החלטה

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך י"ח באדר א' תשע"א (22.2.11), ומנישואין אלה נולד הילד ת' (נולד בשנת 2012).

מכתב התביעה של הבעל התובע, ומהחומר שבתיק, עולה התמונה דלהלן:

כחצי שנה אחרי החתונה, בחודש נובמבר 2011, עבר הבעל תאונת דרכים קשה בה נפצע אנושות. הוא אושפז, עבר שיקום, וכיום נמצא בשלב של שיקום שמטרתו חזרה לשגרה.

מספר חדשים לאחר מכן, בחודש אוגוסט 2012, טסה האישה עם בנם הקטין לצ', לביקור משפחתי בן עשרה ימים. יוער כי משפחת האישה כולה מתגוררת בצ'. מאז לא חזרה לארץ. בתחילה עוד טענה שבדעתה לחזור לארץ, והאריכה מדי פעם את השהייה בצ'. בפועל האישה נשארה בצ' עם הקטין, ומאז לא חזרה לארץ.

הבעל ניהל בבית המשפט בעיר מ' תביעה להשבת הקטין לארץ, מכוח אמנת האג, ובתאריך א' באייר תשע"ג (11.4.13) ניתן פסק דין על ידי בית המשפט במ', ולפיו העברת הקטין לצ' הרי הוא כמעשה חטיפה לפי אמנת האג, ובית המשפט הורה על השבת הקטין לישראל. האישה ערערה על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט לערעורים, ובתאריך כ"ט בשבט תשע"ד (30.1.14) נדחה ערעורה. על סמך הנ"ל, בתאריך כ"ג בכסלו תשע"ה (15.12.14) קבע בית המשפט לענייני משפחה בישראל, כי משמורת הקטין תהיה משותפת לשני ההורים.

הצדדים בפרוד בפועל במשך למעלה משש שנים, והבעל עותר לחייב את האישה בגט, ובהעדר אפשרות אחרת, ליתן לו היתר נישואין.

כתב התביעה (שהוגש לבית הדין בתאריך כ"ד בסיון תשע"ח (7.6.18)) נשלח לבאת כוח האישה, עו"ד אילת ישראלי מרגלית, וכן למשפחת האישה בצ'. האישה לא הגיבה, ומדברי בא כוחה הבנו כי היא אינה מייצגת את האישה בהליך בפני בית הדין (ראה הודעת בא כוח הבעל מיום י"ב באלול תשע"ח (23.8.18)).

בית הדין פנה לכבוד הדיין הרה"ג בצלאל אבא לוי שליט"א, דיין בבית הדין פ', שניהל משא ומתן עם אבי האישה. אבי האישה, באמצעות הרב לוי, הגיש הסכם גירושין, שעקרונותיו: יבוטלו כל התביעות נגד האם, ולא תהיה אפשרות לחדש את פסק הדין בעניין חטיפה לפי אמנת האג. משמורת הילד לאם. מקום מגורי הקטין יהיה בארץ מגורי האם. הסדרי הראיה יהיו בצ', בתחילה בליווי של צוות פסיכולוגים, הואיל והילד אינו מכיר את אביו. האב ישתתף בהוצאות חינוך הבן.

מסיבות מובנות הסכם זה אינו מקובל על הבעל.

יאמר ברורות, בית הדין התלבט מאד בסוגיא. מצד אחד, לדברי בא כוח הבעל, שנאמרו שלא לפרוטוקול, האם נמצאת במדינה שלישית, שאינה חתומה על אמנת האג, ואין לה הסכם הסגרה. זו כנראה המציאות, ויש להשלים עמה, שהילד ככל הנראה יישאר עם האם ובארץ מגוריה, וככל הנראה גם האם לא תאפשר את חזרת הבן לארץ.

המשך ההליכים כנגד האם כיום, בהיותה נרדפת על ידי שלטונות החוק, לא נראית לנו כפעולה חכמה מצד האב. האב גם אינו מכיר את בנו, ולא ברור אם שייך בכלל שיטפל בו. כך שיש לראות את עניין מקום מגורי הבן, כמציאות עובדתית מוגמרת, וטוב לדעת בית הדין להגיע להסכם שיאפשר לאב לראות את הבן.

בית הדין מבין, שאם האב יכול לפתוח חיים חדשים, מן הראוי שגם האם תוכל לפתוח חיים חדשים, ובין השאר תפסיק להיות רדופה על ידי שלטונות החוק, דבר שבפועל גם אינו מאפשר לה לבנות את חייה בנישואים חדשים.

מאידך, ספק רב אם האם תאפשר לאב לראות את הבן בצ', ולא תערים קשיים. אם יכלה האם לברוח משלטונות החוק ומפסקי בית המשפט בצ' בעניין חטיפת הבן לפי אמנת האג, איך יוכלו לאכוף את הסדרי הראיה בהסכם שיאושר בבית הדין. זאת ועוד, המשא ומתן נוהל עם אבי האישה. האישה לא תקשרה עם הרב בצלאל לוי. לאישה גם אין בא כוח שייצג אותה, והיא אינה מגיבה לכתב התביעה, ואינה מנהלת משא ומתן בגפה או באמצעות בא כוחה.

גם עניין חיוב של האב במזונות ובהוצאות חינוך של הבן, לא נראה לנו צודק בנסיבות הקיימות.

כמו כן בא כוח הבעל הוזמן לשיחה בלשכה, שיחה שלא לפרוטוקול, בניסיון לקדם את התיק. בא כוח הבעל טען כי ההליך שנוהל, בעניין החטיפה, אינו בסמכות בית הדין, ואל לבית הדין להפעיל לחץ על הבעל לוותר על זכויותיו בהתאם לחוק. ניתן גם להבין את עמדת הבעל, שהוציא ממון רב בניסיון להחזיר את בנו, שאינו מכיר, לארץ, וכעת מתבקש לוותר על תוצאות ההליך, שהושגו בכוחות ובממון רב.

אשר על כן, מהנימוקים ההלכתיים דלהלן, לאור העובדה כי הצדדים פרודים כבר שש שנים, מקומה של האישה אינו ידוע והיא מתחבאת מאימת החוק, בית הדין סבור שיש לחייב את האישה לקבל גט פיטורין כדמו"י, והואיל ואין אפשרות בשלב זה לסדר גט פיטורין, יש ליתן היתר נישואין לבעל, לאחר השלשת גט והיתר מאה רבנים, ולאחר אישור כבוד נשיא בית הדין הגדול.

טוב תעשה אישה, אם בחלון הזמן שנותר, תמנה בא כוח שינהל משא ומתן עם בא כוח הבעל.

אישה שברחה ולא נודע מקומה

לפנינו מקרה של אישה שברחה מבעלה לארץ אחרת, ואף שיש תקשורת אתה (באמצעות אביה), אין מקומה ידוע לבעל או לבית הדין או לרשויות, הואיל והיא בורחת מאימת פסקי הדין שניתנו בעניין השבת הקטין ארצה, ואף הרשויות, שידם ארוכה, אינם משיגים אותה כדי לקיים את פסק הדין הנ"ל. בעניין זה של אישה שברחה ואין מקומה ידוע, דנו הפוסקים להתיר לבעל לשאת אישה שניה על אשתו.

בשו"ת זית רענן (לזקני הגרמי"ל זילברברג זצ"ל, כרך א, דיני אבן העזר סימן ה) נשאל באישה שברחה מבעלה מספר פעמים, ובפעם הראשונה החזירה לביתו, ובפעם השנייה ברחה למרחק, ומזה שלוש שנים אין הבעל יודע היכן היא נמצאת, וחיפש אחריה ולא מצאה, ולא נודע מאומה ממדרך כף רגלה. וכתב הזית רענן בתחילת דבריו שיש להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו, ואף ללא היתר מאה רבנים, רק ישליש הגט אצל שליח:

"יען כי הדבר נחוץ והוא שעת הדחק טובא, והיותר שאין ידו משגת לקבץ התירא ממאה רבנים, לכן נראה להקל בזה בכל האפשרי. וכה יעשה ויגהה מזורו, הבעל הנ"ל יכתוב גט לאשתו הנ"ל וימסור אותו ליד שליח הולכה, ובכל עת שתבוא אשתו במקומות הסמוכים ילך וימסרנו לה כדת וכהלכה בלא עיכוב ואיחור לבל תתעגן על מגן".

והביא שם שאף שמהר"י מינץ (סימן י) החמיר מאד שלא להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו אפילו במקום מצוה, כבר השיב על תמיהותיו הבית יוסף בתשובה (שו"ת בית יוסף סימן יד). והזית רענן כתב להשיב על כל תמיהות מהר"י מינץ. והסיק הזית רענן, וזה לשונו:

"ונמצא לפי זה תבנא לדינא בנידון דידן, שברחה אשתו ממנו ואין לו אישה כלל לקיים עיקר המצוה מה שביכולתו, גם מהר"י מינץ מודה דבמקום מצוה רבה כזו לא גזר. והגם אם נימא דמשום לא פלוג רבנן נגדר ממילא גם במקום מצוה רבה, דזה אינו, דכל כהאי גוונא דלא שכיח כלל, שהרי כל אישה רוצה בצוותא דבעלה, וזו הרחיקה ממנו בלא פשע ומרד ממנו […] וכיון שכן מובן מעצמו דלא דמי לנשתטית דהחמירו האחרונים לדינא, התם יכול לקיים עיקר המצוה פרו ורבו, אף דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, זהו מפני שאין רצונו לצער עצמו. וכן לא דמי לרואה דם מחמת תשמיש, עיין בתשובת מהרש"ל סימן ס"ה, דכיון שהוא מחמת חולי אמרינן לא פלוג רבנן, דכגון זה שכיחא טפי מאישה שתברח מבעלה. ועוד, דהתם בעיקר הדבר שניהם אנוסים, מה שאין כן בנידון דידן שהיא הזידה בשאט נפשה. אבל מכל מקום אי אפשר להתירו רק כשיכתוב לה גט וימסרנו לידי שליח, והשליח יקבל עליו בחומר שבועה לקיים שליחותו כשתהיה במקום קרוב, וכאשר משמע מדברי מפרשי השו"ע. שהרי התורה חסה גם על המחויב מיתה לדונו במיתה יפה, ואיך תשב עד שתלבין ראשה כשתבוא לביתה ותבקש שיגרשנה."

מבואר מהזית רענן דאישה שברחה, והבעל רוצה לקיים פריה ורביה, יש להתיר לו לשאת אישה על אשתו, אף בלא היתר מאה רבנים, רק שישליש הגט לשליח, שיהיה במקום שאם תבוא לכאן, שתוכל לקבל הגט לאלתר. ועיין עוד בשו"ת זית רענן (חלק ב' סימן כח) שאם האישה אנוסה שלא לחזור למקום הבעל, לא גרע מנשתטית, אף שגם בנשתטית אפשר שתתפקח, וכיון שבנשתטית יש לו היתר על ידי מאה רבנים, הוא הדין גם בזה. ואם מרצונה אינה שבה לבית בעלה, הרי היא מורדת, ויש להתיר לו לשאת אישה אחרת.

על דברי הזית רענן הנ"ל, סמך גם הגרח"ע זצ"ל (שו"ת אחיעזר ח"א סימן י,ד), דאם ברחה מבעלה ואינה מודיעה מקומה כמה שנים, דינה כמורדת, ולעניין היתר חרם דרבינו גרשום, אין צריכה התראה והכרזה, ורק צריך היתר מאה רבנים והשלשת גט, וזה לשונו:

"ועוד נראה, דבברחה ועזבתו כמה שנים שאינה מודיעה לבעלה מקומה ורק יודע מעוברים ושבים, אף אם בתחילת הבריחה לא הייתה מורדת, אבל עצם ישיבתה בהעלמה לעגן את בעלה הוי מורדת. שוב ראיתי בשו"ת זית רענן מהדו"ת חלק אבן העזר שכתב כן. ואף על פי דמורדת מדינא דגמרא צריך התראה והכרזה, ומהאי טעמא נתחבט בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק סימן קי"ד וכתב דלאו קל וחומר הוא דאם לממון הקל לא הוציאו אלא בהתראה והכרזה, מכל שכן להתיר חרם דרבינו גרשום החמור, מכל מקום אינו נראה כן מדברי רבותינו האחרונים, ורק להפסיד כתובתה צריכה הכרזות, אבל לא להתיר חרם דרבינו גרשום, דאדעתא דהכי לא גזר. שוב ראיתי בשדי חמד שהביא דעת המחברים שכתבו שלא כדעת השואל ומשיב, ולכל היותר נצרך היתר מאה רבנים והשלשת הגט כמו בנשתטית. ואף על פי שנראה מדברי החתם סופר אבן העזר סימן פ' שצריך להתרותה שיתירו החרם, מכל מקום בודאי אין התראה זו מעכבת בברחה ואי אפשר להתרותה, והרי היא כמותרת ועומדת, ואי אפשר שיעוגן על ידי זה. ובנוגע להשלשת כתובה, שלא הפסידה מדין מורדת שלא היו התראות והכרזות, נראה שצריך להשליש, והנובי"ת כתב בשהה עשר שנים ולא ילדה שאין צריך להשליש הכתובה, דדוקא בנשתטית שאנוסה לקבלת הגט, מה שאין כן בזה שבידה להתגרש ואינה רוצה להתגרש, אינו מחויב להשליש. אבל בברחה ולא נודע מקומה, ואי אפ"ל שהרי בידה להתגרש כעת, בודאי שצריך להשליש הכתובה. וכן נראה מדברי המחברים. וכן בהשלשת הגט כדי שלא תתעגן אחר כך אם תרצה להתגרש, והנני נמנה בזה עם הגאון מו"ה רפאל שפירא נ"י להתיר לכשיקוים כל התנאים בזה."

מה שכתב האחיעזר לעניין השלשת כתובה, נראה דאינו שייך בנדו"ד, שהרי היא יודעת, באמצעות אביה וכנ"ל, על רצון הבעל להתגרש, והיא מסרבת להתגרש אלא אם כן יקבל את תנאיה, ולכן לא הוי כגירושין בנשתטית, ואין צריך להשליש כתובה.

ומצאנו גם בנצי"ב (משיב דבר ח"ד סימן ה) שדן להתיר לשאת אישה שניה, כשאשתו ברחה, ושם כתב לעניין הכתובה, דאף שמצד המרידה לא הפסידה אלא אם כן התרו בה, ויתכן ויש לה טענות מדוע מגיעה לה כתובתה: "מכל מקום אין אנו מחויבים להזדקק לה, ואפוטרופיא לדקנני לא מוקמינן, וכשתבא תתבע המגיע לה, ולא מצינו תקנת הגאונים להשליש כתובה כי אם בנשתטית וכדומה, דפתח פיך לאלם כתיב". אך עיין שם בנצי"ב שכתב לזכות לה גט על ידי שליח קבלה, דאף שבמקום קטטא קיי"ל שאין מזכין לה, דטב למיתב טן דו, מכל מקום כשמתירים לו לישא אישה אחרת אפשר שזכות הוא לה. והנצי"ב חושש שלא תכשל ותכשיל באיסור אשת איש או תרבה ממזרים, וטוב להוציאה מאיסור אשת איש ודאי. ואף שדעת הראשונים בדעת הרי"ף שאין לזכות גט אלא לעניין שאין הבעל יכול לחזור בו מהגירושין, אולם אינו גט עד שיגיע לידה. דאף אם כך דעת הרי"ף, רבו החולקים עליו, ונראה דגם הרי"ף לא כתב דבריו אלא בגט שחרור ובאומר תן שטר שחרור זה לעבדי דווקא, אולם מודה בגט אישה דהוי גט. ואף אם האישה תדרוש לקבל גט, יש ליתן לידה הגט, מ"מ יש לחוש שמא אח"כ יסרב ליתן גט אחר, ויש לזכות לה גט באמצעות שליח קבלה.

מהרא"ל צונץ (שו"ת משיבת נפש, ח"א סימן מב) נשאל באישה שמיד אחרי החופה ברחה מבעלה, ולא נודע לבעל מקומה כבר עשר שנים. והביא מהרא"ל צונץ תשובת מהר"ם שהובא במרדכי, ותשובת מהר"מ פאדווה (סימן יג) להתיר לבעל לשאת אישה שניה, כאשר האישה מורדת. בפרט שיתכן ובמשך זמן כה רב נאסרה לבעל, ופשיטא שלא יעלה על הדעת לעגן את הבעל ולאסרו בכבלי העיגון, דלא כמהר"י מינץ, וס"ל למהרא"ל צונץ דכאשר המניעה היא מחמת פשיעת האישה, גם מהר"י מינץ מודה להתיר. ואף הוסיף שאין צריך היתר מאה רבנים, דרבינו גרשום לא מיירי רק כשהיא בת כתובה וראוי לפקח בתקנתה, אולם כשהדבר בא מחמת פשיעה, ואינה בת כתובה, פשיטא שאין צריך מאה רבנים. והביא שם מהרש"ל בתשובה (סימן סה) שהחמיר בעניין רואה דם מחמת תשמיש. אך שם אין זה מחמת פשיעתה, מה שאין כן בברחה. ולכן מסיק מהרא"ל, וזה לשונו:

"וא"כ נראה עיקר בנדו"ד להתיר לו אישה אחרת […] ואין צריך להאריך בזה, כי אין שום חומרא לבטל אדם מפריה ורביה להיות שרוי בלא אישה, שיש לחוש לכמה תקלות, בפרט בנדו"ד, בפרט עכשיו שכבר כלה האלף החמישי […] אם כן נראה אפילו לדעת המחמירין במקום מצוה, היינו במקום פריה ורביה, אבל היכא דאסורה עליו ומצוה לגרשה, לכו"ע לא תיקן רבינו גרשום. וכן היכא שפשעה היא ומעגנת הבעל כמו בנדו"ד, ליכא מאן דפליג […] ואם כן מילתא דפשיטא להתיר לו לישא אישה אחרת, וערוקה מסתייע".

מבואר גם ממהרא"ל צונץ, שאם האישה עזבה את מקום הבעל בפשיעתה ומרצונה, יש להתיר לו לשאת אישה על אשתו, ואין צריך להיתר מאה רבנים.

גם הגדול ממינסק (אור גדול סימן ד) דן באישה שברחה מביתה, ואין ידוע מקומה כמה שנים. לאחר שהאריך להוכיח כדעת הפוסקים דבמורדת יש להתיר חרם דרבינו גרשום, כתב שם (אות י), דאף שלאישה יש אמתלאות לבריחתה, כיון שאינה רשאית לעשות כן על פי דין, ובודאי לא להתרחק באופן כזה שאינה יכולה לחזור למקומה, וגם לא ידעו היכן מקומה כיום. ואף לשיטתה, היה עליה לבקש מהבעל גט קודם עזיבתה, דודאי אם הייתה מבקשת להתגרש, לא היה מונע ממנה: "על כן נראה פשוט במה שהרחיקה נדוד זה כמה שנים בלי שום ידיעה מאיתה, דהוי ליה מורדת, דנתבאר לעיל במורדת כה"ג דנראה דכולהו מודו דמותר לישא אחרת". והמשיך לדון, שמא יש להמליץ עליה דתחילת עזיבתה הייתה על דעת לשוב בזמן קרוב ולא לשהות זמן רב, ואחר כך ארע לה אונס וכו', וכתב לדחות דאין בזה טעם שלא להתיר חרם דרבינו גרשום (עיי"ש, ואינו נוגע לנדו"ד, דכעת ודאי אינה רוצה לשוב לארץ ישראל, אף שיכולה לשוב עם בנה).

ולעניין אם צריך היתר מאה רבנים בכגון זה. בתחילת התשובה הביא מתשובת ברית אברהם (סו"ס פט) שלא שמע להתיר בלא מאה רבנים. ובברית אברהם (סימן צד) הביא מהשבות יעקב, דאף באישה שזינתה ונאסרה על בעלה, צריך היתר מאה רבנים. וכן בתשובת נודע בשערים (מהגאון מלובלין, חלק ב סימן כו), דאף שיש מקום לצדד להתיר בלא מאה רבנים, לא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי. והגדול ממינסק בסוף התשובה הנ"ל (אות יד) כתב דמשמעות הפוסקים שבמורדת אין צריך להיתר מאה רבנים, כיון שבנידון שלפניו הבעל עני ולא יכול להשיג חתימת מאה רבנים, נראה להתיר בלא מאה רבנים. אך כל זה מעיקר הדין: "אמנם מצד המנהג הא נהגו בו איסור לבל להתיר בלי מאה רבנים אף בזינתה". ומזה מבואר דיש להתיר בנדו"ד לפחות על ידי מאה רבנים, כיון שמרדה והרחיקה לארץ אחרת, ואינה רוצה לשוב לארץ ישראל, ומתחבאת מפני שלטונות החוק, ואין יודעים מקומה אלא קרוביה הקרובים בלבד.

גם בתשובת צמח צדק (לובאוויטש, חלק אבן העזר סימן י) כתב להתיר מי שברחה ולא ידוע מקומה, כדין מורדת, דלאחר י"ב חודש יש להתיר לבעל חרם דרבינו גרשום, וזה לשונו:

"אך גם כאן נפרדה מתוך הקטטות שהיו ביניהן, ואם כן מי יודע אולי מחמתו הוכרחה להיפרד, וכיון שהוא אינו קורא לה, יש לומר אין לה דין מורדת. אך כל זה יתכן אילו הייתה במקום ידוע לבעלה שיוכל לקרוא לה, מה שאין כן זו שאיננה מודיעה לו מקומה כלל ולא נודע לו ממנה כלום שנים טובא רק על ידי סיבה מעוברים ושבים ולא שהיא הודיעה. יש לומר דאינה יכולה לעגנו והו"ל כדין מורדת אחר י"ב חדש. אף אם בתחילה לא היה [עליה] דין מורדת, מכל מקום מחמת זה העיכוב במקום שלא נודעו עקבותיה שנים טובא, הו"ל כדין מורדת."

מכל הפוסקים האמורים לעיל מבואר שיש להתיר בנדו"ד, שמזה שש שנים האישה עזבה את בית הבעל, וכעת היא בורחת מאימת החוק, ואין יודעים מקומה אלא הקרובים ביותר, ובפועל מסרבת לקבל גט אלא אם כן יחתום על הסכם גירושין.

מורדת

ודברי האחרונים להתיר חרם דרבינו גרשום באישה שברחה, הוא בין השאר מטעם שהיא מורדת. (אך לא רק מטעם זה, שהרי מי שמקומה אינו ידוע, גרע טפי ממורדת הנמצאת לפנינו). וכבר האריכו האחרונים הנ"ל בביאור דעת הרמ"א והחולקים לעניין מורדת תוך י"ב חודש. דהנה הרמ"א אבן העזר סימן עז סיעף ב כתב וזה לשונו: "ויש אומרים דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת. ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת, וכן עיקר". ומקור דברי הרמ"א להתיר אף תוך י"ב חודש, מהראב"ן המובא במרדכי כתובות קפו, וזה לשונו: "וראב"ן כתב, אף על פי שהלכה כרבותינו בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים ביחד, לא משהינן לה, ואם בשביל אחרות שתווסרנה קנסינן להתיר לישא אחרות והיא תשב ותתעגן". ודעת האוסרים הם הרשב"א בתשובת ומהרי"ק, כמבואר שם. אך כל מחלוקתם היא תוך י"ב חודש, אבל לאחר י"ב חודש, לכו"ע מתירים לשאת אישה שניה. וממשיך הרמ"א: "ונראה לי דווקא תוך י"ב חדש, אבל לאחר י"ב חדש אם הוא רוצה לגרש, צריכה לקבל ממנו בעל כורחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כוח ביד האישה לעגנו לעולם, וכן נראה (להורות)". ועיין בב"ש עז, יט. ומזה מבואר דלאחר י"ב חודש, לכו"ע מתירים לבעל לשאת אישה שניה.

וכן התיר הגרע"א (שו"ת תנינא סימן פב) במורדת לאחר י"ב חודש, דמסתימת הרמ"א אבן העזר עז, ב עולה שאחר י"ב חודש מותר לישא אחרת עליה, ולא הזכירו שצריך היתר ממאה רבנים, דמשמע שבמורדת לא תיקן רבינו גרשום. והביא מתשובת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קכ), שהביא מהרשב"א, דלא תיקן רבינו גרשום אלא לגדור גדר בפני הפריצים, אבל באלו שמן הדין או מהחיוב לגרש או לישא אחרת, לא גזר רבינו גרשום. וממשיך מהרשד"ם להתיר במורדת, שהיו שלא רצו להתיר במורדת מחמת שהדור פרוץ, ואם יתירו במורדת, יבואו להתיר אף בהקדיחה תבשילו, שיאמר שהיא מורדת (הובא שם ברע"א):

"מכל מקום אני ממשכן נפשי להתיר בנדון דידן, כי ידוע שאמרו בכמה מקומות מלתא דלא שכיחא לא גזור ביה רבנן, ובודאי אם היה במורדת דעלמא, אפשר שכיח טובא, אבל במורדת שיש קרוב ד' שנים שאינה רוצית לשמשו, פשיטא דאין לחוש על זה. עוד אני אומר, לו יהא הדבר בספק הוי ספק ספיקא, ספק אם עבר זמן התקנה, ספק במורדת לא תיקן, ספק ג' דשמא במורדת כה"ג לא יעלה על דעת אדם חלילה שיהיה האיש אסור בנחושתיים ואשתו שוחקת עליו, ויש בזה כמה איסורים, ודרכי התורה דרכי נועם הם, ודבר כזה לא עלה על דעת הרב לתקן. על כן אין בזה ספק ואדרבא המעכב בידו חטא עכ"ל המהרשד"ם".

ונראה שהגרע"א הסכים לדבריו להתיר. והוסיף הגרע"א, שאף לראנ"ח (ח"א סימן מא) שהחמיר בזה, י"ל דדוקא בנדון דידיה כשטוען הבעל מאיס עלי, בזה אין להתיר, מה שאין כן מי שהפקיעה עצמה על ידי שהלכה לערכאות להוציאה ממנו. וכן יש לומר בכל מקרה שהיא עצמה פשעה, כנדו"ד שהיא נעלמה מארץ ישראל ומסרבת לכל דין ולכל דיין ובורחת אף מארצה מאימת החוק, שלא יחזירו בנה לארץ ישראל.

ועיין בעין יצחק (לגרי"א, חלק אבן העזר סימן ג, מאות יד ולהלן), שכתב להתיר חרד"ג במורדת, אף ללא חתימת מאה רבנים, דמדברי המרדכי וראב"ן (הנ"ל) משמע שמתירים לו אף בלא השלשת גט, ממה שכתבו שהיא תשב ותתעגן, ואם היה צריך להשליש גט, לא תתעגן. והטעם, דמורדת לא גזר רבינו גרשום. ומדלא הצריכו להשליש גט במורדת, מוכח דרבינו גרשום לא גזר כלל במורדת, ועל כן אין צריך היתר מאה רבנים. והוסיף הגרי"א:

"אם כן זה ברור דבמורדת לא תיקן רבינו גרשום כלל לגזירתו. וכן אחר י"ב חודש הכריע הרמ"א כן בסימן ע"ז, דמתירין לו לישא אחרת וכדברי המרדכי וראב"ן הנ"ל. […] אבל על כל פנים במורדת גם המהרי"ק מודה דמוכח מהמרדכי וראב"ן דלא מהדרינן אחר היתר כלל, כי בכה"ג לא גזר רבינו גרשום כלל וקנסינן לה, כמש"כ המרדכי וראב"ן כנ"ל. וגם הא כתב בלשונו דיש קצת לדחות ראיה זו, אלמא דס"ל לאמת דאין ממש בדחייה זו, אך כיון דכתב דיש קצת לדחות ראיה זו, על כן כתב המהרי"ק עוד טעם בזה, כיון דנאסרה לו, אין זה אישה הראויה לו ולא גזר כה"ג. אבל במורדת, אף דאין שייך טעם זה, אפילו הכי מודה המהרי"ק דכה"ג לא גזר רבינו גרשום כלל, וכמבואר במרדכי וראב"ן הנ"ל […] על כן ברור לדינא דמוכח ממהרי"ק דלדינא אין צריך מאה רבנים והשלשת גט לזכות לאישה המורדת. ועל כן כיון דכתב החמדת שלמה דבמומרת יש להתיר בלא מאה רבנים ובלא השלשת גט, והכל חדא הוא, דלא מהדרינן אחר צד היתר כלל, כי בלא"ה מותר לו לישא אחרת, כי בכה"ג לא גזר רבינו גרשום כלל, הוא הדין במורדת. ואדרבה יש לומר דאף להחתם סופר שכתב דהמנהג הוא שלא להתיר בלא מאה רבנים אף בנאסרה עליו, יש לומר דטעם המנהג הוא דס"ל כמו שכתב המהרי"ק, דיש קצת לדחות ראיה זו של המרדכי וראב"ן הנ"ל וכנ"ל, אבל במורדת דמבואר בפירוש במרדכי בשם הראב"ן כנ"ל, על כן בזה יש לומר דלא נהגו כן. וכ"ז דלא נתברר במדינתינו איך הוא המנהג, ע"כ לא מבטלינן משום ספק מנהגא בעלמא להדין הברור וכמבואר בכ"ד. ובפרט שהחמדת שלמה כתב להקל בפירוש, ומסתמא לא היה המנהג הנ"ל במדינתו. וע"כ יש להקל במורדת ולהתיר אף בלא מאה רבנים. וכש"כ כשהיא עוברת על דת ומורדת ביחד. וכן מצאתי בספר נחלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בסימן ה', שכתב בפשיטות להתיר בעוברת על דת בלא מאה רבנים כלל והסכים כן לדינא. ע"כ כיון דלהמהרי"ק מבואר דבמורדת א"צ מאה רבנים עליו סמכינן. ובפרט דכן פסקו השב יעקב והנחלת יעקב. וכן לחמדת שלמה דסמך על המהרי"ק. וכבר נתבאר דהמהרי"ק מודה במורדת להיתירא. ע"ל כן אם היו שני עדים בנ"ד, היה דעתי מסכמת להתיר בלא מאה רבנים, אך כיון דלא נתברר רק על פי עד אחד, על כן הבו דלא לוסיף עלה ובעי לכל הפחות מאה רבנים שיסכימו להתיר."

ובארץ ישראל נהגו תמיד לבקש היתר ממאה רבנים, ככל שמדובר בבעל שאינו מעדות המזרח. ומכל מקום מבואר מהגרי"א דבמורדת ברורה, יש להתיר לבעל לשאת אישה שניה, ולדעתו אפשר להתיר אף ללא מאה רבנים.

מסרבת לדין תורה

בנדו"ד יש להוסיף טעם נוסף להתיר לו חרם דרבינו גרשום, מאחר שהוזמנה לדין תורה בפנינו, והיא מסרבת להופיע ואף אינה מגיבה לכתבי בית דין, ואין לה עו"ד, ורק במאמצי בית הדין הפעלנו את הדיין הרה"ג בצלאל לוי שליט"א כדי ליצור עימה קשר, ואף הוא דיבר רק עם אביה. וברור שהיא קבלה את כתבי בית הדין, וכיון שמקום מגוריהם היה בארץ, הרי שהחובה עליה לדון בארץ ישראל, שהרי על פי תקנות הדיון מקום המגורים המשותף האחרון הוא הקובע, שלא יהיה כל אחד מרחיק נדוד ומבקש שיתבעוהו במקומו. אמנם מצד חיוב האישה לילך אחר בית הדין של הבעל, הפוסקים כתבו שאם מתדיינים על הגירושין, אין מקום לחייב את האישה לילך אחר הבעל (עיין בזה מחלוקת הפוסקים בפת"ש חו"מ יד, ד, אמרי יושר לגר"מ אריק, ח"א סימן לח, אגרות משה לגר"מ פיינשטיין, חו"מ ח"א סימן ה, וישכיל עבדי לגר"ע הדאיה, ח"ה חו"מ סימן ח, ואכמ"ל). וכיון שהיא לא התייחסה כלל לכתב התביעה, שנשלח לבית אביה, (עיין באמרי יושר הנ"ל), וכנראה ידעו מהתביעה גם על ידי באת כוחה הקודמת, שייצגה אותה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, הרי היא בכלל מסרבת לדון בדין תורה, ויש להתיר לבעל חרם דרבינו גרשום.

בספר יהושע (לגרי"ה באב"ד, סימן צח) כתב, דאישה המסרבת לציית לדין תורה, ואין בידינו כוח לכפותה באמצעי כפיה לבוא לדין תורה; "פשיטא ופשיטא דהוי עוברת על דת יהודית, ואם אינה רוצית לשמוע שום דברי בית דין כשרים, כי אם עומדת על דעתה ולא תזוז לשמוע דברי כשרים, רק כפי מה שעולה בשכלה כן תעשה, אין לך אישה רעה בדעותיה כמו זו שמצווה לגרשה". ומבואר דעצם הסירוב לבוא לדין תורה הוא בבחינת עוברת על דת יהודית, וזה גופה סיבה להתיר לו לשאת אישה שניה, דדינה כעוברת על דת, ויש להתיר לו חרם דרבינו גרשום.

ובהסתמך על התשובה הנ"ל, התיר מהרש"ם (ח"ה סימן מח) לשאת אישה שניה, וזה לשונו:

"וגם מחמת שהאישה מסרבת מלציית דין תורה באם שהזמין רו"מ גם את האישה והתרה בה והיא מסרבת, יש לומר דמותר לגרשה בעל כרחה, וכמ"ש בשו"ת ספר יהושע סו"ס צח, דהוי' על כל פנים רעה בדיעותיה ומצוה לגרשה. וכן השבתי בשנה דאשתקיד לק"ק ביטשאטש. ומהגם די"ל דכיון דמסרבת, יש עליה עונש נח"ש (נידוי, חרם, שמתא), דאף שבעוה"ר אין יד ב"ד תקיפה לפרסם מגזירת המלך כנודע, אבל מ"מ דת תוה"ק בתוה"ק בתקפו וכרוך על ראש המסרב, ובעון זה בנים מתים כדין נודרת ואינה מקיימת, וא"כ יוכל לגרשה בע"כ ויוצאת בלא כתובה".

הרי שהסירוב לבוא לדון בדין תורה זה גופה טעם וסיבה להיתר חרם דרבינו גרשום, או מטעם של רעה בדעותיה, או שבעוון סרבנות היא בחרם ונידוי, ובנים מתים וכו'.

גם בתשובת אבני צדק (לגרי"י טייטלבוים, אב"ד סיגעט, חלק אבן העזר סימן מ) כתב, שאם מסרבת לעמוד לדין תורה, יש להתיר גם מטעם עוברת על דת:

"ובשגם גיסי הגאון אבד"ק זלאטשוב נ"י, העד העיד בנו שחותנו הגאון החוו"ד ז"ל עשה מעשה כך באישה שסירבה לעמוד עם בעלה לדין תורה, תיכף התיר לו לעשות כרצונו. וכן כתב לי ש"ב הרה"ג מסקאליט, כי הרב הגאון בעל החוו"ד, והרה"ג מוהרא"ל אבד"ק סטאניסלאוו ז"ל, ומו"ח הרה"ג ז"ל מטאלטשווא נתוועדו יחדיו לדין באישה שמסרבת לעמוד לדין תורה, והתירו לבעל. ואחריהם עוד מגדולי הדור".

וצירף טעם זה לטעמים נוספים, ובהם שרואים אנו שאין האישה רוצה לדור עם הבעל אלא רק לעגנו, ובזה היא גם מעגנת את עצמה, הגט אינו חוב לה אלא זכות.

וכן נמצא לגר"מ תאומים בתשובת אוריין תליתאי (סימן קמד) לצרף לסניף את מה שכתב בספר יהושע, שאם מסרבת לדין תורה הרי היא כעוברת על דת, ואין עליו חרם דרבינו גרשום. ואף שהביא מי שהקשה על ספר יהושע, דאינה נקראת עוברת על דת אלא בדברים שיש בזה מכשול לבעל, או בעוברת על נדר ושבועה, שבעוון זה בנים מתים, מה שאין כן ברעה בדעותיה. והביא מהדברי חיים שדינה כעוברת על דת לעניין חרם דרבינו גרשום, דבזה לא תיקן רבינו גרשום, וגם כשעוברת בזה על ציווי בית הדין, מונעת מהבעל אפשרות של קיום מצות פריה ורביה, ובזה הוי גם דברים שמכשילתו.

ומה שהביא מהדברי חיים, הוא בחלק אבן העזר סימן נא, וזה לשונו:

"והנה אם לא תקבל דברי הבית דין, הרי היא עוברת על דת דמותר לגרשה, דעל עוברת על דת לא תיקן הרבינו גרשום מאור הגולה, כמבואר בכל הפוסקים (עיין אבן העזר סימן קטו סעיף ד בהגה). והנה לפי דברי מהר"ם מפאדווה ז"ל בתשובה משמע בהדיא דבכל איסור שעוברת, מותר לגרשה בעל כרחה יעו"ש בסימן יד. אך אפילו לפי המבואר בבית שמואל (קטו, ח) ובחלקת מחוקק (קטו, ח) דדוקא בעי עוברת על דת מה דנוגע לבעל כגון מאכילתו שאינו מעושר, מכל מקום גם זה הוא מה שעוברת על צווי הבית דין נוגע לבעל, דהא על ידי זה לא יוכל לקיים מצות פריה ורביה כיון דאגיד בה, אם כן נמצאת עוברת על דת".

מבואר בדברי חיים דבעצם סירובה לעמוד לדין תורה, יש לה דין של עוברת על דת, שמונעת ממנו לקיים מצות פריה ורביה, והיא גופה סיבה להתיר לו לשאת אחרת.

ובתשובת חבצלת השרון (חלק אבן העזר סימן ו) כתב לסמוך על דעת הפוסקים דבמסרבת לדין תורה, יש להתיר לבעל לשאת אישה אחרת, אך לא מטעם עוברת על דת, אלא כיון שסירבה לעמוד לדין תורה אחרי כמה פעמים שהתרו בה, שוב אין חיוב על בית הדין להיזקק לה, וכיון שהוא אומר שהיא מאוסה עליו, ונותן אמתלאות טובות לדבריו, אף שבית הדין לא היו מאמינים לו וחוששים שמא עיניו נתן באחרת, מכל מקום עתה שסירבה לדין תורה, אין בית הדין נזקקין לה, והוא לפי דבריו אינו עושה איסור. וכיון דכל תקנת רבינו גרשום הוא משום קטטה, ולדבריו הראשונה מאוסה בעיניו ולא ידור עמה, לא יעבור על החרם, ולכן נאמן, עיין שם.

ובתשובת חתם סופר (חלק אבן העזר ח"ב סימן קסז) נראה שאינו טעם בפני עצמו להחשיבה עוברת על דת, אלא כיון שהיא מורדת בבעלה, וסירבה לעמוד לדין תורה יותר מי"ב חודש, יש להתיר לו לשאת אישה אחרת, והיינו מטעם היותה מורדת ומעגנת את בעלה, ולא הזכיר שהוא עוברת על דת, וזה לשונו:

"שהאישה מ' הינדא, אשת מה' משה פיזינגר, מורדת על בעלה ומעגנת אותו, והבעל נתרצה לכל אשר יורו המורים, הן לדור עמה בכפיפה אחת, הן לפוטרה בגט פיטורין כדמו"י, ואך היא עומדת בסרבנותה, ולפי מכתב הרבנים נ"י נמשך זמן הסירוב יותר מי"ב חודש הרבה […] ובכל ההתראות היא עומדת בסירובה מבלי לעמוד כלל עם בעלה לפני דייני ישראל. הנה לכאורה כיון ששהתה בסרבנותה יותר הרבה מי"ב חודש, פשוט הוא שיכולים להתיר לו לישא אישה על אשתו על פי מאה רבנים כנהוג, וישליש לה גט בתחלה […] אבל כשהיא אינו רוצה לקבלה, וכבר שהינו י"ב חודש, גם כן פשוט שאין לענגו לעולם אלא או יגרש בעל כורחה או נתיר לו חרד"ג […] והנה לפי ששמעתי מפי מה' ישראל טעם מרידתה מפני שהוחזקה כבר ב' פעמים שמשתגעת בלידה וחוששת שתילד ותלקה בשיגעון עולם, על כן מורדת היא מתשמיש ותשב על בלתה היות לה אורח כנשים ואז תחזור לבעלה, והוא והיא רכים בשנים, ואם כן אין לה צער בעיגון שלה, ושפיר שייך יאכל הלה וחדי והוא יצטער ויהיה מעוגן על ידה, וכזה לא תיקן הגאון ז"ל."

ולא דן החתם סופר להתיר מצד עוברת על דת, במה שמסרבת לבוא לדין תורה, אלא מטעמים של מורדת ומצערת לבעל, וכמבואר בגוף התשובה, ואם כן משמע שאין בטעם סרבנותה לבוא לדין תורה, סיבה עצמאית להתיר לו חרם דרבינו גרשום, מטעם עוברת על דת או טעם אחר, וכמו שכתב בספר יהושע. ועיין גם במהר"מ שיק (חלק אבן העזר סימן קטו) שדן שם באישה שקבלה גט ונמצא בו ספק פסול, ומסרבת לבוא לקבל גט נוסף, ולא הזכיר להתיר מדין סרבנות ומדין עוברת על דת, ודן שם בצדדים אחרים, עיין שם.

ובתשובת פרי השדה (לגרא"ח דייטש, ח"ג סימן כ) כתב על מה שכתב בספר יהושע, דאף אם רעה היא בדעותיה ומצוה לגרשה כשמסרבת לעמוד בדין תורה, עדיין לא מבואר דרשאי לגרשה בעל כורחה. ובפרט שיש הרבה אנשים, ונעשה להם כהיתר, שמשמטין עצמם מלבוא לדין תורה, וקשה לומר שיהיה זה בכלל רעה בדעותיה. והיינו שאינה מזידה שתחשב כרעה בדעותיה, שכן רואה הרבה שעושים כך. ועל דבריו סמך הגרי"ש טייכטל זצ"ל הי"ד, בשו"ת משנה שכיר (חלק אבן העזר סימן עד) שאין בטעם זה לחוד להתיר חרם דרבינו גרשום, ורק אם רוצה לעגנו ולצערו, יש להתיר, מה שאין כן ברוצה להמשיך ולדור עימו, אין בעצם הסירוב בלבד טעם להתיר, עיין שם.

ולפי זה בנדו"ד שמסרבת לבוא לדין תורה וגם מסרבת לדור עימו, והיא ברחה מזה שש שנים, ומקומה כיום לא ידוע, ואינה מתייחסת לכתבי בית הדין, כאשר על פי דין ועל פי ההלכה היא חייבת לדון בבית הדין בת"א, הרי שיש להתיר לבעל לשאת אישה שניה.

לאור האמור לעיל בית הדין סבור שיש מקום להתיר לבעל חרם דרבינו גרשום, לאחר חתימת מאה רבנים והשלשת גט.

הבענו דעתינו, שבחלון הזמן שנותר, ראוי שהאישה תמנה עו"ד לנהל משא ומתן עם ב"כ הבעל, אולם מאידך אנו סבורים שאין מקום לעכב את פסה"ד, לאור התמשכות העיגון.

בהתאם לתקנה קעד (1-3) לתקנות הדיון, בה נאמר:

(1) פסק דין להיתר נישואין יועבר לאישורו העקרוני של נשיא בית-הדין הרבני הגדול.

(2) זקוק היתר נישואין לחתימת מאה רבנים, תעביר מזכירות הרבנות הראשית לישראל את ההיתר, אחרי אישור עקרוני של נשיא בית-הדין הרבני הגדול, למאה רבנים לשם חתימה. לאחר-מכן יוחזר ההיתר לבית-הדין האזורי לביצוע התנאי או התנאים שבהיתר.

(3) היתר הנישואין אינו בר ביצוע אלא לאחר שיקבל אישור סופי מנשיא בית-הדין הגדול.

בית הדין יעביר את פסק הדין לכבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול הגר"ד לאו שליט"א.

דעת בית הדין, לאור הנימוקים דלעיל, שיש צורך בהיתר מאה רבנים, ויש צורך להשליש גט, אך אין צורך להשליש כתובה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ו במרחשון התשע"ט (04/11/2018).

הרב צבי בן יעקב – אב"ד                       הרב יצחק הדאיה                        הרב משה בצרי