מידע מקצועי

זיהוי כוונת ‘שיתוף ספציפי’ והגדרת ‘מועד הקרע’ – מדדים ותבחינים 1056712-2 – ביה”ד הגדול

פסק דין

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב מיום ט’ באייר תשע”ח (24.4.18).

החלטת בית הדין האזורי קבעה כי הדירה הרשומה על שם האיש שייכת לו בלבד, לאישה אין חלק בה ועליה לפנותה ולשלם לאיש דמי שימוש בדירה בשווי מחצית מדמי השכירות בה החל מיום ט”ז בתשרי תשע”ה (10.10.14). עם זאת חויב האיש להחזיר לאישה סך 5,000 דולר – הוצאות האישה בהשבחת הדירה בתריסים ובסורגים.

כמו כן קבע בית הדין כי יש לחלק את זכויות וחובות הצדדים שנצברו עד ליום כ”ה בתשרי תשע”ה (19.10.14), שהוא יום הקרע שבו הורחק האיש מדירת הצדדים על ידי המשטרה בשל תלונת האישה. לשם הערכת הרכוש והזכויות של הצדדים מינה בית הדין רואה חשבון חוקר והטיל את תשלום שכרו על שני הצדדים בשווה.

הסעדים שמבקשת האישה

האישה מבקשת בערעורה:

1.         לבטל את הקביעה שהדירה שייכת רק לאיש ולקבוע תחתיה כי הדירה תהיה משותפת לצדדים והשיתוף בה יפורק לחלקים שווים;

2.         לבטל את החיוב בדמי שימוש;

3.         לדחות את תביעת הבעל לאיזון משאבים בזכויות הסוציאליות של האישה.

הסעדים שמבקש האיש

לעומתה מונה האיש בכתב ערעורו את הסעדים המבוקשים הבאים:

1. לקבוע כי מועד הקרע הוא ביום הגירושין ולא לפני כן;

2. לחייב את האישה לשלם את מלוא דמי השימוש בנכס ולא רק במחציתם;

 3. לבטל את חיוב האיש בהחזר של 5,000 דולר לאישה;

4. לחייב את האישה בהוצאות המשפט בבית הדין קמא ודהשתא;

5. לבטל את חיוב האיש בתשלום מחצית משכר רואה החשבון החוקר.

דיון והכרעה

ערעורה של האישה בנושא הדירה

הערעור בנושא הדירה מתמקד ביישום הוראות החוק בפסיקת בית הדין קמא. לטענת המערערת שגה בית הדין ביישום הוראות חוק יחסי ממון כשלא החשיב את השקעתה של האישה בשיפוץ הדירה שבה חיו בני הזוג במשך שנים מכספיה שלה כ’דבר מה נוסף’ הדרוש לשם יצירת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני (סעיף 9 לכתב הערעור, ועיין עוד בסעיפים 18 ו־24 שם).

עיינו בהרחבה בטענות הצדדים שהועלו בדיון ובכתבי הערעור וכן בפסק הדין של בית הדין האזורי. נוכחנו לדעת כי בית הדין האזורי התייחס בדבריו לכל טענות הצדדים ופרש בהרחבה את הנימוקים להכרעתו, הן את הנימוקים ההלכתיים והן את הנימוקים שעל פי החוק. לא מצאנו טעות בהלכה או בדין.

ראשית בחן בית הדין את סיווגו של הנכס. בית הדין קמא קבע כעניין שבעובדה כי הדירה נרכשה מכספי החסכונות הפנסיוניים של הורי האיש ואף נרשמה על שמו עוד לפני הנישואין, שהרי הנישואין נערכו בתאריך י’ בתמוז תשס”ד (29.6.2004) והדירה נרשמה על שם האיש בתאריך כ”ז באייר תשס”ד (18.5.2004). כתוצאה מתבקשת מן הנ”ל קבע בית הדין שהנכס הוא ‘נכס חיצוני’, דהיינו נכס העונה להגדרה הנזכרת בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון – “נכס שהיה לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין”, וככזה – אין החוק מורה על חלוקתו בשווה בין הצדדים.

לאחר מכן עבר בית הדין לדון בשאלה אם יש לאזן את הנכס המדובר מכוח ‘שיתוף ספציפי’ שנקבע בפסיקת בתי המשפט בישראל. בית הדין סקר ביסודיות את ההיסטוריה של הפסיקה בנושא, את פסקי הדין בעניין יעקובי וקנובלר ובעניין אבו רומי ואת פסקי הדין הבאים בעקבותיהם. בייחוד בחן בית הדין את התמלאות התנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון ליישום השיתוף הספציפי (בייחוד בהתאם לפסה”ד בבע”מ 1398/11).

בצדק קבע בית הדין קמא, ובהתאם לפסיקה, שעצם קיומם של חיי הנישואין המשותפים אינו מספיק ליצירת השיתוף הספציפי. מסיבה זו בחן בית הדין בדקדוק אם קיים במקרה שלפנינו ‘דבר מה נוסף’ הדרוש לשם יצירת הכוונה לשיתוף הספציפי.

בהקשר זה בחן בית הדין את שאלת קיומם של פרמטרים רבים לאורך תקופת הנישואין. בין השאר עסק בית הדין באופיים של חיי הנישואין ובטיב היחסים בין בני הזוג; במצב הרישומי של הנכס; בשאלת פירעון הלוואות באופן משותף; בשאלה אם התבצעה השקעה משותפת מסיבית בנכס; בצעדים שביצע האיש כדי להבטיח את השקעתם של הוריו, נותני המתנה, כגון עריכת הסכם הלוואה כבר בשנת 2004 ובנוסף רישום הערת אזהרה ומשכון לטובת ההורים; במצגים שהציג האיש – בן הזוג בעל הנכס וכו’. משקלול של כל העובדות המוזכרות ושל משקלן בנסיבות המקרה הנדון הגיע בית הדין למסקנה כי לא רק שלא נמצא ‘דבר מה נוסף’ הדרוש ליצירתו של שיתוף ספציפי, אלא שנמצאו סיבות רבות השוללות אפשרות זו.

בחינת הניתוח המשפטי שעשה בית הדין קמא מראה כי בית הדין קמא לא פסח על שום שלב בניתוח המשפטי וכי השיקולים שאותם הביא בחשבון וכמותם גם מסקנותיו המשפטיות מבוססים על אדני הפסיקה.

את טענות האישה הנסמכות על שיפוץ הנכס מכספים משותפים (למשל בסעיפים 7(יא), 9, 18 ו־48(ה) לכתב הערעור) דחה בית הדין קמא בכותבו: “לא הוכח שלאישה יש חלק בשיפוץ משמעותי שנעשה.” קביעה זו היא קביעה במישור העובדתי, שאין ערכאת הערעור נזקקת לבדיקתה המחודשת.

כמו כן, אין אנו מוצאים מקום לחלוק על הקביעה שהשקעה בסורגים בסך 5,000 דולר אינה מהווה ‘דבר מה נוסף’ המלמד על כוונת שיתוף, בהיותה השקעה בסכום לא משמעותי ובהיקף שאינו מוגדר ‘שיפוץ מסיבי’, כלשון הפסיקה. אנו סבורים שקביעה זו עומדת במבחן ההיגיון הפשוט.

גם טענת האישה בדבר מצג שהציג האיש בפניה כאילו הדירה היא משותפת לא נתקבלה על דעת בית הדין קמא, ואין היא מקובלת אף עלינו:

הנסיבות שבהן קיבל האיש את הכסף מהוריו ודאגתו לבצע צעדים שיבטיחו את השקעתם בנכס מלמדות כי האיש התכוון ליצור עוגנים להשארת הנכס בידי משפחתו במקרה של כישלון הנישואין (ביחוד לאור חששות ההורים מן הנישואין עם בת זוג זו). האישה הייתה מודעת לצעדים אלו, גם אם לא מייד עם ביצועם. צעדים אלו מלמדים את ההפך מכוונת שיתוף.

בנוסף קבע בית הדין קמא כעניין שבעובדה כי שנות הנישואין התאפיינו בחוסר יציבות של המערכת הזוגית, וכך לא הייתה יכולה להיות הרמוניה שבגינה ייווצר מצג המביא להסתמכות של האישה על שיתופה בנכס.

נציין שגם מתוך עיון בפרוטוקולי הדיון עולה כי לאישה היה הדבר ברור לאורך הזמן.

מלבד זאת: מצגים מעין אלו אינם יכולים להוות סיבה יחידה ליצירת שיתוף, אלא יש להתחשב במספר רב של פרמטרים, שבנדון דידן אינם מעידים על כוונת שיתוף, כאמור.

חיובה של האישה בתשלום מחצית מדמי שימוש הראויים

החיוב בדמי שימוש נובע מן הקביעה האמורה לפיה הדירה שייכת לאיש בלבד. על כן, עקרונית האישה חייבת לשלם בגין מגוריה בנכס שאינו שלה.

בית הדין קמא ציין בפסק דינו כי האישה טענה בפניו שהיא זכאית לדמי מדור. טענה זו חזרה על עצמה גם בסעיף 46 לכתב ערעורה של האישה. בנקודה זו קבע בית הדין קמא כי האישה אינה זכאית למזונות ומדור. קביעה זו צודקת בעינינו בהיותה מתאימה למבואר בדברי הרמ”א (אבן העזר סוף סימן ע) בעניין חיוב הבעל במזונות אשתו כשאין היא עימו וכאשר מניעת המגורים המשותפים היא ממנה.

כיוון שאין האיש חייב במדור האישה, חוזר חיוב התשלום בדמי שימוש, כחיוב כל אדם המשתמש בנכס שאינו שלו.

עם זאת, בית הדין קבע שהאישה לא השתמשה בנכס כולו, היות ששתי הקטינות התגוררו עימה. מסיבה זו לא חייב אותה בית הדין בתשלום דמי שימוש מלאים.

נעיר כי נושא מדור הקטינות לא נדון בפני בית הדין הרבני אלא הוסכם בין הצדדים וההסכמות קיבלו תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה ביום כ”ג באדר א’ תשע”ו (3.3.16). זאת למרות שבכתב תביעת הגירושין שהגיש האיש לבית הדין כרך את נושא מזונות הילדים ובית הדין האזורי פסק ביום ה’ במרחשוון תשע”ו (18.10.15) שהסמכות בעניין זה נתונה לו. (כמו כן, בסעיף 47 לכתב ערעורה של האישה היא העלתה בפני בית הדין הרבני את טענת זכאותן של הבנות למדור.)

אם כן, בית הדין האזורי לא דן בעצם החיוב במדור הילדים, כאמור, אלא קבע שכיוון שאת השימוש בנכס לא עשתה האישה באופן בלעדי, היא לא תשלם דמי שימוש מלאים אלא מחצית מדמי השימוש.

איננו מוצאים טעות בקביעה זו, ואנו דוחים את בקשות שני הצדדים לסעדים בנושא חיוב דמי השימוש.

איזון הזכויות הפנסיוניות של האישה

האישה טוענת שהבעל מעלים מבית הדין את הכנסותיו המלאות וכי התמונה שהוא מציג באשר לגובה ההכנסות והזכויות שנצברו בעקבותיהן אינה נכונה. לטענתה, הסתרת הבעל את מלוא הכנסותיו וזכויותיו צריכה לגרום לדחיית תביעתו לשיתוף בזכויות הפנסיוניות שלה.

בית הדין האזורי כתב שהאישה לא הצליחה להוכיח את קיומם של נכסים או זכויות נוספות, והיא רק מעלה טענות בדבר אופי עיסוקו של הבעל, שלדעתה מאפשר העלמת הכנסות. בית הדין קמא כתב במפורש בפסק דינו שיאפשר לאישה להוכיח את טענותיה במסגרת בדיקת המומחה החוקר.

למעשה, בית הדין האזורי לא הכריע הכרעה סופית בעניין הזכויות הפנסיוניות. על כן אין מקום להזדקק לערעור בעניין, שהרי עדיין לא ניתנה בו הכרעה של הערכאה הדיונית.

ערעורו של האיש ביחס לקביעת מועד הקרע

הטענה המועלית בערעורו של האיש בעניין ‘מועד הקרע’ היא כי אין לראות את יום עזיבת הבעל את דירת הצדדים כיום הקרע משום שהאישה נהגה בחוסר תום לב בעכבה את מתן הגט בטענת שלום בית מחד גיסא, ומאידך גיסא עשתה פעולות המורות שאין רצונה בחיים משותפים עם בעלה: לא נתנה לו לחזור לביתו והחלה במערכת יחסים עם גבר אחר לפני מתן הגט.

כמו כן מפנה האיש לסעיף 5 לחוק יחסי ממון שממנו משתמע שאיזון הנכסים צריך להיעשות “עם התרת הנישואין”, דהיינו יום הגירושין.

אך הוראות סעיף 5א(א) לחוק מורות כי הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין, בהתקיים נסיבות מסוימות, ובין השאר במקרה בו קיים קרע בין בני הזוג. בדברי ההסבר להצעת החוק (תיקון מס’ 4 – הקדמת המועד לאיזון המשאבים), נאמר בהקשר זה כי לעיתים בני זוג חיים בנפרד גם אם הם מתגוררים תחת קורת גג אחת ולכן הושם הדגש על ניהול אורח חיים נפרד (הצעות חוק הכנסת 163, כ”ג בתמוז התשט”ז – 9.7.2007).

נראה אפוא כי המחוקק ביקש לאמץ מבחן מהותי המתמקד בטיב הקשר בין בני הזוג וייחס משקל משמעותי לקיום חיי זוגיות – אורח חיים תקין ושלום בין בני הזוג, לעומת מבחן טכני של מועד הגירושין או חיים תחת קורת גג אחת, ובהעדרם של חיי זוגיות במשך תקופה של תשעה חודשים מתוך שנה, זכאי כל אחד מהם לאיזון המשאבים.

הדברים באו לידי ביטוי אף בפסיקות בתי המשפט בנושא. ולמשל:

בתמ”ש 3591/02 נקבע:

בתי המשפט בפסיקותיהם החלו לגבש כללים לגבי הנסיבות בהם יוקדם מועד הקרע ויקבע בנקודת זמן המוקדמת למועד פקיעת הנישואין. כך נקבע שעל בית המשפט לבחון בין השאר מתי חל שבר בלתי־ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם ‘דה פקטו’ […] האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד שלישי המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן וכיוצא באלה […]

כך גם בתמ”ש 3011/07:

נראה אם כן כי המחוקק ביקש לאמץ מבחן מהותי המתמקד בטיב הקשר בין בני הזוג וייחס משקל משמעותי לקיום חיי זוגיות – אורח חיים תקין ושלום בין בני הזוג, לעומת מבחן טכני של מועד הגירושין או חיים תחת קורת גג אחת.

הפעלת המבחן המהותי עוגן בחקיקה. סעיף 8 לחוק קובע כי לערכאה שיפוטית יש סמכות לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע.

כך אמר בית המשפט העליון (בג”ץ 2642/08 פלונית נ’ כבוד בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים) באשר לסמכות האמורה בסעיף 8:

בהקשר לסעיף 8 לחוק יחסי ממון קבע בית הדין האזורי כי אכן ‘ברירת המחדל’ היא שמועד האיזון הוא מועד הגירושין אלא שיש חריגים לכך ו”כל ענין וענין נדון בפני עצמו, ולא הרי קרע זה כהרי קרע זה”. עמדה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לסעיף 8 בבית משפט זה לפיה:

סעיף 8 מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים.

(בג”ץ 4178/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני לערעורים, פסקה 12)

והשופט רובינשטיין אף קבע כי:

בכל הנוגע להסדר איזון משאבים הותיר המחוקק שיקול דעת נרחב לבית המשפט (סעיפים 6–8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג – 1973).

(בע”מ 1681/04 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נט (4) 614, 619 ז (2005))

[…] הנה כי כן, בית משפט – ובענייננו בית הדין – רשאי בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לקבוע מועד איזון מוקדם ממועד פקיעת הנישואין, כאשר כל מקרה נבחן לגופו.

בתי המשפט נטו לראות בעזיבת אחד הצדדים את הבית את ‘קו פרשת המים’ במערכת היחסים שבין בני הזוג. כך כתב בית המשפט בנושא זה (ע”א 809/90 לידאי נ’ לידאי, פ”ד מו(1) 602, 614):

ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי שבו עוזב אחד הצדדים את הבית הוא המעיד על קצה של כוונת השיתוף ברכוש. בדרך כלל מועד זה הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף.

כל האמור לעיל מוביל את בית הדין דנן למסקנה כי דווקא התנהגות האישה, שאותה הציג האיש בערעורו, מלמדת שמבחינה מהותית חיי הנישואין של בני הזוג באו אל קיצם בעת עזיבת הבעל את הדירה המשותפת. אנו דוחים אפוא את טענות האיש בנושא קביעת מועד הקרע.

בקשת האיש לפוטרו מהחזר הוצאות התקנת הסורגים

משקבע בית הדין קמא כי הדירה שנקנתה מכספי הוריו של האיש שייכת לאיש ולא הייתה בה כוונת שיתוף, סבר בית הדין קמא שיש לראות את ההשקעה שהשקיעה האישה בדירה מכספי הוריה כהשקעה בנכס שאינו שייך לאישה אלא לאחר. כל עוד השתמשה האישה בנכס הרי שהיא נהנתה מפרי השקעה זו, משהסתיים השימוש שלה בנכס וההשקעה נשארת מחוברת למבנה – זכאית האישה לקבל את דמי השקעתה בחזרה.

איננו מוצאים בהחלטה זו טעות בהלכה או טעות הנראית בשיקול הדעת, ולכן הטענה בנושא זה נדחית.

חיוב שני הצדדים בשכר רואה החשבון וחיוב בהוצאות ההליך בבית הדין האזורי

בנסיבות המדוברות אין אנו מוצאים מקום להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית.

ביחס להוצאות הליך זה

כיוון שהערעור שלפנינו הוא הדדי, בית הדין דנן אינו מחייב בהוצאות צד אחד לטובת הצד השני.

סוף דבר

א.         בית הדין דוחה את הערעור ואת הערעור שכנגד.

ב.         פסק בית הדין האזורי מיום ט’ באייר תשע”ח (24.4.18) יישאר על כנו.

ג.         פסק דינו מותר בפרסום בהשמטת פרטי בעלי הדין.

ניתן ביום י”ח בטבת התשע”ט (26.12.2018).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא                 הרב אליעזר איגרא                            הרב א’ אהרן כץ

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?