מידע מקצועי

האשמה בבגידה – האוסרת אישה לבעל המאשים ומחייבת בגט, ושתיקתה – האם כהודאה היא? תביעת שלום בית – כנותה וסיכוייה 1106224-2 – ביה”ד נתניה

פסק דין

רקע

לפנינו תביעת שלום בית של האישה ותביעת גירושין של הבעל.

הצדדים נישאו בשנת 1995, נישואין ראשונים של שני הצדדים. לצדדים שני ילדים בגירים, אחד מהילדים הוא בעל צרכים מיוחדים. הבעל עזב את הבית חמישה חודשים קודם לתביעה.

לדברי האישה, הבעל עזב ללא כל סיבה. לדבריה ה’דברים’ יכולים לשוב ולהיות מתוקנים ועל כן היא והילדים מבקשים את שובו הביתה.

הבעל טוען כי מייד כשביקש לשוחח עם האישה היא האשימה אותו לעיני הילדים כי יש לו מאהבת ומאז הפסיקה לדבר איתו. לדבריו האישה לא עשתה כל מאמץ להחזירו הביתה אלא הפנתה אותו לעורכת הדין שלה.

עוד טוען הבעל כי במשך עשרים ושתיים שנות הנישואין יחסי האישות היו מאולצים והאישה טענה כי הוא מגעיל אותה.

עוד: לפני ארבע־עשרה שנה ביקר בבית הצדדים עמית של האישה ממקום עבודתה [אלמוני]. הבעל טוען כי בין השניים הייתה התנהגות בעלת אופי מיני משום שהם שפשפו את רגליהם זה בזו ללא ידיעה כי הבעל רואה זאת מהמרפסת. חששותיו כי האישה בוגדת בו התאמתו, משום שלאחר שעזב את הבית סיפרו לו שתי חברות האישה כי היה לה רומן עם [אלמוני].

ועוד: לדבריו עזב את הבית בגלל התנהגות שלה:

לא יכולתי לסבול את ההתנהגות של [פלונית]. היא הייתה אומרת לי: “אתה יכול ללכת אם לא מתאים לך, הדלת פתוחה, לך לבחורות אחרות, תעשה מה שאתה רוצה.”

(שורות 125–126 לפרוטוקול מי”ג במרחשוון התשע”ח – 2.11.2017)

לדבריו הוא נישאר בבית ולא עזב מיד בגלל הרצון לשמור על הבית ועל הקשר עם הילדים.

בית הדין שמע את עדותו של הנטען, [אלמוני]. העד הודה כי עבד עם האישה באותו מקום עבודה וכי היה בביתה לצורך הבאת מסמכים מהעבודה, אולם הכחיש מכול וכול כי היו ביניהם יחסי אישות.

בית הדין שמע את העדה גברת […] שהעידה כי שמעה מפי האישה שהיא בוגדת עם [אלמוני] בבית הצדדים.

דיון והכרעה

א.   לעניין תביעת הגירושין של הבעל

שתיקה כהודאה – מתי?

בא כוח הבעל תומך את יתדותיו בדין ‘שתיקה כהודאה’. לדבריו מכיוון שהאישה שתקה בדיון בבית הדין נוכח ההאשמות כי בגדה בבעל, הרי היא מודה בטענות, ומכאן שחל עליה דין ‘מזנה’ והפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה.

ראשית יש לומר כי האישה לא שתקה. ראה (שורות 117–119) בפרוטוקול הדיון מיום י”ג במרחשוון התשע”ח (2.11.2017):

[…] אומרת: “כן, לא ידעת שהיה לה רומן עם [אלמוני]?” הרגשתי כמו ‘בוקס בבטן’ אותו רגע.

האישה: אני לא יכולה, זה מוציא אותי מדעתי.

ובהמשך (שם שורות 130–136):

שאלה: אתה שמעת באותו זמן שהיא אמרה לך ש[אלמוני] מגיע הביתה, שמעת או ידעת על השם הזה לפני כן?

הבעל: לא.

האישה: שקרן, אתה ישבת איתו על כוס קפה!

ב”כ האישה: אני יכולה להבין את ההתרגשות.

בית הדין (לאישה): אי אפשר ככה לנהל דיון. אם זה קשה לך לשמוע מה שהוא אומר, את יכולה להמתין בחוץ.

שנית, אף אם הייתה האישה שותקת, דברי בא כוח הבעל בעניין זה בטעות יסודם. דין שתיקה כהודאה באיסורין אינו כדין הודאה מוחלטת וגמורה של השותק, אלא כ’רגליים לדבר’:

עיין תוספות (יבמות דף פח ע”א):

דשתיקה כהודאה דמיא – פירוש כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר, אבל ליכא למימר הודאה ממש, שיודע ודאי שכן הוא כיון שהוא שותק.

וכן כתב הר”ן על הרי”ף (קידושין דף כט ע”א):

[…] דמקשו מדרבא דאמר “הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים” וקשיא להו דאי שתיקה כהודאה דמיא הרי הודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ולאו קושיאהיא שכבר פירשתי דלאו הודאה גמורה חשבינן לה, אלא גזירת הכתוב היא באיסורין שיהא עד א’ נאמן במקום שתיקה ושתחשב שתיקה כהודאה, ואילו בממון ודאי אין אומרין כן. ומשום הכי אמר רבא דדבר שבערוה דילפינן ‘דבר – דבר’ מממון ליתיה בפחות משנים דלא אמרינן ביה שתיקה כהודאה.

ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן פא סעיף ז) כתב:

הא דמהני “אתם עדי” – דוקא כשתבעו מנה ואמר ליה “הן” ואחר כך אמר “אתם עדי” ושתק ליה. אבל אם אמר לו “מנה לי בידך”, והלה שתק, ואמר התובע לעדים “אתם עדי”, ושתק הנתבע – אין שתיקתו כלום, דלא הוי שתיקה כהודאה אלא כשהודה לו תחלה ואמר ליה “הן” וכשאמר התובע “אתם עדי” – שתק, אבל כששתק מתחלה ועד סוף, יכול לומר: “לא חששתי להשיבך”.

ובש”ך (שם ס”ק יז):

פסק ריא”ז (פסקי בבא מציעא סימן קיט) דשתיקה כהודאה דמיא, וכל היכא דיש לתלות שתיקתו בעבור שחשב בלבו מה לומר – לא אמרינן ששתיקה כהודאה. והכל כפי מה שבית דין יכולים להבין דעתו של שותק כך דנין. עד כאן.

וכן כתב בהגהת אשר”י (פרק המפקיד סימן ח) בשם אור זרוע באורך יותר, ועיין שם.

ויש סעד לזה ממאי דאמרינן התם בש”ס פרק המפקיד (דף לז ע”ב): “ומאן דאמר ‘הלה שותק’ – שתיקה דהכא לאו כהודאה, מצי אמר ליה: ‘האי דשתיקי לכל חד וחד, דאמינא – האי הוא.’ ועיין שם.”

מבואר שהכלל דשתיקה כהודאה דמיא אינו כלל קבוע בכל המקרים, אלא בכל מקרה יש לקבוע מה הייתה דעתו של השותק ו”כפי מה שבית דין יכולים להבין דעתו של שותק כך דנין”: אם בית הדין משוכנע ששתיקה מעידה על הודאה, יוכל לפסוק כך. אולם בדרך כלל תוכיח שתיקה על הודאה רק כששותק מול שאלה או טענה ישירה שמופנית אליו, וכפי שכתב שו”ת חוט המשולש (חלק ב סימן ז):    

ובנידון דידן אף שהיום חוזר מדבריו ואומר שאינו מאמין – לא מהני, כיון שאינו נותן אמתלא מבוררת כי ניכרים הדברים שלמדוהו לומר כן מחמת הדוחק שיש לו היום.

וקודם כל דבר צריך לקרוא להאשה הנ”ל שתאמר ברבים את ההכחשה שלה ואם לא תכנס באזני השומעים ובאזני הבעל. ובלבו יתאמת שהיא משקרת הוי לגביה כהודית לדברי העד.

הרי שכתב שצריך לקרוא לאישה – וכוונתו: לקרוא לה לבית הדין – כדי להפנות אליה שאלה ישירה ולהיווכח אם שותקת. ועל זה כתבו בפד”ר (חלק יד עמוד 315): “אם תשתוק ולא תכחיש את הדברים הרי שיהיה זה בגדר ‘שתיקה כהודאה’.

ואילו שתיקה תוך כדי הצגת דברי התובע, אינה כהודאה. ומה גם שהנתבעת סומכת על באת כוחה שתשיב על הדברים כשתינתן לה רשות הדיבור. בדיון בבית דין שבו הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין או טוענים רבניים, הכול יודעים כי המייצגים מכינים את בעלי הדין מה לומר ומה לא לומר, היכן לבכות והיכן לא לבכות… וממילא אין ערך לשתיקה כשאינה אותנטית ואמיתית. ולוואי שהדיבורים שנאמרים מפורשות בפה מלא יהיו תמיד דברי אמת!

על פי כל הנאמר לעיל, מכיוון שהאישה מכחישה לחלוטין את ההאשמה כי זינתה תחת בעלה, ומכיוון שלא הובאו הוכחות לדבר, אדרבה: בא כוח הבעל הפנה כמה פעמים לדין שתיקה כהודאה, ואילו היו בידיו הוכחות לא היה נזקק כלל להודאת האישה. גם האירוע שתואר מלפני ארבע־עשרה שנה, אף אם קרה, אין בו ראיה לזנות ואף אינו בגדר “דבר מכוער” המובא בגמרא כמורה על מעשה זנות.

דמות ראיה לדבר מהגמרא (נדרים צא ע”ב):

ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואינתתא, על אתא מריה דביתא, פרטיה נואף להוצא וערק; אמר רבא: איתתא שריא, אם איתא דעבד איסורא, ארכוסי הוה מירכס.

ופירש [הפירוש המיוחס ל]רש”י: “הוה מירכס – בביתה, היה מתחבא בבית שלא ירגיש בו הבעל.”

למדנו כי דרך הנואף להתחבא כדי שלא ירגיש בו הבעל, ולא יעשה מעשה מחשיד כל עוד נמצא בעל הבית בביתו.

(בית הדין  מבהיר כי המעשה כפי שתואר אינו נחשב מבחינה הלכתית למעשה כיעור שיש בו ראיה למעשה זנות. אולם מובן מאליו כי אישה נשואה הנמצאת במגע כלשהו עם אדם זר הרי זה דבר שפל ובזוי אף אם מדובר בהחלפת מבטים של חיבה וכדומה.)

לפיכך בית הדין קובע כי אין אפשרות לפסק דין לגירושין על פי טענה זו.

האם הבעל בדבריו אסר את האישה על עצמו, והאם יש בכך כדי לחייב גירושין?

ב”כ הבעל טוען כי יש לפסוק פסק דין לגירושין משום שלבעל דין ‘שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא’, משום שבדיון הראשון, לאחר שבית הדין הסביר את משמעות דברי הבעל כי אשתו זינתה,  הגיב הבעל באומרו (שורה 292 לפרוטוקול): “אני מצהיר שהאישה בגדה בי ואני יודע את זה בוודאות. יש לי הוכחות.”

בית הדין אינו מקבל את טענת ב”כ הבעל: הבעל טען כי יש לו הוכחות. וכבר כתבנו לעיל כי בדיון ההוכחות  התברר שהוכחות על מעשה זנות אינן קיימות. אם כן יש לשאול אם דין ‘שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא’ קיים גם במקום שאומר הדברים אינו מסתמך על עובדות הידועות לו. ולכאורה יש לתלות זאת על פי שתי דרכי ההסברה שמסביר קצות החושן (בסימן לד ס”ק ד):

[…] ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא (כתובות כב ע”א) הוא גם כן מתורת נדר, אבל ראיתי במוהרי”ט (חלק ג סימן א דיבור המתחיל: “ולא תימא”) שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הווי מהני ביה שאלה עיין שם. ולפי דרכינו גם בדין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא מדין נאמנות, דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו אם כן בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו.

לכאורה אם דין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא הוא כדין נדר אין צורך בבירור עובדתי משום שהאדם יכול לאסור על עצמו כרצונו. אולם אם יסוד הדין הוא נאמנות הרי שבמקום שידוע שאינו צודק אין דין ‘שוויא אנפשה חתיכא דאיסורא’.

אולם באמת אין לומר כך בענייננו משום שכתב הר”ן (בנדרים דף צ ע”ב ד”ה “ואיכא למידק”) שבמקום שדין ‘שוויא אנפשא חתיכא דאיסורא’ מפקיע לגמרי שעבוד נישואין אין אומרים שוויא אנפשא. ועיין שב שמעתתא (שמעתתא ו פרק יט) שהסביר כך את דברי הר”ן.

גם הגאון רבי שמעון שקאפ (בחידושיו למסכת כתובות דף ט, סימן ז) הסיק שעיקר דין ‘שוויא אנפשא חתיכא דאיסורא’ הוא גדר של נאמנות. וכתב שגם לשיטות הסוברות שדין ‘שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא’ הוא כדין נדר מכל מקום אינו נאמן לאסור על אחרים:

ולעניות דעתי ליכא בזה שום ספק, דהנה לדעת הסוברים משום נאמנות, דכן הוא העיקר כמו שהוכחנו, ודאי דליכא איסור על אחרים כמו שמפורש ביורה דעה (סימן א סעיף יב). וליכא לחלק כלל בין אם החפץ הוא של עצמו או של אחרים רק באיסורים, דנאמנים בעלים על שלהם, אבל בדבר שבערוה ליכא חילוק כלל, וזה ברור.

אמנם אף אם נאמר שהוא משום נדר גם כן ליכא איסור על הבעל או על אחרים, מלבד האיסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, דלפי מה שכתבתי לעיל ענין איסור נדר שיהיה בזה הוא כמו קנין אודיתא בממון, היינו שמוכח שדבר זה אסור לה או שהמעשה אמת או שרוצה לקבל עליו איסור. והוא דכיון שמדין נאמנות יכופוהו בית דין למונעה מאיסור, ממילא מוכח שרוצה לקבל עליה איסור נדר. ולפי זה ליכא איסור רק כפי שגורם דין נאמנות, וכיון שדין נאמנות אינו פועל כלום על אחרים ליכא גם נדר. ודוחק לאמר דמשום דין דאין מאכילין לאדם שימנעו בית דין גם אחרים ועל ידי זה נעשה גם איסור נדר על אחרים.

עולה מדברינו כי אין לחייב את האישה בקבלת גט על סמך דין ‘שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא’.

מלבד האמור לעיל, כבר פסק רמ”א (אבן העזר הלכות סוטה סימן קעח סעיף ט) שאין לחייב אישה בקבלת גט מטעם שהבעל ‘שוויא אנפשיה’:

ויש אומרים דבזמן הזה שיש חרם רבנו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני פרק כד ומהרי”ק שורש קי בשם יש אומרים), דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת […] אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה, נאמן (שם במהרי”ק, וכן משמע מהרמב”ם פרק כד). ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דודאי מחמת שנאה אומר כן (שם במהרי”ק).

ועיין פתחי תשובה (שם ס”ק יט) שמפלפל לחלק בין בעל שראה ממש בעיניו לבין בעל שלא ראה הוא ואין לו שום עדות אלא “שחושב לפי דעתו באיזו אמתלא שזינתה” יעוין שם. והרי זה ממש כנידון דידן.

וראה עוד מה שפסק  חתם סופר (חלק ד אבן העזר ב סימן קו) וזו לשונו שם:

כבר היה לנגד עיניו דברי רמ”א (אבן העזר בסימן קעה סעיף ט) ושם נאמרו ב’ היתרים: א. דעת הר”ש מיינבול דבזה הזמן דאיכא חרם רבנו גרשום מאור הגולה שלא לגרש בעל כרחה לאו כל כמיניה דהבעל לבטל חרם רבנו גרשום מאור הגולה, כמו דלמשנה אחרונה לא מהימנינן האשה למימר “טמאה אני לך” שמא עיניה נתנה באחר, הוא הדין נמי באיש בזה הזמן. והדברים ארוכים במרדכי (דקידושין סימן תקל) ומייתי ליה בקיצור בהגהות מיימוניות (פרק כד מאישות) והסכים עמהם במהרי”ק (שורש קז) בטעם נכון, דאם כן מה הועיל רבנו גרשום מאור הגולה, דכל בעל בליעל ואיש פריץ יבטל תקנת רבנו גרשום מאור הגולה בהמצאה כזו אלא על כרחך דלא מהימן בזה עיין שם. מבואר מדבריו דיותר ראוי שלא להאמינו באומר שהוא עצמו ראה אותה מזנה ממה שעד אחד אומר כן והוא מאמין לדבריו. דבעד אחד מעיד כן לא שייך כולי האי לומר ‘לא שבקת חיי’ ו’בטלת תקנת רבנו גרשום מאור הגולה’ שהרי מתקיימת התקנה שפיר בכל הנשים שבעולם דליכא עד אחד. וכיון דמייתי רמ”א דעתם במאמין לעד אחד דלא מהני משום דקעבר על תקנת רבנו גרשום מאור הגולה, אם כן כל שכן וקל וחומר בדליכא אפילו עד אחד ואדרבא יש לומר מה דמסיים רמ”א “יש חולקים” והוא ממהרי”ק (שורש קי) ומשמע דדעת רמ”א שאין לסמוך על המקילים יש לומר היינו באיכא עד אחד מיהת, אבל באין כאן אפילו עד אחד אפשר דבכי האי גווני מסכים רמ”א עם המתירים […]

ועיין שם שהאריך מהו גדר קטטה המוזכר בדברי הרמ”א.

ובתוך דבריו ציווה על הבא לפסוק כרמ”א, שלא יפסוק כך קודם שיעיין בדברי ים של שלמה (יבמות פרק ב סימן יח):

והאמנם ראה ראיתי דברי מהרש”ל בים של שלמה (פרק ב דיבמות סימן יח) שהיה לנגד עיניו דברי מהר”ש מיינבול וגם היתרו של רשב”א בתשובה הנ”ל ובכל זאת לא מלאו לבו להקל אפילו באומר שראה אשתו זינתה. וכל הרוצה לדון בענינים אלו על פי דברת רמ”א (אבן העזר סימן קעח) לא ירים ידו בלתי אם הביט אל דברי ים של שלמה הנ”ל ואחר כך יורה וידין לפי מה שעיניו רואות.

עשיתי ככל אשר הורה רבן של כל ישראל החתם סופר זצוק”ל ועיינתי שם.

וזו לשון הים של שלמה (שם) אחרי הביאו את דעת המתירים הסוברים שאין אומרים ‘שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא’ במקום חרם דרבנו גרשום:

ודבר זו אין לו שורש: וכי סברה לכפות אותו במאי דאסר ליה בעל כרחו – אם הוא יטעון ראיתי אותה שזינתה, או שמעתי מעידים תרי דמהימני, איך להתירה לו בעל כרחו ולהאכילו דבר האסור? בשלמא שהאשה אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה – שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ידע שנטמאה אם לא בקינוי וסתירה, ואם כן אפילו אם תמצי לומר האמת שזינתה, התורה התירה לו, והיא משועבדת לו וקרקע עולם לפניו, אבל הוא שיודע בודאי שזינתה ואסורה לו, ולב יודע מרת נפשו, שלא נתן עיניו באחרת, איך נוכל לכפות אותו להיות עמה ולעשות מעשה באיסור?

ועוד […] גם קרוב לדברי כתב מהר”ם בפרק האומר (הגהות מרדכי קידושין סימן תקמז) וזו לשונו [לפנינו בשינויים קלים]:

נשאלתי על אשת איש שאמרה “ברצון נבעלתי,” וכתבו התוספות שאם רצה הבעל לקיימה ולומר “איני מאמינה” – הרשות בידו, והראיה משלהי נדרים (צ ע”ב) “האומרת ‘טמאה אני לך’ – תביא ראיה לדבריה” ואינה נאמנת, אבל מספקא לן אי מצי לאפוקי אותה [שם: לאפוקה [בלא] כתובה] או לא. ונראה לי: לפי משנה ראשונה נאמנת, אף על גב שחזרו לומר “תביא ראייה לדבריה” ואינה נאמנת – לאו בשביל טובתה אמרינן, אלא בשביל טובת הבעל, כדמפרש טעמא, “שלא תהא תולה עצמה באחר ומקלקלת את בעלה”. הילכך, אם בפני עדים אמרה כו’ [שם ונראה דכך צ”ל: “כן”], יכול הבעל להוציאה בלא כתובה, “דכל האומר ‘אי אפשי בתקנת חכמים’ כגון זו – שומעין לו”. ומיהו אם חזרה ונתנה אמתלאות אמיתיות לדבריה נראה דנאמנת [כו’], והאיש שאמר שראה שאשתו נבעלת לפניו ברצון, והיא כופרת, ואין עדים בדבר – נראה דאין נאמן להפסידה כתובתה –

[המשך תוכן הדברים:] אף ד’שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא’ אם לא שחוזר ונותן אמתלא לדבריו” אבל כתובתה לא הפסידה, דהוא מעיז שפיר בפניה, אפילו במילתא דידעה ביה דמשקר.

ובסוף כתב: אפילו ליתן לה הכתובה אינו נאמן להוציאה בעל כרחה (היכא שיודע שלא בא עליה) בטענה זו, דלמא בעבור להפסידה כתובה כו’, כי היכא דאמרינן בהאשה שלום (לקמן קיז ע”א) “אמרה: ‘מת בעלי, תנו לי כתובה’ – אפילו להשיאה אינה נאמנת”, כיון דמעיקרא אדעתא דממון [שם: “אתא” וצ”ל: “אתיא”], הוא הדין לגבי בעל, ולא חיישינן לעיגונא שלא יוכל לגרשה בעל כורחה, אלא אסורה לו, ותשב עמו.

עד כאן תוכן דבריו.

ונראה שאותן הדברים צריכה ראות עיני הדיין היטיב, אם דעת הבעל לעקל, כי שמא עיניו נתן באחרת, אלא צריך דרישה וחקירה היטב.

ועיין שם עוד שמביא דעות הפוסקים הסוברים שאם ראה הבעל ממש מעשה זנות של אשתו – בכהאי גוונא לא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה שלא לגרש. אולם מכל מקום הסיק בשו”ת חתם סופר (שם) שכל שלא ראה הבעל בעצמו מעשה זנות ממש, גם הים של שלמה מודה שאין לגרשה:

על כן נראה לי דבצירוף כל הדברים האלה יודה מהרש”ל לגדור בעד הפריצים הרוצים להרוס גדר רבנו גרשום מאור הגולה לגרש בעל כרחה או להפסיד כתובתה. ועוד דמהרש”ל גופיה דפליג מסיים בסוף דבריו וזו לשונו: “וגם דוקא שלא בא לטעון אלא לאוסרה עליו אבל אם בא בטענה להפסיד כתובתה לא מהימנינן ליה במידי.” עד כאן לשונו. והא עובדא דקמן – חזינן שלא בא לאוסרה מחמת איסור ויראת שמים רק להפריד בין הדבקים בכל טענה שיכול – גם המהרש”ל מודה בלי ספק.

העולה מדברינו עד כה כי גם הנימוק השני שהעלה ב”כ הבעל לחיוב גט אינו מתקבל.

ב. תביעת שלום הבית שהגישה האישה

למרות האמור, בית הדין אינו מקבל את דברי האישה הטוענת כי רצונה בשלום בית. בפרוטוקול הדיון מיום י”ג במרחשוון תשע”ח (2.11.2017) ניכר מדברי האישה (משורה 758 ואילך) כי תביעתה לשלום בית היא טקטית בלבד. ללא שנשאלה על כך, ענתה האישה כי ידוע לה כי בעלה בוגד בה מיום שנוצר ביניהם הקשר. ועוד: האישה הודתה כי לא עשתה דבר להשבת הבעל לבית לאחר עזיבתו. לפיכך בית הדין קובע כי למעשה, למרות דבריה, האישה מסכימה אף היא לגירושין.

על פי כל האמור, בית הדין קובע כי קיימת ‘הסכמה’ בין הצדדים [אי־רצון הדדי המוביל] לגירושין, והבעל חייב בכתובת האישה. על הצדדים להגיע לפשרה בדבר גובה הסכום לתשלום הכתובה, וכמובן מסכום הכתובה יש להפחית את הסכום שעל הבעל להעביר לאישה [מכוח חוק יחסי ממון] על פי דו”ח האקטואר.       

אם לא יגיעו הצדדים לפשרה יכריע בית הדין.

הרב אריה אוריאל

מצטרף למסקנות.

הרב אברהם דב זרביב

עברתי על מה שכתב עמיתי הגר”א אוריאל שליט”א, אלא שעמיתי לא התייחס בדבריו לתביעתה של האישה לשלום בית אלא רק בשולי פסק הדין, וארחיב:

לפנינו תביעת האישה לשלום בית ומנגד תביעת הבעל לגירושין.

כאמור, מאחר שעמיתי התמקד בעיקר בתביעת הגירושין של הבעל, אני אעסוק בתביעת שלום הבית שהגישה האישה שאף קדמה לתביעת הגירושין:

א.         כבר בתביעה לשלום הבית שהגישה האישה עוסקת רוב התביעה בהטחת אשמות קשות נגד הבעל:

בסעיף 7 לתביעתה כתבה האישה: “ככל הנראה היו לנתבע נשים נוספות במהלך חייו והתובעת נאלצה להדחיק עובדות אלה, מתוך רצון לבנות משפחה.”

בסעיף 11 לכתב התביעה כתבה האישה לאחר שעברה משבר עם פטירת אביה: “[פלוני] חזר לסורו ואף נתפס ‘על חם’ באקט מיני אצל בחורה.”

ובהמשך כתבה האישה:

לפני כחצי שנה [פלוני] פוטר מעבודתו (משלושה מקומות עבודה) וידיד מהעבודה הציע לו לנסוע לסין (לצורך פרויקט כלשהוא).

התובעת התנגדה לנסיעה ולמרות התנגדותה הנתבע נסע לסין והכיר שם בחורה […] כשהוא מבלה כמו ציפור דרור. התובעת שתקה והדחיקה כפי שעשתה במהלך החיים המשותפים, והכול למען שמירה על שלימות המשפחה.

ב.         עוד כתבה התובעת בסעיף 50 לכתב תביעתה:

התובעת ממשיכה לקיים את המסגרת המשפחתית מתוך תקווה כי הנתבע יתרצה וישוב לחיות בחיק משפחתו. ראיה לכך מוצאים בעובדה כי על אף שהנתבע עזב את הבית כבר לפני כחצי שנה, הרי שהתובעת לא החליפה את המנעולים בבית והנתבע נכנס ויוצא כל אימת שבא לו, לוקח דברים ככל חפצו והיא לא פוצה פה.

לקרוא ופשוט לא להבין. התובעת מוכיחה את ‘רצונה העז’ בשלום בית עם הנתבע מהימנעותה מלהחליף את המנעולים בכניסה לדירה המשותפת לשני הצדדים ולא חוסמת את הכניסה מהבעל לדירה – בזה שהתובעת לא נקטה ‘צעדי ענישה’ כלפי הבעל ולא מנעה ממנו להיכנס לבית שלו היא מוכיחה שחפצה בשלום בית!

האם רצון לשלום בית מצידה של האישה מתבטא דיו בהימנעותה מצעדי ענישה (שיש בהם אקט של אלימות) כלפי בעלה?

ג.         בהמשך כתב התביעה סעיף 53 כתבה האישה:

התובעת, שהייתה אשת איש נאמנה ומסורה ושתמכה במהלך כל החיים המשותפים בנתבע והבינה כי הנתבע נכנס ל’משבר אמצע החיים’, הציעה לנתבע כי ילך לטיפול ולאחר מכן היא תצטרף לטיפול.

כאשר מבקשים שלום בית וקיים רצון כנה לשלום בית זה מתבטא בעיקר בבקשה שבית הדין יפנה את שני הצדדים לטיפול זוגי משותף כדי לשקם את הזוגיות ביניהם. אבל במקרה
דנן כאשר האישה מבקשת שלום בית, בקשתה שרק הבעל ייגש לטיפול – היא עצמה אינה
זקוקה לטיפול. רק אם הטיפול שיעבור הבעל יצריך את הצטרפותה של המבקשת, תואיל היא להצטרף.

באופן שכזה בקשת שלום הבית של האישה לא נשמעת רצינית. הבעל לא צריך שלום בית עם עצמו אלא עם בת זוגתו.

ד.         בסעיף 54 לכתב התביעה לשלום בית כתבה האישה: “בנוסף מוגשת בזאת בקשה למתן צו למדור ספציפי לפיו התובעת תמשיך להמשיך להתגורר עם הילדים […]”

ובסעיף 55 כותבת התובעת:

ככל שהנתבע יתעקש כי ברצונו להתגרש ויתעקש להתנער מחובתו המוסרית כלפי אשתו ומשפחתו, הרי שיחד עם קביעה לגירושין יש להורות על חיוב הנתבע במלוא תשלום הכתובה ולהורות על חיוב הנתבע בפיצוי עקב התנהלותו המתוארת.

ובהמשך כתב התביעה עד סיומו האריכה הנתבעת בחובת תשלום הפיצויים שמוטלת על הבעל לשלם לאישה בגין הגירושין.

תביעת שלום בית שמכילה באריכות דרישות כספיות מופלגות אינה מעידה שאכן המטרה היא שלום בית.

ה.         בדיון מתאריך י”ב בסיוון תשע”ז (6.6.17) נשאלה האישה על הליך יישוב סכסוך שהתנהל ביחידת הסיוע שעל יד בית המשפט. וראה בפרוטוקול:

בית הדין: […] במסגרת הליך יישוב סכסוך ניסיתם להגיע לשלום בית או שניסיתם לגבש הסכמות לפירוד?

האישה: לא, שום הסכמה לפירוד אני רוצה את שלום הבית שלי אני רוצה את הבית שלי חם. הילדים שלי זקוקים לאבא ואימא בבית, לא יודעת מה זה גירושין.

בית הדין: זה גם מה שאמרת שם לעובדות הסוציאליות, לאותן נשים מקצועיות ביישוב סכסוך? שאת רוצה שלום בית?

האישה:  לא, אני הייתי במצב שבעלי עזב את הבית, כמו שאתה רואה אותי כרגע, גם הייתי צריכה לראות את עצמי במצב נפשי שאינני, אפילו לא ידעתי מה הוא אמר. הוא דיבר, אני שתקתי. אני קיבלתי את זה מאוד קשה.  

בית הדין: מה את באופן אישי עשית כדי להחזיר אותו הביתה? פנית אליו? שלחת לו מיילים, מכתבים טלפונים?

האישה: הוא התקשר אליי, אמרתי לו: “לך לטיפול ותחזור הביתה” […]

בית הדין: ניסית לדבר איתו?

האישה: לא.

בית הדין: למה?

האישה: כי לא הייתי מסוגלת נפשית.

בית הדין: הדבר הכי אלמנטרי כשרוצים את הבעל חזרה זה לפנות אליו אישית.

האישה: גם עכשיו הוא מדבר ולא מוכן להקשיב לנו.

בית הדין: אז יש לך פרטנר? יש לך קולגה?

האישה: יש לי ילדים בבית שרוצים אותו.

ראה גם בפרוטוקול דיון ההוכחות מי”ג במרחשוון תשע”ח (2.11.17): בחקירת ב”כ הבעל את האישה:

        שאלה: האם הצעת ללכת לגישור?

תשובה: קודם כול אמרתי שהוא יילך לנקות את הגוף שלו.

[…]

שאלה: האם שלחת לו הודעות אס־אם־אס?

תשובה: בחיים לא.

[…]

שאלה: התקשרת אליו ואמרת לו “תחזור הביתה, הילדים רוצים אותך” […]?

תשובה: למה שאני אעשה את זה?

ו.          עולה מהאמור בפרוטוקולים באופן ברור: האישה לא הציגה בהליך יישוב הסכסוך את
עמדתה שהיא מעוניינת בשלום בית, לא פנתה במשך כל תקופת הפירוד לבעלה בבקשה לנסות
שלום בית, שכפי שבית הדין העיר לאישה – זה דבר אלמנטרי: לפנות לבעל לניסיון שלום בית אם חפצים באמת בשלום בית. 

עולה על הכול משפט הסיום בדיאלוג של האישה עם בית הדין (בדיון בי”ב בסיוון תשע”ז – 6.6.17) כאשר נשאלה אם יש לה פרטנר לשלום בית – תשובתה של האישה הייתה: הילדים בבית רוצים אותו.

אם נתרגם זאת למילים אחרות כדי להבין את משמעות הדברים: האישה אומרת אני אכן לא רואה אותו כפרטנר לזוגיות, אבל הילדים זקוקים לו. מובן שהתגובה המתבקשת לגישתה של האישה היא שגם אם היא תתגרש מבעלה הוא יישאר אביהם של הילדים.

על כל פנים, האישה מצהירה בדבריה שאין היא באמת מעוניינת בשלום בית עם בעלה.

ז.          בהמשך הדיון בתאריך י”ב בסיוון תשע”ז (6.6.17) סיפר הבעל לבית הדין, נשאל ונענה שאל וענה:

הבעל: לגבי חיי הזוגיות שלנו ש[פלונית] אומרת שהיה טוב, במשך עשרים ושתיים שנות נישואין היא לא נישקה אותי מעולם, לא חיבקה אותי –

(פונה לאישה:) נכון או לא?

האישה: לא.

הבעל: היא אמרה לי שזה מגעיל אותה. יחסי מין היו אחרי תחנונים רבים, וכשהיינו מקיימים יחסי מין היא שכבה על הבטן, אני הייתי מאחורה, היא אמרה לי: “אתה מגעיל אותי תגמור כבר.” הייתי עשרים ושתיים שנה ככה, כשהילדים גדלו הבנתי שאני לא יכול להיות שם והחלטתי שאני עוזב.

בית הדין: לפי התיאור שלך, תיאור מזעזע, איך זה החזיק עשרים ושתיים שנה?

הבעל: אתה צודק.

הבעל: למען הילדים.

העובדות שהבעל מספר על יחסי הזוגיות בינו לבין האישה אכן מזעזעות כפי שאמר בית הדין בדיון.

לא נשמעה שום הכחשה מצד האישה לתיאור קשה זה של חיי הזוגיות שחשף הבעל, אם
עובדות אלו אינן נכונות היה התיאור צריך לגרום לאישה להגיב בהכחשה חריפה, שהרי זו האשמה חמורה ביותר נגד האישה שיש לה השלכות מעבר לפסיקה בנידון שבפנינו, אך כאמור בפרוטוקול האישה לא הגיבה כלל, מה שמעיד שיש אמת בעובדות שהציג הבעל.

אם כן יש תביעת שלום בית כיום היא עזות פנים! 

ח.         כאמור לעיל וכפי שצוטט מפרוטוקול הדיון, לשאלת בית הדין את האישה אם לאחר שעזב הבעל פנתת אליו שיחזור הביתה, הייתה תשובתה: “למה שאני אעשה זאת?” שאלה שכזו הפנה גם בא כוח הבעל לאישה במסגרת שאלות החקירה ומתברר שהאישה בכל זאת ‘עשתה משהו’ כדי להשיב את שלום הבית [כאמור באותו פרוטוקול]:

“שאלה: […] מה עשית למען שלום בית?

תשובה: הכול. קודם כול גיבשתי את הילדים. [אעיר: יש לדעת שמדובר בשני ילדים שאחת מהם היא בחורה בגירה בת עשרים ושתיים.] חוץ מזה ישבתי כל השבוע ובכיתי כדי לגרום להשפלה של אישה.

שאלה: אבל מה עשית להחזיר את [פלוני] אליך הביתה?

ב”כ האישה: לבכות זה לא להחזיר?

על פנייה ישירות אל הבעל ולבקש ממנו שיחזור מצהירה האישה “מה פתאום שאפנה אליו?” לדבריה, היא חשה מושפלת לפנות אליו, אבל לשבת ולבכות שבוע ימים – כשלדברי האישה  היא השפילה עצמה בבכיותיה כדי לגרום לבעל לרחם עליה  – לזה כן האישה מסוגלת?

מניין שהאישה בכתה על עזיבתו של הבעל, שמא האישה בכתה על מר גורלה היות שייתכן שהיא תאלץ לעזוב את הבית שאליו הורגלה ובפרט שהיא תצטרך לעזוב עם הבן שיש לו צרכים מיוחדים?

ובכן האישה אכן מסבירה את הסיבה לבכייתה הממושכת. בהמשך הפרוטוקול שאל ב”כ הבעל את האישה ונענה:

שאלה: כשאת טוענת שרצית שלום בית, עשית משהו קטן למען שלום בית חוץ מלבכות את מר גורלך?

תשובה: אני ניסיתי לשקם קודם את הילדים, והילדים ניסו לשקם אותי.

שאלה: לשקם את הזוגיות?

תשובה: קודם כול היה פגיעה בבית, הבית היה אומלל.

העולה מדברי האישה שבכיותיה לא נבעו מעזיבת הבעל אותה או מגעגועיה אליו, אלא פשוט על ה’בית’ – אם זה הבן שהאבא היה חסר לו, ואם זה בית המגורים שייתכן שהיא תאלץ להיפרד ממנו, ואכן האישה הגישה בקשה למתן צו למדור ספציפי…

 סיכום

לאור היחס הזוגי של האישה כלפי הבעל וכפי שעולה מדבריה ומגישתה של האישה ומכל האמור לעיל אין מקום כלל לתביעת האישה שלום בית, אליבא דאמת האישה אינה חפצה בבעל.

מתוך כך המצב ברור שעל הצדדים להיפרד בגט פיטורין ויפה שעה אחת קודם.

בנוסף, הבעל מטיח טענות קשות נגד האישה. גם אם טענות הבעל לא הוכחו כפי שהאריך עמיתי להוכיח, מכל מקום גם הן מצטרפות למסקנה: אין כל סיכוי לשלום בית כאשר זהו מצב היחסים ההדדי בין הצדדים – נטול כל אמפתיה עד כדי סלידה. 

לעניין הכתובה: על הצדדים ובאי כוחם להגיע להסכמה. אם לא תהיה הסכמה על האישה ובאת כוחה להגיש בקשה לקיים דיון בנושא הכתובה עם פתיחת תיק מתאים וייקבע מועד דיון.

הרב אברהם מייזלס

מסקנות ופסק דין

א.         תביעת האישה לשלום בית נדחית.

ב.         על הצדדים להתגרש [בשל אי־רצונם זה בזה למרות דחיית טענות הבעל בתביעתו].

ג.         בית הדין קובע מועד לסידור גט ליום ט”ז בטבת תשע”ט (24.12.18) […]

ד.         לעניין הכתובה:

לדעת הרוב האישה זכאית לכתובה, כאשר סכום הכתובה ייקבע בפשרה בין הצדדים, וכן יש להפחית מהכתובה את הסכום שתקבל האישה במסגרת האיזון.

לדעת המיעוט על הצדדים להגיע להסכמה על עצם תשלום הכתובה, ואם לא תהיה הסכמה יש לקבוע דיון בזכאותה של האישה.

הלכה כדעת הרוב והאישה זכאית לכתובתה בהתאם לאמור.                     

ניתן ביום י”ז בכסלו התשע”ט (25.11.2018).

הרב אברהם מייזלס                         הרב אריה אוריאל                      הרב אברהם דב זרביב

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?