הדירה, אך ברור כי עצם הסמכות לדון מחדש אינה יונקת את כוחה רק מהפנייה המחודשת של הצדדים, אלא: הואיל והדיון התקיים במטרה לאכוף את הסכם הגירושין שבית הדין בעצמו אישר יש לראות את הליך כהמשך דיון וכאילו בית הדין "לא קם עדיין מכסהו".
כך פירש בית הדין הרבני בחיפה במקרה דומה של תביעה לאכיפת הסכם בתיק 531026/9 (פורסם בנבו) במסקנות פסק הדין:
ד. (1) אין ללמוד מפסקי דין בפרשת סימה אמיר ובפרשת סימה לוי הלכה כללית הנוגעת לסמכותו של בית הדין לדון בגלגולים מאוחרים של סכסוך רכושי שהוכרע בפסק דין גירושין של בית הדין ומובא מחדש להכרעתו. הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני.
(2) כך, למשל, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו בדרך של מתן צו על פי פקודת ביזיון בית המשפט וכן למנות כונס נכסים לביצוע פסק הדין כאשר מתעורר צורך מיוחד.
(3) גם לאחר פסק הדין בפרשת סימה לוי וחרף האמור בו, חזר בית המשפט העליון וקבע בפרשת ורבר כי אין מניעה שצדדים להסכם גירושין יסכימו במפורש כי אותה ערכאה שאישרה את ההסכם תהיה בעלת הסמכות לדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בו.
וראה עוד בהערה[1] – הרחבה לעמדה זו שהגישה המחלקה המשפטית של הנהלת בתי הדין לבית המשפט העליון בעניין קביעת סמכות לאכוף הסכם גירושין אחר הגירושין.
נראה כי כמו שהגדרה זו מקיימת ומעמידה את מהות הסמכות לדון, כמו כן היא הנותנת לענייננו כי בית הדין נחשב כמי שדן בפירוק השיתוף של בני זוג נשואים, ולא של שני שותפים שמעולם לא הייתה זיקת נישואין ביניהם.
ג. המסקנה העולה מכל האמור היא כי אם האישה מעוניינת לרכוש את חלקו של האיש בדירה על פי מחיר השמאות של שווי הדירה בסך של 1,375,000 ש"ח, על האישה להפקיד בבית הדין בתוך שלושים יום שיק על סך 10% מהסך שאמורה לשלם עבור חלקו של האיש בדירה. ימי הפגרה יבואו בכלל מניין הימים.
ד. בחלוף שלושים יום, אם לא תפקיד האישה את הסך הנ"ל, תוצע הדירה למכירה בשוק החופשי באמצעות כונס הנכסים עו"ד ידידיה לוונטהל שאותו מינה בית הדין בהחלטה מתאריך ט"ז בשבט התשע"ט (22.1.2019).
בית הדין מבהיר כי עדיין תהיה לאישה זכות ראשונית לקנות את חלקו של האיש בדירה בתנאי שהיא תשלם את מחצית המחיר שיציע צד ג' בשוק. לא תהיה לאישה זכות ראשונית לקניית חלקו של הבעל, ככל שהצעתה לא תשתווה להצעה הגבוהה שמצד ג'.
באת כוח האישה טענה כי מאחר שבית הדין מסר את הדירה לכינוס, הרי מעתה מחיר הדירה עשוי לפחות עד 30% ממחיר השמאות. באת כוח האישה אף צירפה כתבה בנושא המתארת את ירידת המחירים של דירות שהוצאו למכירה באמצעות ההוצאה לפועל. אחר העיון והתייעצות עם גורמים מקצועיים בתחום, בית הדין דוחה טענה זו כדלהלן:
נכון הדבר כי בהליכים למימוש מהיר המגיעים לפתחה של לשכת ההוצאה לפועל מחירי הדירות יורדים בצורה משמעותית,[2] אך הדבר נכון בעיקר בהליך למימוש מהיר שבו על פי החוק, לבקשת התובע, ההוצאה לפועל משמשת 'זרוע' של התובע למימוש זכויותיו מנכסי החייב. מטבע הדברים כאשר מראש מוקצב זמן למכירת הדירה – מחמת הדחיפות במכירה יפחת מחיר הדירה במידת מה ממחיר שמאות רגיל שאינו כפוף להקצבת זמן.
שונה הדבר בנידון כנידון דידן, כאשר בית הדין ממנה את הכונס כשלוחם של שני הצדדים למכור את הדירה במחיר הטוב ביותר בעבור שני הצדדים, שתפקידו של הכונס הוא לדאוג שהדירה תימכר לפחות במחיר השמאות. כאשר כונס נתקל במצב שצד ג' אינו מציע מחיר הקרוב ממש למחיר השמאות, עליו לדווח לבית הדין כדי לקבל הוראות כיצד לקבל את המחיר הקרוב למחיר השמאות.
הנוגע לענייננו הוא שהדירה נשואת הדיון היא בשלבים הראשוניים של הליך הכינוס, ועדיין לא ניתנה כל הוראה למימוש מהיר. משכך על הכונס למוכרה במחיר שלא יפחת ממחיר השמאות. אם יימצא קושי למכור את הדירה במחיר הקרוב למחיר השמאות, עליו לדווח לבית הדין ובית הדין ייתן הוראות המשך למכירת הדירה. הזכות הראשונית של האישה לקניית חלקו של האיש, פורטה בתחילת סעיף זה.
ה. בעניין תביעת האיש לדמי שימוש ולשאר קיזוזים כבר ניתנה החלטה עקרונית בתאריך ד' בתמוז תשע"ח (17.6.2018) כי על האישה לשלם דמי שימוש מדין "נהנה" עד פינויה מהדירה. כיוון שהצדדים התנהלו בעניין גובה תשלום דמי השימוש, עליהם לסכם בתוך חמישה־עשר יום את עמדתם העדכנית לעניין גובה דמי השכירות. יש לפרט קיזוזים בסכומים מדויקים בגין תשלומי הלוואת משכנתה, חובות לגמ"ח ושימוש במיטלטלין. בהמשך להחלטה מתאריך כ"א באדר תשע"ח, ככל שיוותרו טענות לגבי דמי שימוש במיטלטלין, בית הדין יפנה לשמאות נוספת.
הרב חיים ו' וידאל
מצטרפים לפסיקה ולנימוקים.
הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד הרב יקותיאל כהן
נפסק כאמור.
מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום י"ט באדר ב' התשע"ט
(26.3.2019).
הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד הרב
יקותיאל כהן הרב חיים ו' וידאל
[1] אומנם בפסק הדין בפרשת סימה אמיר נקבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בעניין רכושי־ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו. פסק דין אמיר הלך בעקבות פסק הדין בפרשת סימה לוי, שם נפסק כי אין לבית הדין רבני סמכות לדון לאחר הגירושין באכיפת הסכם שיפוי בקשר לתשלום מזונות. לדעתנו אין ללמוד מפסקי דין אלו הלכה כללית הנוגעת לסמכותו של בית הדין לדון בגלגולים מאוחרים של סכסוך רכושי שהוכרע בפסק דין גירושין של בית הדין ומובא מחדש להכרעתו. הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני (וראו בהרחבה לעניין זה בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי חיפה – תיק 531026/9, ניתן ביום ה' בכסלו התשע"ג – 19.11.2012):
א. ההיגיון העומד מאחורי כלל זה הוא כי בית הדין 'קם מכיסאו' לאחר מתן פסק דינו. מאותה העת שלאחר הגירושין ניצבים לפנינו למעשה שני בעליי דין 'זרים' שאינם עוד בני זוג נשואים אשר מבקשים לדון בתביעת חוב כספי שהתעורר לאחר פסק הדין בעניין הגירושין. במקרים מעין אלה, כאמור בפרשות סימה אמיר וסימה לוי, אין בסמכות בית הדין לדון בעניינם, ואף לא בהסכמת הצדדים. כפי שכתבה השופטת, כתוארה אז, א' פרוקצ'יה בפרשת סימה אמיר:
לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם גירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין.
ב. יוצא אפוא כי מניעת בית הדין מלאכוף את פסק דינו לא נאמרה בדברי בית המשפט הנכבד אלא כאשר דובר ב"עילה חדשה" של חוב או של התחייבות הנובעים מהסכם הגירושין ואשר התעוררו לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם, אחר שבית הדין קם מכיסאו באותו עניין, אך לא כאשר מדובר בחוב פסוק שנקבע בתוך פסק הדין או בהתחייבות של צד להסכם הגירושין.
ג. ביחס לבקשת בעל הדין מבית הדין הרבני שיפעיל את סמכויותיו ליישומו של פסק דין שנתן ולהוצאתו לפועל של חוב שנוצר ישירות מכוח אותו פסק הדין, ובכלל זה, התחייבות של צד המעוגנת בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שמבחינה זו בית הדין הרבני עדיין לא קם מכיסאו, והוא מוסמך לעסוק בכך על פי חוק.
[2] יש לציין שאומנם כך היא המציאות 'בשטח', אך ישנם משפטנים הרואים בכך עיוות הטעון תיקון לטובת החייב. ראו בספר של השופט עודד מאור ושל עו"ד אסף דגני, "על כונס נכסים", התנגדות נחרצת למכירת הנכס תמורת "השווי למימוש מהיר". לדידם, באיזון הראוי בין זכות הנושה בהוצאה לפועל להשבת חובו מייד, לבין זכות החייב לא להפסיד מאות אלפי שקלים, הכף נוטה לטובת החייב, הזכאי שנכסו יימכר במחיר השמאות ללא הפחתה של עשרות אחוזים. "הנושה בלאו הכי מקבל פיצוי על העיכוב בדמות הריבית החריגה החל על החייב, וכן קיימת לו זכות לגבות מן החייב את היתרה אם הנכס נמכר בסופו של דבר במחיר שאינו מכסה את המשכנתה" – הם מטעימים ומסכמים:
אין לטעמנו הצדקה למכור נכסים בהוצאה לפועל בעשרות אחוזים מתחת לערכם, וזכות הנושה להיפרע במהירות אינה מצדיקה פגיעה בסדר גודל כזה בערכם של נכסי החייבים. על כונס הנכסים למכור את הנכס במחיר השומה, ללא הפחתה למימוש מהיר. אם לשם כך נדרשת פעילות אינטנסיבית של פרסום ואיסוף הצעות לאורך זמן, עד כדי ניצול זמן החשיפה הראוי לנכס, הרי שעליו לעשות כן ולהשיג מחיר שלא ייפול מן השומה […]
"ערים אנו לכך כי ההצעות המובאות כאן עלולות להביא להאטה במימוש בטוחות על ידי גופים בנקאיים" – ממשיכים המחברים – "אולם אנו סבורים כי דווקא הם יצאו נשכרים מהן".