מידע מקצועי

הסמכות לדון בהתחייבות צד לשלם בגין השבחת נכסי צד ג’ ששימשו את הצדדים

פסק דין

לפנינו ערעור האישה (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין האזורי מיום כ”ט בטבת תשע”ח (16.1.2018) שבה נקבע בדעת הרוב כי בית הדין נעדר סמכות לדון מאחר שהתביעה היא כנגד צד שלישי (הורי הבעל).

המערערת מבקשת לבטל את החלטת דעת הרוב ולאמץ את דעת המיעוט שקבעה כי הנושא בסמכות בית הדין.

האיש (להלן: המשיב) מבקש לדחות את הערעור.

להלן קטעים רלוונטיים מהחלטת בית הדין הנ”ל:

בפנינו תביעת הבעל לחלוקת רכוש. בית הדין מבהיר:

ניתנה על ידי בית הדין החלטה כדלהלן:

בתיק זה הוגשו סיכומים בתיק ובית הדין עומד לקראת סיום כתיבת פסק דין, אולם ב”כ הבעל (לשעבר) עורר בסיכומיו שאלה משפטית כדלהלן:

“30. הנתבע יוסיף ויטען עוד כי אין לתובעת כל עילה שבדין לתבוע אותו, שכן שתי הקומות שייכות להוריו וכי אם יש לתובעת טענות על השבחת הקומות – שתגיש תביעה כנגד הוריו ולא כנגדו.”

בית הדין מבהיר:

טענה זו לא נטענה על ידי ב”כ הבעל במהלך הדיונים, אולם טענה זו מעוררת שאלה משפטית – אם תביעת האישה להשבת השקעותיה בדירה היא תביעה משפטית כנגד הבעל או כנגד הורי הבעל.

ומכיוון שטענה זו לא נטענה בדיון, מבוקשת בזה תגובת ב”כ האישה לטענה הנ”ל – שתוגש לא יאוחר מבעוד ארבעה ימים. כמו כן אם אין ב”כ האישה מסכימה לטענת ב”כ הבעל עליה להמציא לבית הדין סימוכין משפטיים לטענותיה.

לאחר מכן יינתן פסק דין על ידי בית הדין באופן מיידי.

לאחר שבית הדין עיין בתגובת ב”כ האישה, שלא המציאה לבית הדין סימוכין לטענותיה, ובתגובת ב”כ התובע.

דעת הרוב

[…] האישה טוענת שהצדדים השקיעו כספיים משותפים בדירה שרשומה על שם הורי הבעל (לשעבר) ומבקשת ותובעת מהבעל שיחזיר לה את השקעתה.

ב”כ הבעל (לשעבר) טוען שאם יש לאישה טענות על השבחת הקומות – תגיש תביעה נגד הוריו ולא נגדו.

הצדדים הסכימו – בהסכם שיובא להלן – שהם יחלקו ביניהם “שווה בשווה” בהשבחה שנעשתה על ידיהם. אולם לטענת ב”כ הבעל, על האישה לתבוע את הוריו, ואם תזכה בתביעה יהיה על הצדדים להתחלק ביניהם בהשבחה שנעשתה על ידיהם.

לדעתנו יש לקבל את טענת ב”כ האיש, וזאת מן הטעם שאין חולק שהדירה רשומה על שם הורי הבעל, כמו כן הורי הבעל – הבעלים הרשומים – הגישו לבית המשפט לענייני משפחה תביעת פינוי נגד האישה.

גם לטענת האישה הכספים שהצדדים השקיעו נמצאים והושקעו ברכוש הרשום על שם צד ג’. משכך התביעה להשבה כספית היא נגד צד ג’, דהיינו: גם האישה מודה שהכסף שהיא השקיעה אינו מצוי ברשות ואצל הבעל, אלא אצל הוריו ושההשבחה נעשתה בנכס שלהם – של צד ג’. התביעה צריכה להיות נגד הורי הבעל שרכוש האישה, לטענתה, נמצא ברשותם – שישיבו לה את השקעותיה […] האישה לא באה כיום בטענה אל הבעל “ממוני ורכושי נמצא אצלך, תשיב לי בכסף את חלקי”, אלא תובעת את שהשקיעה והשביחה בבית הוריו, והבעל טוען “תתבעי את מי שרכושך נמצא אצלו”.

יוצא אפוא: כל רכוש משותף של הצדדים שנמצא ברשות צד ג’ […] על התובע לתבוע את צד ג’ שהרכוש נמצא ברשותו.

הוא הדין לבעל – רכושו והשקעתו נמצאים בנכס של הוריו, ולו היה רוצה לקבל את חלקו בחזרה היה עליו לתבוע את הוריו שישיבו לו את חלקו הנמצא ברשותם ולא לפנות ולתבוע את האישה. גם זה מהטעם שהבעל לא יכול לטעון נגד האישה “ממוני ורכושי נמצא אצלך, תשיבי לי את חלקי”, ואם הבעל יתבע את האישה, היא תאמר לו “תתבע את מי שרכושך נמצא אצלו”.

משכך הם פני הדברים והתביעה בין בני הזוג היא נגד צד ג’, מוחלט כדלהלן:

לבית הדין אין סמכות לדון בתביעה נגד צד ג’ והתביעה נדחית מחוסר סמכות. אם האישה או הבעל יחליטו לתבוע את הורי הבעל בערכאה שיפוטית אחרת שיש לה סמכות לדון בתביעה הנ”ל, אותה ערכאה תדון בכל התביעה – כולל בשאלה כמה מגיע לכל אחד מהצדדים – אם יימצא שתביעת האישה נגד צד ג’ מוצדקת.

בהמשך הובאה דעת המיעוט כדלהלן:

את טענת חוסר הסמכות שמעלה כעת בא כוחו של הנתבע – לאחר ארבע שנות דיונים, ושמונה דיונים (מהם חמישה דיוני הוכחות ארוכים) – יש לדחות על הסף ולחייב אותו בהוצאות משפט ניכרות.

בתיק זה נערכו דיונים רבים בנושאי הרכוש בפני שני הרכבי בית הדין הרבני בפתח תקווה. תחילתם של הדיונים היה לפני כארבע שנים (ג’ במרחשוון תשע”ד – 7.10.13) בפני כבוד הדיין הרה”ג דוד מלכא שליט”א, שבדיון הראשון גישר בין הצדדים וערך להם הסכם שאותו הוא אישר ונתן לו תוקף פסק דין. בין היתר הוסכמו בו ענייני הרכוש השונים ואופן חלוקתם.

לאחר מכן נערכו לפניו שני דיונים נוספים – ביום כ”ג בניסן תשע”ד (23.4.14) וביום ט”ו בתמוז תשע”ד (13.7.14).

לאחר שהרכב בית הדין השתנה נערכו לפני ההרכב הנוכחי חמישה דיוני הוכחות ארוכים שבהם עסקנו ארוכות בנושאי הרכוש, בתביעות ובטענות השונות של הצדדים. בכל הדיונים האלה לא העלה בא כוחו של המבקש, ולו ברמז, את טענת חוסר הסמכות בנושא הרכוש, ורק כעת בכתב הסיכומים הסופי שלו הוא “נזכר” לפתע להעלות את טיעון חוסר הסמכות!

לשיטתו המוטעית של המבקש ולו תתקבל עמדתו – האם הוא מוכן לשאת בכל הוצאות המשפט של כל הדיונים שנערכו בנושא – הוצאות ביטול זמנו היקר והרב של בית הדין; של הצד השני ובא כוחו? מובן שמדובר בשאלה רטורית. בא כוחו של הנתבע שהעלה לאחרונה את טיעון היעדר הסמכות הנ”ל לא חשב אפילו להתייחס להשלכות הטיעון הזה. כפי הנראה נוח לו לטעון אבל אין הוא מוכן לשאת בתוצאות ובהשלכות הכבדות שלה.

על הטוען לחוסר סמכות שיפוטית בתום הליך משפטי רובצת אחריות כבדה מאוד. אם בסופו של יום אכן תתקבל דעתו עליו יהיה לשאת באחריות הכבדה ובהוצאות המשפט הכבדות בגין בזבוז משאבים כה רבים – שעות שיפוט רבות של בית הדין, ושל הצד השני – בניהול הליך סרק, לשיטתו, בגין חוסר סמכותו של בית הדין. ולא דיברנו על עוגמת הנפש ועינוי הדין הנורא שנגזר מכך.

ברור הדבר כי העלאת טענות מסוג זה בשלב כה מאוחר טומנת בחובה אחריות כבדה בעבור התוצאות ההרסניות שנגזרות ממנה!

ועתה לגופה של טענה – טענת חוסר הסמכות – שמאחר שמדובר בנכס הרשום על שמם של הורי הנתבע, על התובעת היה לתבוע את הורי הנתבע על השקעתה בדירה ולא את הנתבע.

דין טענה זו להידחות על הסף.

לשם הבנת הדברים יש לסקור בקצרה את נושא הרכוש ואת נקודות המחלוקת שבין הצדדים:

מדובר בבית במושב [ט’] השייך להורי הנתבע. הבית הוא בן שתי קומות ותחילת בנייתו הייתה לפני כחמישים שנה. בתחילה התגוררו הצדדים והורי הנתבע בקומה השנייה, והסבתא של הנתבע התגוררה בקומה הראשונה. לאחר פטירתה נערכו שיפוץ או בנייה מחדש (תלוי בגרסאות הצדדים) בקומה זו, ולאחר מכן עברו הורי הנתבע להתגורר בקומה הראשונה והצדדים המשיכו להתגורר בקומה השנייה.

לדברי האישה נערכה בנייה מחדש ושיפוץ כללי כעשר שנים לאחר תחילת הנישואין של הצדדים והצדדים השקיעו כספים רבים בעיקר בשיפוץ הקומה השנייה שבה התגוררו הם. הנתבע ממעט בגובה עלות השיפוץ, ולדבריו את הכספים נתנו הוריו במזומן והוא רק פיקח והיה אחראי על הבנייה בפועל.

בשלהי שנת 2012 התערער שלום הבית של הצדדים והנתבע הגיש את תביעת הגירושין שלו שאליה כרך מאוחר יותר את עניין הרכוש. התובעת הגישה תביעת שלום בית. לאחר מאמצי גישור שערכו על ידי יועץ נישואין ועל ידי בית הדין בהרכבו הקודם (כבוד הדיין הרב מלכא שליט”א) בכמה דיונים גובש הסכם עקרונות לשלום בית ביום ג’ במרחשוון תשע”ד (7.10.13) ובין היתר נקבע בו (בסעיפים ב–ג):

במהלך החיים המשותפים הצדדים הרחיבו ושיפצו ובנו והגדילו את בית המגורים בו הם גרים כיום, שביסודו הוא בית הורי הבעל. הצדדים מסכימים כי במידה ושלום הבית לא יצלח ולא יהיה מנוס מחלוקת הרכוש, תיעשה הערכת שמאי וכל ההשבחה שנעשתה על ידם בבית זה תתחלק ביניהם שווה בשווה.

שלום הבית בין הצדדים לא צלח ובסופו של דבר הם התגרשו. במסגרת איזון הנכסים התובעת דורשת לקבל את חלקה בהשקעה המרובה שלה הייתה שותפה בבניית שתי הקומות ובשיפוצן.

התובעת בתביעתה דורשת בעצם אחד משני דברים: לקבל חלק בבעלות הנכס עצמו בשל השיפוץ והבנייה המאסיבית של הצדדים בנכס של ההורים, ולחילופין לקבל את כל השקעותיה שהיא השקיעה בנכס – בכסף שאותו היא תובעת מן הנתבע.

בהסכם שלום הבית והעקרונות דובר על קבלת השקעותיה של התובעת בצורה של קבלת כסף ולשם כך הוסכם על מינוי שמאי. בדיוני ההוכחות הרבים שנערכו לפנינו ניסתה התובעת להוכיח את סכומי ההשקעות שהיא והנתבע השקיעו בבית הורי הנתבע.

אשר על כן, הטיעון שלפיו יש לאיין את סמכות בית הדין בהיעדר סמכות מאחר ומדובר בצד ג’ – ועליה לתבוע את הורי הנתבע – הוא מופרך לחלוטין. נכון שאת הטיעון הראשון שבכתב הסיכומים – הדרישה לקבל בעלות ברישום בנכס של הורי הנתבע בגין ההשקעות שהושקעו בו עליה – אין לקבל בשל היעדר סמכות, אך את החלק השני בתביעת התובעת – והוא בעצם עיקרה של התביעה כפי שנטענה בכל דיוני ההוכחות שנערכו לפנינו (תביעה כספית בהוכחת שיעור הכספים שהושקעו) – יש לקבל ולדון בו.

ואכן כל חמשת דיוני ההוכחות האחרונים שנערכו לפנינו עסקו בנקודה זו.

לבוא כעת ולאיין את הדיון ואת מתן פסק הדין בנושא הכספי מכוחה של טענה צודקת (קבלת ההשקעה בכסף) רק בשל העלאת טענה דחויה (דרישה לרישום בעלות בנכס) – דומה להפיכת אמבטיה תוך שפיכת התינוק עם מי הרחיצה שלו…

נבהיר עוד כי שני פנים יש בדבר:

האחד, מכוח ההסכם שבו התחייב הנתבע לשלם לתובעת מחצית מההשקעות – כך מדובר בתביעה ישירה של הנתבע. מובן מאליו שהנתבע לא התחייב לשלם לה באריחים או בלבנים שהם הטמיעו בקירות הבית אלא בכספים! היא אפוא תובעת מהנתבע כספים משותפים שהם הוציאו עבור השבחת בית ההורים שבו הם גרו במשך עשרים וחמש שנות נישואין.

והשני, גם אם הדבר לא היה נקבע בהסכם עצמו – ותביעתה של התובעת לא הייתה למימוש התחייבות הסכמית אלא תביעה כספית של החזר ההוצאות המשותפות – יש מקום לדון בתביעת התובעת. הלכת ‘דינא דגרמי’ ידועה: אדם המוציא הוצאות על פיו של חברו – חייב לשאת באחריות ולשלם את הוצאותיו. התובעת הוציאה ממון רב על פיו של הנתבע – ולכן עליו לשלם לה את הוצאותיה. גם אלמלא קיומו של הסכם בדבר – עצם הוצאת הממון על פיו של הנתבע מייצרת עילת תביעה נגדו מצידה של התובעת האומרת: “הלוא הוצאנו כסף משותף רב על בית ההורים לפי דרישתך ורצונך! אם כן מגיע לי החזר ההוצאות.” מובן שתביעה זו היא תביעה כספית ותתברר ככזו, ואין הנתבע יכול לומר לה “טלי עצייך ואבנייך מגוף הבית (אך תתכבדי לעשות זאת בבית המשפט הואיל ומדובר בצד ג’…)”.

הצד השווה שבשני הנימוקים הנ”ל הוא שיש לבית הדין סמכות לדון בתביעת התובעת לקבל את מחצית השקעות הצדדים בנכס ההורים. ואציין כי טיוטת פסק הדין בנושא כבר הושלמה.

עם זאת, קיימת נפקות שיש בין שני הטעמים שהזכרתי והיא נוגעת להשבחה שמעבר להוצאה. אם מדובר בתביעה שלא מכוח הסכם אלא מדין ‘גרמי’ של ‘המוציא הוצאות על פי חברו’ הרי שזכות התביעה תצטמצם לקבלת ההוצאות בלבד. לעומת זאת אם יסוד החיוב הוא מכוחה של התחייבות הסכמית – כשהנתבע התחייב לשלם “מחצית ההשבחה” הרי שיש לשום את מחצית ההשבחה היחסי בנכס שבא מכוחה של ההשקעה. למשל: אם הושקע סך של מאתיים אלף ש”ח ובגינו הנכס הושבח בארבע מאות אלף ש”ח היא זכאית לקבל מחצית מההשבחה ולא רק את מחצית ההוצאה.

בסיכומו של דבר:

1. יש לדחות על הסף את תביעת התובע לחוסר סמכות, ויש לחייבו בהוצאות משפט עבור מתן החלטה זו בסך של אלפיים וחמש מאות ש”ח.

2. יש להוציא לאלתר פסק דין בתיק בנושא הרכוש.

3. אם דעתי לא תתקבל ויוחלט על איון הסמכות ואי־מתן פסק דין, יש לחייב את הנתבע בהוצאות משפט עבור דיוני בית הדין בשל הליך סרק שנערך – הוצאות לטובת אוצר המדינה והוצאות משפט של הצד השני.

עד כאן נימוקי חברי הרכב בית הדין.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין

א. בתאריך ט”ז במרחשוון תשנ”ב (24.10.1991) נישאו הצדדים כדת משה וישראל. כיום יש לצדדים חמישה ילדים בגירים.

ב. בתאריך ד’ בתשרי תשע”ג (20.9.2012) הגיש המשיב תביעה לגירושין ובכרוך לה תביעה לחלוקת רכוש משותף.

ג. הצדדים התגוררו לאחר נישואיהם במשק השייך להורי המשיב במושב [ט’], הורי המשיב מתגוררים בקומה התחתונה ואילו הצדדים התגוררו בקומה השנייה – העליונה ששופצה לצורך מגוריהם.

ד. בתאריך א’ בתמוז תשע”ג (9.6.2013) פתחה המערערת תיק תביעה לשלום בית.

ה. נעשו ניסיונות מספר לשלום בית במהלך הדיונים והסכמים בעניינם אושרו וקיבלו תוקף של פסק דין.

ו. בתאריך ג’ במרחשוון תשע”ד (7.10.2013) התקיים דיון בתביעות הצדדים שבמהלכו הועלתה הצעה להסכם עקרונות לשלום בית, ואכן הצדדים ובאי כוחם הסכימו, הצדדים חתמו על ההסכם והוא אושר בבית הדין. להלן נוסח הסכם העקרונות לשלום בית:

א. הצדדים ימצאו להם מקום אחר לגור בו בהתאם לרמת החיים שהורגלו אליו.

במהלך החיים המשותפים הצדדים הרחיבו ושיפצו ובנו והגדילו את בית המגורים בו הם גרים כיום – שביסודו הוא בית הורי הבעל. הצדדים מסכימים כי במידה ושלום הבית לא יצלח ולא יהיה מנוס מחלוקת הרכוש – תיעשה הערכת שמאי, וכל ההשבחה שנעשתה על ידם בבית זה תתחלק ביניהם שווה בשווה.

ב. כל נכס נוסף שנצבר במהלך חיי הנישואין או נבנה על ידם כגון קרוואנים סככות ומכולות וכל מבנה מכל סוג שהוא, ייחשב כרכוש משותף ויילקח בחשבון במסגרת האיזון הכללי.

ג. הצדדים יפנו לקבלת ייעוץ והדרכה וחיזוק שלום הבית, ויפנו לגורם מקצועי לצורך הטיפול בילדים לכל ילד בנושא הספציפי הטיפולי הנדרש עבורו.

ד. הצדדים ישתפו פעולה עם הגורמים המקצועיים ב[…] וימלאו אחר הוראותיהם כולל בצורך להקפאת כל ההליכים בתיק.

ה. ב”כ האישה תפנה בבקשה לבית המשפט להקפאת כל ההליכים המתנהלים במסגרת תביעות שהגישה האישה בענייני רכוש ומזונות, אולם אם הבעל לא ימלא את חובתו בסיפוק כל צרכי הבית והילדים, תהא זכותה לפנות בבקשה לקיים דיון בתביעת המזונות שהגישה.

ו. אולם במידה והאישה תממש את זכותה להעיר את תביעת המזונות, יילקחו בחשבון כל ההוצאות והתשלומים שביצע הבעל לטובת האישה והילדים בתקופה זו.

ז. הצדדים ינהגו בכבוד הדדי וימלאו את החובות האישיות שלהם זה כלפי זו, לא יעלימו זה מזו, וינהגו בשקיפות מלאה בעניינים הכספיים.

עד כאן נוסח הסכם עקרונות לשלום בית עליו חתמו הצדדים בסיוע בית הדין קמא בנוכחות ב”כ המשיב.

ז. המערערת פתחה בבית משפט תיק תביעה רכושי ובית המשפט קיבל את עמדת המשיב שהסמכות מוקנית לבית הדין בענייני חלוקת הרכוש.

ח. בין הצדדים התקיימו הליכים דיוניים נוספים שבמהלכם הופנו ליחידת הסיוע של בית הדין שהמליצו על סיום הסכסוך בהכרעה שיפוטית לאחר הסכמת הצדדים להתגרש.

ט. בתאריך י”ד באב תשע”ה (30.7.2015) הגישו הורי המשיב תביעה בבית משפט לפינוי המערערת מביתם שבמשק השייך להם. תביעה זו עדיין בהליכים בבית המשפט ולא התקבלה הכרעה.

י. בתאריך כ”ג בשבט תשע”ח (8.2.2018) הגישו הורי המשיב בבית המשפט תביעה נגד המערערת לחיובה בדמי שכירות ראויים החל מחודש יולי 2015 בסך 207,400 ש”ח. תביעה זו עדיין לא התבררה.

יא. בתאריך כ”ו במרחשוון תשע”ז (27.11.2016) התגרשו הצדדים והותירו את נושא הכתובה והרכוש להכרעת בית הדין לאחר סידור הגט.

יב. התקיימו הליכים דיוניים נוספים בעניין טענת המערערת על השקעת הצדדים בדירת מגוריהם בקומה השנייה ובבקשתה לאמץ את הסכם העקרונות שאושר בבית הדין לחלוקה שווה של ההשבחה בהתאם להערכת שמאי.

יג. לאחר כמה דיונים והגשת סיכומים העלה המשיב את הטענה כי אין בסמכות בית הדין לדון בתביעת המערערת לקבלת השבחת הדירה מאחר שמדובר בתביעה נגד צד ג’, קרי: הורי המשיב.

יד. המערערת בקשה לדחות טענה זו ובית הדין הוציא החלטה (נשואת הערעור) שקיבלה בדעת רוב את עמדת המשיב.

טיעוני המערערת המרכזיים

א. שגה בית הדין שלא התייחס להסדר חלוקת הרכוש בהתאם להסכם העקרונות המחייב את הצדדים האחד כלפי משנהו במערכת היחסים הבין־זוגית. לטענתה, אין כאן תביעה קניינית אלא תביעה לחלוקת שווי ההשבחה שהמשיב מחויב למערערת מכוח חתימתו על הסכם העקרונות.

ב. המערערת מבקשת לדחות את טענת המשיב להיעדר סמכות, בגין חוסר תום לב משווע –המשיב ‘משך’ את המערערת בדיונים ולבסוף טוען לחוסר סמכות. היא מצטטת פסיקות אזרחיות לביסוס טענה זו לדחיית טענת המשיב, מצטטת מתביעת הרכוש של המשיב שפתח בבית הדין ובה בקשה לחלוקה שווה של הרכוש ומציינת לסעיף 13 ב’ בתביעה.

ג. עוד טוענת המערערת כי ההליכים בבית משפט אינם נוגעים להתחייבות המשיב כלפי המערערת אלא לתביעות הורי המשיב במערכת היחסים שבינם לבין הצדדים ולא כפי שטוען המשיב.

לסיכום: המערערת מבקשת לדחות את עמדת הרוב ולקבל את עמדת המיעוט.

טיעוני ותגובת המשיב המרכזיים

א. בית הדין צדק בהכרעתו שבדעת הרוב כאשר קבע שאת הסכם העקרונות אי אפשר ליישם מאחר שהוא קשור לצדדים שלישיים, קרי: הורי המשיב. כראיה מביא המשיב מדברי המערערת המובאים בפרוטוקול הדיון (מיום ח’ באייר תשע”ח – 23.4.2018, לאחר הדיון בבית הדין דנן) שבהם הסכימה שבית המשפט הוא המקום לבירור תביעה זו מאחר שהיא מבקשת לזמן את אם המשיב לעדות.

ב. לטענתו, הסכם העקרונות אינו מחייב את המשיב כלפי המערערת במקרה זה שבו יש חילוקי דעות אם אכן היו השקעות ומה מידת ההשקעות. במקרה זה יש להזמין לעדות את הורי המשיב כדי לעמוד על טענות הצדדים.

ג. לטענתו, לאור תביעות הורי המשיב הנידונות בבית משפט יש להעביר גם את הנושא הזה לבירור בבית המשפט. הוא מצרף תביעות הורי המשיב בבית המשפט ופרוטוקולים.

לסיכום: מבקש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

הקדמה

נקדים ונאמר שהכרעתינו בערעור ניתנה לאחר החלטת ביניים שבה ביקשנו מהצדדים את החומר שבתביעות הורי המשיב בבית המשפט – כולל פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט ימים מספר לאחר הדיון שהתקיים לפנינו.

ולא בכדי.

בית הדין ראה צורך לעמוד על המורכבות של המקרה ועל אמיתת טענות הצדדים.

הכרעה

הרב מימון נהרי

לאחר שבית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ועיין בחומר הרב שבתיקים הכולל פרוטוקולים והחלטות של בית הדין קמא וחומר שצורף מבית המשפט – משתי התביעות שהגישו הורי המשיב – הכולל כתבי תביעה, כתבי הגנה ופרוטוקול הדיון, עמדתי היא שיש לדחות באופן עקרוני את הערעור, אולם עם זאת יש מקום לחיוב המשיב בהוצאות משפט.

נימוקים

א.   טענת המערערת כי הסכם העקרונות מחייב את המשיב לשלם לה מחצית מהשבחת הנכס

המעיין בהסכם העקרונות יראה נכוחה כי אין כל התחייבות מפורשת של המשיב לשלם למערערת מחצית מההשבחה. לכל היותר יש לראות בזה הצהרת כוונות. שכן מה שנאמר שם נכתב בהאי לישנא:

במהלך החיים המשותפים הצדדים הרחיבו ושיפצו ובנו והגדילו את בית המגורים בו הם גרים כיום – שביסודו הוא בית הורי הבעל. הצדדים מסכימים כי במידה ושלום הבית לא יצלח ולא יהיה מנוס מחלוקת הרכוש – תיעשה הערכת שמאי, וכל ההשבחה שנעשתה על ידם בבית זה תתחלק ביניהם שווה בשווה.

כלומר: הצדדים מצהירים כי הרחיבו ושיפצו את הנכס וההשבחה תחולק ביניהם שווה בשווה. לא כתוב שהמשיב מתחייב לשלם מחצית מההשבחה. ייתכן שכוונתו הייתה לתבוע את הוריו על ההשבחה ולחלקה שווה בשווה. ברם, אין בזה התחייבות אישית כלפי המערערת.

לכל היותר יש לפרש כוונתו להתחייב ‘מדין ערב’, אם הוריו לא ישלמו לאחר שיתברר כי אכן מגיע לה מחצית השבחת הנכס על פי הדין או החוק, וכפי שציין הדיין שסייע בידי הצדדים בעריכת ההסכם “תהיה הערכת שמאי וידונו בחלוקה” וכדלהלן.

חיזוק לכך ניתן לראות בפרוטוקול הדיון מאותו יום שבו ציין בא כוח המשיב את הבעיה שיש בהסכם שכזה.

נציין לדברי ב”כ הצדדים ולהערת בית הדין.

ב”כ האישה: בפגישה אמר לי חברי: “תכתבי הסכם – מה שאת רוצה ואני אראה ללקוחי ונראה אם הוא יחתום.” אני לא מוכנה שיהיה דברים בעלמא, אני רוצה לדעת מה הזכויות שלה, אני רוצה שכל מה שהם בנו יתחלק חצי חצי.

ב”כ הבעל: הם בנו על קרקע קיימת, שלא שלהם, ללא היתר.

בית הדין: אפשר לעשות הסכם שהם עוברים לגור במקום אחר וילכו לטיפול זוגי, ובאותו הסכם יהיה כתוב ששני בני הזוג בנו ביחד ואם ‘לא ילך’ תהיה הערכת שמאי וידונו בחלוקה.

ב”כ האישה: זה מה שרציתי אבל הוא לא חותם.

כל המעיין יראה כי בא כוח המשיב היה ער לבעיות שיש בהתחייבות שכזו, כמו בנייה על קרקע שאינה שייכת להם וללא רישיון בנייה. בית הדין התייחס לכך באומרו שאם שלום בית לא יצלח תהיה הערכת שמאי וידונו בחלוקה – יקיימו דיון לראות אם אכן מגיעה למערערת מחצית ההשבחה. הא ותו לא מידי.

נציין להערה נוספת של הדיינים שבדעת הרוב שהובאה בשולי החלטת בית הדין נשואת הערעור. הם ציינו פרוטוקול נוסף – מיום כ’ בניסן תשע”ד (23.4.2014) – שממנו מוכח כי לא הייתה התחייבות מפורשת של המשיב כלפי המערערת.

נבהיר, על פי כללי הפסיקה, כוונת מתחייב בהסכם צריכה להיות ברורה, וככל שקיימת בעיה שהתעוררה קודם לחתימת הצדדים על הסכם העקרונות יש לדון שמא אין כוונת המתחייב לפעול בכל מקרה.

סעד לדברינו ראה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף א) בהגהת הרמ”א שכתב : “וכן אם התנו תנאי ואחר כך כתבו השטר סתם, ודאי על תנאי הראשון כתבוהו.”

וראה שם בביאור הגר”א את מקור הדין.

והוא הדין במקרה דנן: ב”כ המשיב שהיה ער לבעיה עורר את הבעיה שיש בהסכם זה לפני הדיין שסייע לצדדים בעריכת ההסכם, ואומנם המשיב לא התנה את הסכמתו במפורש כתנאי לביצוע ההסכם, אך מכל מקום התחייבותו מוגבלת ואינה אבסולוטית וכמו שציין הדיין בתשובה לדברי בא כוח המשיב “ידונו בחלוקה”.

וראה עוד בכללי ההלכה המפורטים בטור ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן מב) ובנושאי כליהם (שם) לעניין סעיפי התחייבות שאינם ברורים או הסותרים במקצת – מתי אומרים את הכלל הידוע “יד בעל השטר על התחתונה” ומתי לא. וביתר הרחבה בספרו של אב”ד ירושלים הגר”י גולדברג שליט”א “הסכם ממון” – שם הרחיב לבאר בהסכמים הנוהגים בימינו, אלו לשונות מועילות להתחייבות ואלו לא – עיין שם ותרווה צימאונך.

נעיר כי אין המדובר בהסכם גירושין סטנדרטי שנחתם בין הצדדים, אלא הסכם עקרונות שיש בו גם הסכמה לשלום בית. משכך יש לבחון את טענת המערערת להתחייבות המשיב במסגרת זו בשבע עיניים.

למרות זאת, יש מקום לומר שככל שבבית המשפט יכריעו שעל הורי המשיב לשלם למערערת השבחה והם לא יעמדו בתשלומים, אזי תעמוד למערערת הזכות לדרוש מהמשיב לשלם לה מחצית ההשבחה בהתאם להצהרת כוונתו שבהסכם העקרונות שיש בה צד ערבות לחוב זה.

ב.   טענת המערערת בעניין “חוסר תום לב משווע”

אכן הדיין שבדעת המיעוט, בבואו להכריע, נתן משקל כבד לטענה זו. אני סבור שיש מן הצדק בהעלאת טענה שכזו לאור העובדה שכבר בראשית הדרך, קרי: בדיון הראשון שהתקיים ושבו נחתם הסכם העקרונות, ידע בא כוח המשיב את הבעיה שבהסכם הנוגע לצד ג’, קרי: הורי המשיב, וכי הבנייה אינה ברישיון. חובתו הייתה להתריע על כך לפני בית הדין ולפני מערערת כבר בראשית הדיונים לאחר הגירושין.

לדעתי הייתה כאן ידיעה של המשיב את הבעיה – הנוגעת לסמכות – והוא לא טרח להעלותה לפני בית הדין ולפני המערערת ובא כוחה כבר בראשית הדיונים על יישום ההסכם, וכך גרם להליכים דיוניים ללא תועלת ולהוצאות משפט.

יש לראות בזה נזק מדין ‘לך ואני אבוא אחריך’, ועיין ישועות ישראל (חושן משפט סימן יד).

עם זאת, אין בטענה זו כדי לחייב את המשיב לשלם את מחצית ההשבחה השנויה במחלוקת והתלויה בצד ג’ שהם הורי המשיב.

ג.    טענת המערערת כי אין קשר בין תביעות הורי המשיב נגדה לתביעה שנידונה בבית הדין שעניינה התחייבות המשיב לשלם בעד השבחת הנכס ולא זכויות קנייניות

אציין כי המערערת סותרת עצמה, שכן בשני כתבי ההגנה שהגישה לבית המשפט בתביעות הורי המשיב טענה המערערת כי יש לה זכויות קנייניות מכוח התחייבות הורי המשיב בתמורה לשיפוץ שעשו היא והמשיב מכספם:

ראה סעיף 12 לכתב ההגנה בתביעה לפינויה מהדירה. ראה עוד בכתב ההגנה האחרון – בתביעה לחיובה בדמי שכירות – שבו כתבה במפורש (בסעיפים 5–7) “הקומה השנייה הינה בבעלות הנתבעת והתובע” קרי: הצדדים. וראה עוד במה שכתבה (בסעיפים הנוספים) כי לטענתה היא הוסיפה ושיפצה מכספה בתמורה לזכויות קנייניות. לזאת יש להוסיף את שאמרה במהלך הדיון האחרון בבית המשפט (ביום ח’ באייר תשע”ח – 23.4.2018) שהקומה השנייה שייכת להם מכוח התוספות והשיפוצים שעשו מכספם. עוד אמרה כי בבית המשפט תוכל להוכיח את טענותיה באמצעות העדת אם המשיב.

ברור כי אם תתקבל בבית המשפט טענת המערערת לקבלת זכויות קנייניות בדירה שבה היא מתגוררת, יתייתר הצורך לדון בחיוב המשיב במחצית ההשבחה שבוצעה מכוח התחייבותו שבהסכם העקרונות, שכן המערערת תקבל זכות קניינית בדירה תמורת השיפוצים.

נעיר כי בין הצדדים קיימים חילוקי דעות מהותיים בשאלת ההשקעה – אם הייתה מכספם או מהורי המשיב. כמו כן חלוקים הצדדים מה הייתה מידת ההשקעה, לדברי המערערת השקיעה עשרות אלפי ש”ח. לדברי המשיב, הוריו שילמו את הכסף והוא ניהל בפועל את השיפוץ. יש לכך השלכות ברורותיש צורך בחקירה ממצה של הצדדים, כולל הורי המשיב, כדי להגיע לחקר האמת.

חקירה שכזו יש לעשות באמצעות חקירת הורי המשיב כדי לבחון גם אם טיעוני הורי המשיב – שנתנו רק זכות מגורים לצדדים כדי לסייע בידם נכונים או לא. דבר זה אינו בר־ביצוע בבית הדין מאחר שהסמכות לדון בטענות צדדים שלישיים שיש להם כלפי המערערת אינו יכול להתקיים בבית הדין. מה גם שיש לנו הודאת בעל דין, קרי: דברי המערערת בכתב ההגנה, שטיעוני הצדדים מתרחבים לקיום דיון מהותי בזכויות של המערערת בדירה שבה התגוררו.

נוסיף ונאמר כי המלצת בית המשפט להגיע להסכמה במסגרת בוררות היא הדרך הראויה ביותר לפתרון בין הצדדים ובין המערערת להורי המשיב.

המערערת הסכימה להצעת בית המשפט ואילו המשיב תלה את תשובתו בהכרעתנו.

אני סבור שבנסיבות מקרה זה שבו הצדדים התגוררו במשק השייך להורי המשיב שנים רבות ובהתחשב בגילם המתקדם של הורי המשיב, יפה יעשו הצדדים אם יגיעו להסכמות מחוץ לכותלי הערכאות, הסכמות שיכללו את כל המרכיבים למקרה זה.

עם זאת, כאמור, יש מקום לחיוב המשיב בהוצאות משפט וכפי שהבאתי לעיל. אם תתקבל דעתי נאמר עוד:

1. בית הדין מוצא לנכון לקבל את עמדת הצדדים באשר לסכום הוצאות המשפט הכוללות את עלות הוצאות הדיונים והחומר שהומצא לתיק בית הדין בטרם יוציא החלטתו בעניין זה.

2. בית הדין ממליץ לצדדים להגיע במסגרת הגישור אצל הבורר להסכמה בכל המרכיבים למקרה זה הכולל חובת הוצאות משפט.

3. בית הדין אינו מוצא לנכון לחייב את המערערת בהוצאות משפט בנסיבות מקרה זה.

לא התרשמנו כי המערערת הגישה תביעת סרק המצדיקה חיוב בהוצאות משפט. מצאנו שיש הצדקה לעילת הערעור כי המשיב פעל בחוסר תום לב כשנמנע מלטעון להיעדר סמכות כבר בראשית הדיונים.

מסקנה

לאור האמור נראה לעניות דעתי לפסוק, אם יסכימו עימי עמיתיי הגאונים שליט”א, כדלהלן:

א.         הערעור נדחה עקרונית בהיעדר בסיס ראייתי לעילות הערעור.

ב.         על הצדדים להמציא לבית הדין בתוך עשרה ימים את עמדתם באשר לחיוב בהוצאות משפט.

ג.         ככל שבית המשפט יכריע לחייב את הורי המשיב לשלם למערערת הוצאות השבחת הנכס והם לא יעמדו בתשלומים, תעמוד למערערת הזכות לדרוש את פסיקת החוב מהמשיב בהתאם לכוונת המשיב בהסכם העקרונות.

ד.         אין צו להוצאות משפט ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.

הרב מימון נהרי

הרב יצחק אלמליח

ראיתי את שכתב עמיתי ולדעתי אין כן הדברים.

בחושן משפט (סימן עה) הביא הבית יוסף (מחודשים כא) את דברי הרשב”א כדלקמן:

כתב הרשב”א (חלק ד סימן יט) שנשאל על ראובן שנתחייב על פי בית דין לפרוע לשמעון מנה, ואחר זמן תבעו בבית דין וטען שיש לו על שמעון מנה שגבה ממנו רבית קצוצה. והשיב: מסתברא דאינו נאמן, דחזקה אלו היה כדבריו לא היה מקבל עליו בפני בית דין לפרוע, ואף על גב דאית ליה מגו דאי בעי אמר ‘פרעתי’ – במקום חזקה אלימתא כי האי לא אמרינן מגו.

וחזינן מדברי הרשב”א כי במצב שבו נתבע אדם בבית הדין ממון והתחייב ולאחר מכן חוזר ותובע את הצד השני איכא חזקה אלימתא שמדובר בשקר שהרי אם כדבריו היה לו להעלות טענה זו בראשונה.

והדברים קל וחומר בעניין שלפנינו – שם מדבר הרשב”א על טענת ממון אחרת, ולמרות כן הוויא חזקה, שהיה עליו לטעון את הטענה, ואילו כאן התנהל ומתנהל האיש זמן רב בבית הדין כאילו הוא בעל דין ומנסה להוכיח אם השקיע וכמה השקיע, ורק לבסוף ‘נזכר’ הוא כי בעצם בכלל אינו צד לתביעה. לגבי מקרה כגון זה יש לנו לומר דהוויא חזקה אלימתא שמדובר בשקר.

מכאן ראיה אלימתא לדעתי כי פרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים לא הייתה אמורה כלפי הורי הבעל והיינו כי אם יתבעו את הורי הבעל ויזכו בדין תתחלק התמורה בין הצדדים, אלא ראיה לכך שהבעל התכוון לפצות את האישה ולשלם לה תמורת מחצית ההשבחה שנעשתה בנכס.

אכן זו הייתה דרישת האישה במקור וכפי שמופיע בפרוטוקול שקדם להסכם וכפי שהביא כבוד עמיתי. עיון בפרוטוקול זה, לדעתי, מגלה שאף הבעל לא סירב לפצות את האישה בגין מחצית ההשבחה אלא שטען שאין לדון כאן בתור השבחה מלאה שהרי אין כאן היתרי בניה ואף הקרקע אינה של הצדדים.

ברוח זו יש לפרש את ההסכם. אחרת – לא ברור מדוע דיברו על שמאי כלל ועל חלוקה, היה להם לדבר על שכירת עורך דין לנהל הליך מול הורי הבעל.

כלל גדול שנינו שתנאי שאדם מתנה עם חברו אין הולכין אחר הלשון אלא אחר הכוונה (שולחן ערוך חושן משפט סימן סא סעיף טז) ואף בלשון מסופקת בשטר, דקיימא לן “יד בעל השטר על התחתונה”, מכל מקום אם יש אומדנה לכוונת הצדדים מפרשים את השטר בדרך זו (עיין הגהות רבי עקיבא איגר חושן משפט סימן מב סעיף ה). ואין לך אומדנה גדולה מזו – שהבעל ניהל הליך משפטי ארוך מול האישה ובשום שלב לא טען כי בעצם אין בהסכם כלום וכי הנתבעים הם בעצם הוריו.

בעניין זה מצאתי נכון להביא קטעים מדעת המיעוט בבית הדין האזורי:

את טענת חוסר הסמכות שמעלה כעת בא כוחו של הנתבע – לאחר ארבע שנות דיונים, ושמונה דיונים (מהם חמישה דיוני הוכחות ארוכים) – יש לדחות על הסף ולחייב אותו בהוצאות משפט ניכרות […]

לאחר שהרכב בית הדין השתנה נערכו לפני ההרכב הנוכחי חמישה דיוני הוכחות ארוכים שבהם עסקנו ארוכות בנושאי הרכוש, בתביעות ובטענות השונות של הצדדים. בכל הדיונים האלה לא העלה בא כוחו של המבקש, ולו ברמז, את טענת חוסר הסמכות בנושא הרכוש, ורק כעת בכתב הסיכומים הסופי שלו הוא “נזכר” לפתע להעלות את טיעון חוסר הסמכות!

[…] בהסכם שלום הבית והעקרונות דובר על קבלת השקעותיה של התובעת בצורה של קבלת כסף ולשם כך הוסכם על מינוי שמאי. בדיוני ההוכחות הרבים שנערכו לפנינו ניסתה התובעת להוכיח את סכומי ההשקעות שהיא והנתבע השקיעו בבית הורי הנתבע.

אומדנה נוספת יש כאן על פי המבואר בדברי הרא”ש (בתשובה סימן סח אות יד) – והביאו השולחן ערוך (בחושן משפט סימן מב סעיף ט) – והוא שבמקום שיש לנו שתי דרכים לפרש שטר והאחת מבטלת את השטר וגורמת לו שלא יהיה לו כוח הרי שאנו מפרשים את השטר על הדרך המועילה, וכך לשון הרא”ש בתשובה:

במה שלא נתבאר יפה ענין השטר ויש לפרשו על שני דרכים אנו מפרשים אותו לחובת בעל השטר לפי שהוא המוציא ובלבד שלא יפסיד השטר לגמרי כמו בנדון זה שאם תפרשנו סוף ששת אלפים אם כן למה נכתב השטר כלל, אלא ודאי אומדנא דמוכח […]

ומדבריו מבואר שבכל מקום שפרשנות אחת גורמת לנתינת חוסר משמעות לשטר שוב האומדנה היא שלא לזה כוונו הצדדים.

והאמת יורה דרכו שיש להניח כי האפשרות שנתנו ההורים לבן לערוך שיפוצים ולגור בנכס אינה נתינת רשות מגורים ותו לא – מי פתי ילך וישקיע סכומי כסף גדולים אלא אם ברור לכל הצדדים המעורבים כי מדובר לפחות בזכות ורשות מגורים בלתי־חוזרת בדירה – ובפועל זכות זו לרבות ההנאה מהשיפוץ שעשו הצדדים נשארת ותישאר אצל האיש. ויש להניח כי גם הוא הבין שיש צורך לפצות את האישה בעבורה – אלא שטען כי זכות זו אינה שווה כל כך שכן לא מדובר בבנייה חוקית – ובהתאם לכך הסכים וקיבל בקניין כי שווי זכות זו יחולק בין הצדדים בשווה על פי השמאי. ומאחר שכך הייתה בפשטות כוונת הצדדים הרי שאף אם הלשון שנקט אינה ברורה להיות כקניין מכל מקום הרי קיימא לן שהקניין מתקן הלשון כפי שהביא הבית יוסף (בסימן קצה) מדברי הרשב”א (חלק א סימן קנב) וכפי שפסק רמ”א (בסימן ריב סעיף א).

ומה שכתב כבוד עמיתי כי יש לומר שהבן קיבל עליו לשלם מתורת ערב – זה אינו ברור לי כלל שאם היה נוקט כעמדת בית הדין האזורי בדעת הרוב, ניחא, שדעתם כי הבן מעולם לא התחייב במאומה אלא שאם יתקבלו כספים מההורים – יתחלקו בשווה. אומנם מאחר שגם עמיתי מבין כי דבר זה קשה להולמו בהסכם שנחתם בין הצדדים, שוב התמיהה עליו: ערב – מאן דכר שמיה, וארכביה אתרי ריכשיה לומר כי כוונת ההסכם לתבוע את ההורים ועם זאת גם כוונת ההסכם להיות ערב כלפי תביעה זו.

ולדעתי הפירוש הפשוט הוא כאמור שהאיש התחייב לשלם מחצה משווי הנכס על פי שמאי (בהתאם להוראות בית הדין מה יכנס בשומה) ולפי זה יש לקבל את הערעור ולפסוק כדעת המיעוט בבית הדין האזורי.

הרב יצחק אלמליח

עיינתי במה שכתב בטוב טעם ודעת עמיתי הגאון יצחק אלמליח שליט”א ולמיעוט הבנתי לא זכיתי להבין את דבריו.

א.         לעניין מה שהביא מתשובות הרשב”א להוכיח כי נתבע שהתחייב בפני בית דין ממון אינו יכול לחזור בו בטענה כזו או אחרת:

לאחר העיון בתשובת הרשב”א במלואה ולאחר המחילה רבתי, אינו מובן לעניות דעתי שכן במקרה דנן ציין בא כוח המשיב לפני בית הדין את הבעייתיות שיש בחתימת המשיב על הסכמתו לחלוקת ההשבחה, שאין רישיון וכן שההשבחה נעשתה להוריו.

בית הדין השיב לו כדלהלן:

אפשר לעשות הסכם שהם עוברים לגור במקום אחר וילכו לטיפול זוגי, ובאותו הסכם יהיה כתוב ששני בני הזוג בנו ביחד ואם ‘לא ילך’ תהיה הערכת שמאי וידונו בחלוקה.

כלומר: בית הדין הבהיר לבא כוח המשיב שמכיוון שההסכם נעשה לצורך שלום בית ורק ‘אם לא ילך’ ימונה שמאי וידונו בחלוקה. נראה שגם בית הדין לא נתן ידו להתחייבות המשיב שכלל לא הייתה. כל אשר נכתב בהסכם על דעת בית הדין נעשה, כלומר שידונו על החלוקה. בהחלט ייתכן שבא כוח המשיב התכוון לטענת חוסר סמכות לדון בחלוקת השבחה שאינה כלפי המשיב אלא כלפי הוריו, ולא שיש התחייבות מוחלטת של המשיב לשלם למערערת את ההשבחה. לכן לעניות דעתי אין לדמות מקרה דנן לתשובת הרשב”א הבנויה על דברי אדמון וחכמים (בכתובות דף קי ע”א) שבהם היה חוב ברור בדמות שטר חוב ברור.

ב.         לעניין מה שכתב לבאר שיש אומדנה גמורה להתחייבות המשיב למערערת מאחר שלא טען את טענתו בבית הדין בראשית הדיונים:

נכון אומנם שהמשיב לא נהג כשורה כשלא טען טענה זו בראשית הדרך, ובגין כך יש לחייבו בהוצאות משפט. ברם לעניות דעתי ולאחר מחילה רבה אין להסתמך על אומדנה זו להוציא ממון ממנו על בסיס ההסכם שאינו מחייב בפירוש את המשיב כלפי המערערת, יש לראות את דברי בא כוחו בדיון כהצהרה שאין כאן התחייבות ברורה, ובית הדין הסכים עימו.

ג.         לעניין מה שכתב להביא מדברי תשובת הרא”ש ראיה שאם פרשנות אחת בהסכם מפסידה את השטר אין ללכת אחר פרשנות זו ושכן פסק השולחן ערוך:

אומנם כן, כאשר הפרשנות מבטלת את ההסכם יש ללכת אחר הפרשנות שאינה מבטלת את ההסכם. ברם במקרה דנן אפשר להבין שבמסגרת הסכם העקרונות הסכימו הצדדים לתבוע את הורי המשיב על ההשבחה, ואם יתברר כי אכן הצדדים צודקים ומגיעה להם תמורת ההשבחה, יש כאן מעין ערבות של המשיב. הרי שההסכם לא בטל וזכותה של המערערת לתבוע את הורי המשיב ואם אכן תזכה בתביעתה והורי המשיב לא ישלמו את הכסף, המשיב ישלם מדין ערב כפי שנראה מפרשנות ההסכם שניתנת להבנה על פי דברי בית הדין שהשיב להערת בא כוחו של המשיב בדיון.

זאת ועוד: הבאתי נימוק מרכזי נוסף ובו כתבתי שהמערערת עצמה בכתב הערעור המונח לפנינו דרשה רק את חלקה בהשבחה, ואילו בבית המשפט דרשה זכויות קנייניות שאם יתקבלו ייתרו את הערעור.

בנוסף לכך בבית המשפט טענה המערערת במהלך דיון (שהתקיים אחר הדיון לפנינו) כי בבית הדין לא תוכל לחקור את אם המשיב ואילו בבית משפט תוכל לחקור אותה. אם כן, מדוע לא נמתין להכרעת בית המשפט על דבריה היא בבית המשפט ובכך יימנע כפל הליכים גם לשיטתה?

ברור לנו שבבית הדין יהיה קושי לתחקר את אם המשיב בהיותה צד ג’ ובהיות העניין נידון בבית המשפט, כך בלאו הכי לא רצוי לקבל בשלב זה את הערעור.

הנראה לעניות דעתי כתבתי.

 הרב מימון נהרי                                      

הנה ראיתי מה שהשיב כבוד ידידי ועמיתי הרב הגאון מימון נהרי שליט”א, עצם הנידון שבינינו נוגע בעיקר להבנת הנאמר מפי הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום ג’ במרחשוון תשע”ד (7.10.13) ובהסכם שגיבשו הצדדים בקניין לאחר מכן.

ציטוט דברים אלו הובא בדברי כבוד עמיתי שליט”א אולם מאחר שלא כל הפרוטוקול הובא במלואו מצאתי מקום לצטט את הנוגע לנו שממנו נראה לי ברור כי התחייבות הבעל הייתה מוחלטת ולא כ’ערב’ בעלמא.

להלן הנוגע לנו מתוך הפרוטוקול:

ב”כ הבעל: אני אמרתי לה שאני לא נבהל ואמרתי לה שאני מוכן לתת לה בטוחה שכל הטענות וכל הזכויות שלה יישמרו ואנחנו מוכנים לחתום על זה. אנחנו מוכנים שהיא תנהל את המשך התיק בבית המשפט, כל הטענות וכל הזכויות שלה יישמרו, והיא תבחר איפה לגור. הכול רק בשביל ששלום הבית יצליח.

ב”כ האישה: בפגישה אמר לי חברי: “תכתבי הסכם מה שאת רוצה ואני יראה ללקוחי ונראה אם הוא יחתום.” אני לא מוכנה שיהיה דברים בעלמא, אני רוצה לדעת מה הזכויות שלה, אני רוצה שכל מה שהם בנו יתחלק חצי חצי.

ב”כ הבעל: הם בנו על קרקע קיימת, שלא שלהם, ללא היתר.

ביה”ד: אפשר לעשות הסכם שהם עוברים לגור במקום אחר וילכו לטיפול זוגי, ובאותו הסכם יהיה כתוב ששני בני הזוג בנו ביחד ואם ‘לא ילך’ תהיה הערכת שמאי וידונו בחלוקה.

ב”כ האישה: זה מה שרציתי אבל הוא לא חותם.

ולאחר מכן לשון ההסכם שנחתם על בסיס הנאמר:

א. במהלך החיים המשותפים הצדדים הרחיבו ושיפצו ובנו והגדילו את בית המגורים בו הם גרים כיום – שביסודו הוא בית הורי הבעל. הצדדים מסכימים כי במידה ושלום הבית לא יצלח ולא יהיה מנוס מחלוקת הרכוש, תיעשה הערכת שמאי וכל ההשבחה שנעשתה על ידם בבית זה תתחלק ביניהם שווה בשווה.

ב. כל נכס נוסף שנצבר במהלך חיי הנישואין או נבנה על ידם כגון קרוואנים סככות ומכולות וכל מבנה מכל סוג שהוא, ייחשב כרכוש משותף ויילקח בחשבון במסגרת האיזון הכללי.

והנה לשון הפרוטוקול מורה כי הבעל היה מוכן לתת בטוחה שכל הטענות של האישה יישמרו ולחתום על כך. ובהקשר זה אמרה האישה כי רוצה היא שהדברים יהיו ברורים – שכל מה שבנו יתחלק והיא תקבל את המחצה. על כך העלה הבעל את הטענה כי הקרקע אינה שלהם והבנייה ללא היתר. ועל כך כתב בית הדין כי אפשר לעשות הערכת שמאי, ופשטות הדברים כי בית הדין הגדיר את הסכמות הצדדים לחלק את ההשבחה, אולם גם הגדיר כי בהשבחה זו יחושב רק שווי ההשבחה ‘נטו’, ללא זכות בקרקע, ועל בסיס הערכת שמאי בהתאם להוראות בית הדין.

ברוח זו יש לראות את האמור בסעיף ב’ להסכם. פשטות האמור שם היא כי ההשבחה תתחלק בין הצדדים, ועל הבעל לשלם לאישה את חלקה. וסעיף ג’ יוכיח – שבו דובר על קרוואנים, סככות ומכולות (בפשטות שנבנו גם הם בשטח של ההורים) ועליהם נאמר במפורש כי יתחלקו במסגרת האיזון הכללי, ולכאורה לדברי כבוד עמיתי שונה הנאמר בסעיף ב’ שבו כוונת הבעל רק להתחייב להיות ערב מהנאמר בסעיף ג’ שבו הכוונה שהבעל יתחלק עם האישה במסגרת האיזון הכללי.

על בסיס האמור ובהתאם לנימוקים שכתבתי נראה לי לקיים את מסקנתי כי הבעל התחייב לשלם לאישה בהתאם להערכת השמאי ויש לקבל את הערעור.

ומה שכתב כבוד עמיתי שמאחר שהאישה תובעת את האם בבית המשפט יש להמתין שהרי אם תתקבל תביעתה שם יתייתר העניין שבפנינו – דברים אלו נכונים, אולם נראה לי כי על בית הדין להכריע בעניין שלפניו על פי החומר שלפניו, ואם יתברר בעתיד כי הדברים ישתנו – הרי שערי בתי הדין יישארו פתוחים וכעניין שכתב הרשב”א (בשו”ת חלק ב סימן קצב) והובא להלכה (בית יוסף חושן משפט סימן כ ובשולחן ערוך סימן יח סעיף ו וסימן כ סעיף א):

[…] פוסקין את הדין ואפילו שלא בפניו. ואף על פי שנחלקו […] בשילהי פרק שור שנגח ארבעה וחמשה […] שאין גומרין אלא בפניו – הני מילי בדינו של שור ומשום דכתיב “השור יסקל וגם בעליו יומת”, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור – מה הבעלים בפניו […] אף השור בפניו […]

אבל בממונא בעלמא – מה איכפת לן, הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. הילכך חותכין דינו היום ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיות לסתור את הדין.

וודאי כן במקרה זה שיש על בית הדין להכריע לפי הנראה בעיניו ואם יתחדש בעתיד דבר שמחמתו ישתנה הדין – מה אכפת לן, יביא ראיה ויסתור את דינו.

הרב יצחק אלמליח

בקצירת האומר אשיב על דברי כבוד עמיתי הגאון רבי יצחק אלמליח שליט”א שדבריו חביבים עליי:

מה שהביא מדברים שאמר בא כוח המשיב ביום אישור ההסכם – קודם למה שהעתקתי בנימוקיי – מחזק את עמדתי, שכן הסכמת בא כוח המשיב לתת ערבות למערערת היא לערבות שזכויותיה יישמרו אולם התביעה תהיה בבית משפט שכן שם הסמכות בימינו לדון בצד ג’.

נצטט קטע זה של דברי בא כוח המשיב תוך הדגשת דבריו המחזקים את עמדתי:

ב”כ הבעל: אני אמרתי לה שאני לא נבהל ואמרתי לה שאני מוכן לתת לה בטוחה שכל הטענות וכל הזכויות שלה ישמרו,ואנחנו מוכנים לחתום על זה. אנחנו מוכנים שהיא תנהל את המשך התיק בבית המשפט. כל הטענות וכל הזכויות שלה יישמרו, והיא תבחר איפה לגור. הכול רק בשביל שהשלום בית יצליח.

פועל יוצא מכך הוא שהמשיב התחייב לתת ערבות למערערת שלא תפסיד מזכויותיה ככל שתתבע בבית משפט וברור שהכוונה היא שתתבע את הוריו שהם צד ג’.

כאמור, אין זה גורע מאחריותו לשלם למערערת הוצאות משפט שלהן גרר אותה במשך שנים בבית הדין בהליכים שהיו צריכים להיות בבית משפט בהתאם להצהרתו בפרוטוקול הדיון מיום אישור ההסכם.

ואכן כבר הבעתי את עמדתי הנחרצת שיש לחייבו בהוצאות משפט מדין ‘לך ואני אבוא אחריך’. אשר על כן לאחר המחילה רבתי אני על משמרתי אעמודה.

הרב מימון נהרי

הנה עיינתי במה שכתבו חבריי הגאונים, אני מסכים למסקנתו של הרה”ג יצחק אלמליח שליט”א ואיני נכנס לראייתו מדברי הרשב”א. על כן אכתוב את הנראה לי.

תחילה יש להעיר כי הפעם הראשונה שעלתה הטענה לחוסר סמכות הייתה בסיכומי הצדדים. על בית הדין האזורי היה לא להתייחס אליה כלל כי כל מהותם של סיכומים – כשמם כן הם – לא העלאת טענות חדשות שלא נטענו אלא סיכום הנאמר בדיונים וביסוסו בראיות.

 עוד יש להבהיר כי אם נלך בדרכו של הבעל ובא כוחו הרי שתלקה מידת הדין, שהרי הדברים ברורים כשמש לכל רואה כי מעולם לא עלה בדעתם של הבעל והאישה לתת מתנה להורי הבעל את כל אשר השקיעו בדירה, ואף שהיא רשומה על שמם ואף שטוען הבעל כי הדירה שייכת להם – מעשים בכל יום כי בני זוג בונים על נחלה ששייכת להורי אחד מבני הזוג ואם הצדדים מתגרשים הרי שאותו צד שהוריו בעלי הקרקע משלם לצד השני את מחצית השבח.

וודאי לא גרע זה מ’יורד לשדה חברו שלא ברשות’ שבמקום שההוצאות יתרות על השבח נותן לו את השבח ובמקום שההוצאות הם פחות מהשבח הרי שהוא נותן לו את ההוצאות, כאן הצדדים ירדו ברשות ולכן בכל ענין צריכים הורי הבעל לתת את הגבוה מבין שניהם. אלא שגם טענתו של הבעל כי הוא לא בעל דברים וכי יש לתבוע את הוריו – אין בה ממש וגם הוא עצמו לא מאמין בה, שהרי הוא ניהל דיונים מול האישה – שמונה דיונים במשך ארבע שנים – ולא עלה על דעתו לטעון טענה זו. רק בסיכומים העלה טענה זו.

ועוד: הצדדים עשו הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. לוּ חשב הבעל כי הכול שייך להוריו, היה לו לערב את הוריו בהסכם זה ולהחתימם. משלא עשה זאת: או שכוונתו הייתה לרמות את אשתו או שזו אומדנה דמוכח שידע כי הוא מתחייב כלפי אשתו והוא ‘יתחשבן’ עם הוריו ולכן הוא לא עירב את הוריו.

ולכאורה יש להביא ראיה כי הבעל הוא בעל דין [מטעם אחר, ולא רק מחמת התחייבותו] ולא יכול לומר כי בעלי הדין הם הוריו שהם צד שלישי ואין סמכות לבית הדין. ונבאר דברינו:

כתב הטור (חושן משפט, הלכות מאבד ממון חבירו בידים – סימן שפח):

המוסר ממון חבירו ביד אנס, בין אנס כותי בין אנס ישראל – חייב לשלם לו מפני שגרם לו הפסד ממונו, ודינו כשאר מזיק לכל דבר אף על פי שלא נשא ונתן ביד. במה דברים אמורים? שהראהו מעצמו בלי אונס, או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו, או שיסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו – בכך חייב. אבל אם אנסו האנס שיראה לו ממון פלוני והראהו – פטור, ואם נטלו בידו ונתנו לו – חייב אפילו אנסו גם על הנטילה שיטלנו ויתננו לו כיון שעשה מעשה חייב.

 ובשולחן ערוך (שם סעיף ב) כתב מרן:

המוסר ממון בידי אנס, בין אנס עובד כוכבים בין אנס ישראל – חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד. ואם מת, גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים. ויש אומרים דדוקא שעמד בדין, אבל אם לא עמד בדין – אין היורשים חייבים לשלם. ואשה שמסרה לאנסים – משמתין לה, ואם יש לה ממון שאין לבעל רשות בו – משלמת, ואם יש לה נכסי מלוג – הבעל אוכל פירות כל ימי חייה, ואם מתה –חייב לשלם לנמסר וכן לשאר ניזק, ואין הבעל לענין זה רק כיורש שחייב לשלם (מרדכי פרק החובל).

במה דברים אמורים? כשהראה המוסר מעצמו. אבל אם אנסוהו עובד כוכבים או ישראל אנס להראות, והראה – הרי זה פטור מתשלומין (ואם אנסו להראות שלו והראה (שלו ושל) חבירו – חייב) (טור סעיף א). ואם נשא ונתן ביד, אף על פי שהוא אנוס – חייב לשלם, שהמציל עצמו בממון חבירו חייב. כיצד? הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו, ועמד מוסר ואמר: “הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני”, והלכו ולקחוהו – חייב לשלם.

הגה: ואפילו יסרוהו ולא אמרו לו על מה, והראה ממון חבירו – חייב (טור שם). ולא מקרי אונס, אלא הכאות ויסורין, אבל לא אונס ממון (מרדכי פרק הגוזל בתרא ותשובת מיימוני דנזיקין סימן יב ונימוקי יוסף). היה רואה נזק בא עליו, מותר להציל עצמו אף על פי שעל ידי זה בא הנזק לאחר (נימוקי יוסף פרק השותפין).

ועל מה שכתב מרן: “אלא הרגיל בלבד” כתב סמ”ע (ס”ק ה): “פירוש: דיבר לאנס דממונו של זה במקום פלוני הוא.”

מבואר מדברי מרן שאם לא אנסו אותו אלא מעצמו ועל פי דיבורו אמר לאנס והלך האנס ולקח את השדה של חברו שהראה לו הרי שהוא חייב לשלם ואינו יכול לומר שאין הוא בעל דין, ואף שהכול נעשה רק על פי דיבורו. אם כן, הוא הדין בנידון דידן – ודאי שהאישה לא הלכה על דעת עצמה לבנות אלא על פי דיבורו של הבעל שאמר להשקיע ולבנות, והוא ידע כי הבית רשום על שם הוריו, ואף שהאישה ידעה כי אכן הבית רשום על שם הוריו מכל מקום סמכה על דיבורו כי הוריו יתנו לו, ולכן אינו יכול לומר כי אין הוא בעל דין. לכן ודאי שיש סמכות לבית הדין לדון בין הבעל לאישה על השבח שהושבח הנכס ויהיה חייב הבעל לשלם מחצית מהשבח לאישה.

וכן הביא בביאור הגר”א (שם) ראיה כי אף על פי דיבור גם כן נקרא מזיק וחייב: “אלא הרגיל כו’. רצונו לומר אפילו בדיבור וכמו שכתוב שם בבא קמא דף ה’ א’ בדיבורא כו’ וכן מוכר שטר חוב לחבירו ומחלו דיבורא הוא. מרדכי.”

ומוחל שטר חוב של חברו חייב מדין גרמי.

אלא דיש לומר דלא דמי, דבדין מוסר הווי גרמי כיוון שבשעת דיבורו יודע שיהיה ודאי נזק אולם בנידון דידן – בשעה שאמר הבעל לאישה לבנות לא עלה בדעתו ואף לא בדעת האישה כי הצדדים יתגרשו ויהיה נזק לאשה שתצטרך לנהל דין ודברים עם הורי הבעל ואי אפשר לומר כי דיבורו של הבעל עם האישה לבנות הווי גרמי. [ומכל מקום מכוח התחייבותו בהסכם בעל דין הוא כאמור.]

העולה מן האמור

סוף דבר, לדעתי יש לקבל את הערעור. יש סמכות לבית הדין לדון בתביעות שבהסכם העקרונות מאחר שהמשיב נחשב כבעל דין.

הרב מיכאל עמוס

עיינתי במה שכתב עמיתי הגאון רבי מיכאל עמוס שליט”א ולאחר המחילה רבתי לא זכיתי להבין את דבריו שכתב לחייב את המשיב לשלם למערערת את הוצאות ההשבחה מדין היורד לנכסי חברו:

א.         היורד לשדה חברו במקרה דנן הוא המערערת שירדה לנכסי חמיה וחמותה שהם בעלי הנכס ועליה לתבוע אותם ולא את המשיב שאינו בעל הנכס.

ב.         דין יורד לנכסי חברו שחייב לשלם לו נאמר במקרה שחברו רק נהנה ולא נתן בתמורה כלום ליורד לנכסיו. במקרה דנן, הורי המשיב נתנו לבנם ולכלתם (המערערת) להתגורר כעשרים וארבע שנים ללא תשלום שכר דירה. כך חסכו הצדדים רכישת דירה, תשלום משכנתה או שכירת דירה. ולכן לא שייך כאן כלל דין יורד לשדה חברו.

ג.         האומדנה הנראית יותר היא שמי שנהנה מהשבחת הנכס במקרה דנן אלו הם הצדדים ויש סבירות שעשו זאת לצורך עצמם והנאתם – להתגורר בבית נאה, ובפרט שזכו ליהנות ממה שהשביחו שנים לא מבוטלות. במקרה זה לא נאמר דין יורד לשדה חברו.

הרב מימון נהרי

מה שכתב עמיתי כי ביורד לשדה חברו רק בעל השדה נהנה – איני מבין דבריו הרי כאן איירי ביורד לשדה ברשות וודאי שהשביחו את הבית, ובעלי השדה כאן הם הורי הבעל וודאי שהשביחו להם את הנכס. לכן מגיע למערערת ולבעלה– המשיב – את אשר השביחו. אומנם הצדדים גם הם נהנו בזה שדרו בנכס, אך על זה קשה לתבוע אותם שהרי גרו שם שנים רבות ומעולם לא תבעו אותם. וזה מנהג העולם שבנים בונים בחלקה השייכת להורים והורים לא תובעים שכירות אלא מוחלים להם וודאי כל זמן שבני הזוג לא התגרשו.

הרב מיכאל עמוס

פסק דין

א.         לאור האמור פוסק בית הדין בדעת הרוב וכדלהלן:

1.  הערעור מתקבל ולבית הדין הסמכות לדון באכיפת ההסכם.

2.  על הצדדים לפנות לבית הדין האזורי למתן החלטה בעניין אכיפת ההסכם שנחתם ביניהם.

3.  אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.

ב.         לדעת המיעוט:

1.  הערעור נדחה עקרונית בהיעדר בסיס ראייתי לעילות הערעור.

2.  על הצדדים להמציא לבית הדין בתוך עשרה ימים עמדתם באשר לחיוב בהוצאות משפט.

3.  ככל שבית המשפט יכריע לחייב את הורי המשיב לשלם למערערת הוצאות השבחת הנכס והם לא יעמדו בתשלומים, תעמוד למערערת הזכות לדרוש את פסיקת החוב מהמשיב בהתאם לכוונת המשיב בהסכם העקרונות.

ג.         נפסק כדעת הרוב.         

ד.         מותר לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום כ”ה באלול התשע”ח (5.9.2018).

הרב יצחק אלמליח                          הרב מיכאל עמוס                             הרב מימון נהרי

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?