מידע מקצועי

דין הכתובה כשנראה כי אף האישה נושאת באחריות לגירושין וכי כנות טענותיה לשלו”ב – מוטלת בספק

פסק דין

א.         הצדדים נישאו בב’ בשבט תשס”ט (27.1.09). הבעל משרת בצבא קבע בחיל […]

לצדדים בן קטין יליד 2010.

ביום י”ד באדר ב’ תשע”א (20.3.11) עזבה האישה את הבית עם בנם המשותף ועברה להתגורר בבית הוריה. לטענת האישה עזיבתה הייתה עקב אלימות שהפגין הבעל כלפי אחותה.

ביום כ”ג באדר ב’ תשע”א (29.3.11) הגיש הבעל תביעת גירושין.

במהות התביעה נכתב:

ברצוני להגיש לבית הדין הרבני תביעת הגירושין […] אני נשוי כבר שנתיים ושלושה חודשים בערך ואני לא זוכר יום אחד שאשתי לא רבה איתי. כמו כן, אשתי מחבלת לי בעבודה, היא לא רוצה לעבור לגור איתי במקום עבודתי למרות שאני מרוויח יותר ועקב זה הפסדתי עבודות רבות. וכמו כן יכולים לפטר אותי. בנוסף היא ממאיסה את עצמה עליי, היא לא מנקה, לא מבשלת, לא עושה כלום בבית ולא מטפחת את עצמה. לא קיימנו יחסים ולא נגענו אחד בשני כבר שנה וחודש. היא גם לא נותנת לי לראות את הילד מתי שאני חוזר מהעבודה, ועקב עבודתי בצבא אני חוזר פעם בשבוע כי אני עובד ב[א’] וגר רחוק, כשאני חוזר ואומר לה, היא לא מגיעה לבית ומשפחתה רק מסכסכת והיא מקשיבה להם.

על סמך הנ”ל הנני מבקש את כבוד בית הדין לדון בתביעת גירושין […] והיא גם אישה מורדת.

 ביום כ”ה באדר ב’ תשע”א (31.3.11) הגישה האישה תביעה לבית המשפט לקביעת משמורת והסדרי שהות וכן תביעה למזונותיה ולמזונות הבן. במועד זה הגישה האישה תביעה לשלום בית לבית הדין.

בכתב תביעתה מתלוננת האישה על התרופפות דתית של הבעל, קשריו של הבעל עם נשים המשרתות עמו בצבא, העדפתו לצאת לבילויים עם חבריו וחברותיו ולא עם האישה, אי קיום יחסי אישות מאז היכנסה להיריון.

ביום ג’ בניסן תשע”א (7.4.11) הגיש הבעל בקשה דחופה לקביעת הסדרי שהות זמניים – לטענתו, מכיוון שהאישה מנעה ממנו לראות את בנו.

הצדדים הופיעו בפנינו לראשונה ביום ח’ באייר תשע”א (12.5.11) וטענו את טענותיהם. טענות עליהם חזרו במשך השנים. להלן דבריהם:

הבעל אמר:

אני איש קבע בצבא […] ברמת העיקרון אני כל יום אמור להיות בבית, בפועל בסביבות פעמיים בשבוע אני נמצא בבית, אני נמצא בבסיס ב[א’].

האישה רבה איתי כל הזמן מאז שנישאנו.

[…] אני חייב להיות זמין עשרים וארבע שעות, ואם זה לא יקרה יפטרו אותי. ניסו לעזור לי להעביר אותי ל[י’], לתת לי דירה ב[י’], היא לא מוכנה לעבור דירה. המפקדים הדגישו לי שאם אני לא יכול לעמוד בכוננות של שעה יפטרו אותי מהצבא. אני לא התחתנתי כדי לא לראות את אשתי, והיא לא מוכנה לעבור דירה, ועומדת בסירובה. לפני שהתחתנתי גרתי ב[א’], היא לא הסכימה לעבור דירה, בלית־ברירה שכרתי דירה ב[נ’]

[…]

לא הייתה אלימות בבית, לא מצידי ולא מצידה.

זה נכון שלא הסכמתי להיפגש לבד איתה, וזה בגלל שפחדתי שתאשים אותי באלימות, ולכן באתי עם עדים, כדי שלא תוכל לומר שהייתה אלימות.

אישה שרוצה שלום בית, לא מבקשת משמורת קבועה ומזונות קבועים, היא הייתה צריכה לבקש משמורת זמנית ומזונות זמניים, ולא קבועים, וזה מוכיח שאין מקום לתביעת האישה לשלום בית.

לעומתו אמרה האישה:

אני רציתי לצאת איתו, וביקשתי ממנו, והוא לא מוכן לצאת איתי ועם הילד, חצי שנה הוא לא יצא איתי ועם הילד.

בפורים בעלי לקח את הילד לאחותו, אמרתי לו שיחזיר לי את הילד כי אני רוצה ללכת איתו למגילה, בעלי לא החזיר את הילד, הלכתי עם אחותי לבית של אחותו, על מנת לקחת את התינוק, ובדרך היציאה נפגשתי עם בעלי, הוא נתן מכה חזקה לעגלה, ואחותי שאלה אותו מה אתה עושה לילד, אתה חושב שהילד לא מבין, ולא ויתרתי, אז בעלי תפס אותי וחנק אותי.

גם לפני שנולד הילד היה ריבים בינינו.

התחתנו על מנת לגור ב[נ’], הוא ביקש לגור ב[א’] שנה אחרי שהתחתנו, אך ידע לפני החתונה שהמשפחה שלי ושלו גרים ב[נ’], ואני לא רוצה להישאר לבד כשהוא בצבא ואני עם הילד.

[…]

אני רוצה שילך לטיפול, אני הקמתי משפחה לא על מנת להרוס אותה, אני רוצה שהוא ישקם את עצמו.

גם כשדיברתי איתו שאני רוצה לעשות שלום בית איתו וביקשתי שאני רוצה להיפגש איתו לבד, אני באתי לבד, והוא הגיע עם כל המשפחה שלו, הסריטו אותי והשפילו אותי, (בבכי:) ואחותו אמרה “שה’ ישלם לך אם לא בעולם הזה, בעולם הבא”.

אני לא מוכנה שייקח את הילד, אני מפחדת.

תשעה חודשים הוא לא נגע בבטן.

ביקשתי ממנו שיעזור לי בשבת, היה מקלל אותי, היה יוצא בשבת לצאת עם רווקים ובחורות שהיה מכיר מהעבודה.

ב.         בית הדין קיים דיון נוסף לאחר מספר חודשים, הצדדים דבקו בעמדותיהם: הבעל רצה גירושין והאישה טענה שרוצה שלום בית. בית הדין הציע שהצדדים יופנו לייעוץ זוגי פרטי שיוכל לקדם הליך שלום הבית ולעזור לצדדים לקבוע לאן פניהם מועדות. האישה סירבה ללכת לייעוץ זוגי פרטי באופן שהצדדים יישאו בתשלום הוצאותיו בחלקים שווים ולפיכך ביקשה הפניית הצדדים לייעוץ זוגי בלשכת הרווחה, ייעוץ הניתן בחינם. האישה התנגדה להרחבת הסדרי השהות עד שיוגש תסקיר. לאור חוסר היכולת להגיע להסכמות קבע בית הדין מועד להוכחות הבעל לגירושין. דיון זה נדחה אחרי שהצדדים הודיעו לבית הדין שהם מנסים לערוך ניסיון נוסף לשלום בית, הצדדים פנו לייעוץ שמימן הצבא. משכשל ייעוץ זה קבע בית הדין מועד נוסף לדיון.

בתחילת הדיון שנערך בכ”ד בסיוון תשע”ב (14.6.12) אמר הבעל:

הם פנו למטפלת לחמישה־עשר מפגשים ויש דוח שלה שהניסיון לא צלח, יש משקעים שלא ניתנים לגישור, האישה גם לא מוכנה לעבור ל[א’].

המסקנה הייתה שאין גישור, אין אפשרות לחזור ביחד בגלל שאין הבנות בינינו.

היה הסכמה בינינו שאנחנו לא ממשיכים ביחד, מתגרשים.

האישה חזרה על דבריה וטענותיה:

אני מוכנה לעבור ל[א’].

הבעל רוצה כתנאי מקדים להמשיך ולהיפגש עם בחורות פעם בחודש, זה לא מקובל על האישה בשום אופן.

נאמר סיכום כללי ו[פלוני] הציב שני תנאים:

א. שיהיה חשבון נפרד ואני אתנתק מהמשפחה שלי – מבחינתי משפחה זה דבר עילאי שאי אפשר להתנתק ממנו; ב. הוא הציב תנאי נוסף שהוא רוצה להמשיך להיפגש עם בחורות מהצבא. ואני לא הסכמתי שייפגש עם הבנות האלה.

התמונות מראות שיש לו מערכת אישית עם בנות אחרות מחוץ לנישואין.

אנחנו רוצים שלום בית ושלא יהיה דבר כזה בבית הזה שהוא יסתובב עם בחורות וודאי לא כתנאי מקדים, היא מוכנה לעזוב את העבודה אבל הוא לא ימשיך ללכת עם נשים אחרות, היא לא ראתה גבר אחר בחייה ואי אפשר להמשיך כך.

(אם לא, אנו רוצים) כתובה, פיצויים, תוספת הכתובה, את כל העניין הרכושי.

לעומתה טען הבעל:

תמיד היא דחתה את זה (המעבר ל[א’]), אחרי שנה היא לא הייתה מוכנה ודחתה את זה, לא רציתי בתחילה לריב ואחר כך לא הייתי מסוגל, הנסיעות הם שעתיים וחצי זה שואב את כל הכוחות ואין לנו זמן וכוחות להיות ביחד אמרתי לה את זה, אני עובד קשה ואנחנו חייבים לעבור ל[א’] אך היא לא הייתה מוכנה.

זה היה החלטה של [פלונית] ושל משפחתה, הייתי חוזר בעשר בלילה אחרי יום עבודה, רציתי שקט – לבוא לפינה שלי, ומה שאני רואה זה את משפחתה מתלחששים ביניהם ובורחים ברגע שהם רואים אותי.

 היא מסלפת את המציאות, מעולם לא ביקשתי להיפגש עם בחורות אלא שאנו נמצאים בצוות אחד וחלק מהווי החיים שלנו זה אירועים משותפים כמו ערבי גיבוש וכדומה, תמיד מדובר על פגישות של כל הצוות הכולל בנים ובנות כמקובל ובקשתי בסך הכול להמשיך את זה וכמובן ביקשתי שגם היא תבוא איתי, לא שום דבר מעבר לזה, אני לא מבין את ההתנגדות שלה.

(לגבי התמונות:) זה בגיבוש חברתי וטיולים מהצבא.

[…] היה ריבים על הכול, על אוכל, “אני לא מוכנה שתיקח את [נ’] להוריך ולאחותך”, בפורים לפני שנתיים לקחתי אותו לאחותי, היא באה אל אחותי וחטפה את הילד מאחותי. אחותה התנהגה באלימות והיא אשמה ולא כפי שהיא טוענת שהרבצתי, היא יצאה באותו ערב מהבית אני הזמנתי לה מונית והיא צעקה והשתגעה בבית היא שרטה אותי מעצבים […] היא לא חזרה, גם לא ענתה לטלפונים, אני המשכתי לגור בדירה המשותפת, היא סגרה את החשבון המשותף, ולכן אני מפחד היום שיהיה חשבון משותף […] אין שום קשר היא לא עונה לי היא לא יוצרת איתי קשר אני מתקשר אחרי העבודה שלה והיא לא עונה לי.

(באת כוח הבעל:) לא מגיעה לה כתובה היא עזבה את הבית ללא שום סיבה, בגלל שהייתה לו מריבה עם אחותה יותר חשוב לה משפחתה מבעלה, אני מניחה שגם בלי המריבה הזאת הם היו מגיעים לכאן אולי בעוד שנה, היא החליטה למוטט את חיי הנישואין ועזבה את הבית, הלכה אל הוריה והוא ביקש ממנה לחזור.

היא עשתה לו נזקים כלכלים, התחילו לחזור צ’קים, בא הבעל ואמר נגור ב[נ’] שנה, והיא לא הסכימה בסוף האריכו והאריכו בגלל מאמצים של הבעל, יום בהיר היא עוזבת את הבית, בכתבי בית המשפט יש הרחקה ללא הרשעה והתיק נסגר, הוא לא רצה להתקרב למשפחה שלה אם כך יש פה עילת גירושין, היא לא עשתה דבר למען שלום הבית מה גם שהיא לקחה את הילד ועזבה הכול.

אם היא רוצה שלום בית אנחנו מוכנים ללכת על זה אך אם רצונה להקשות והיא רוצה את כתובתה ננהל הוכחות.

בעקבות דיון זה הוציא בית הדין ביום ל’ בסיוון תשע”ב (20.6.12) את ההחלטה דלהלן:

הצדדים ערכו ייעוץ נישואין ארוך אצל יועצת שהועמדה להם מטעם הצבא. למרות הליך זה הצדדים לא הגיעו להסכמות.

בית הדין שמע הסכמת הצדדים לגירושין.

 האישה תובעת כתובתה ופיצויים, מפני שלטענתה רוצה היא בשלום בית, אלא שהבעל מעוניין להמשיך בקשריו עם נשים אחרות.

הבעל מתנגד לשלם לאישה כתובה ופיצויים, לטענתו האישה עזבה את הבית ללא הצדקה (מריבה עם אחותה). לדבריו אין לו קשר עם נשים אחרות, המפגשים נערכים במסגרת עבודתו בצבא. לדבריו, רוצה שהאישה תצטרף למפגשים אלו ואף הציע לה להצטרף.

כל ניסיונותיו להחזירה עלו בתוהו, כמו גם ניסיונותיו להגיע לשלום בית לא צלחו עקב רצונה בגירושין […]

לפיכך קובע בית הדין:

על האישה לפתוח תיק לתביעת כתובה ופיצויים […]

לאחר שייפתח התיק ולאחר שיוגש הדוח יקבע בית הדין מועד להוכחות הבעל לפטרו מתשלום הכתובה.

ג.         ביום י’ באדר תשע”ג (17.2.13) הגישה האישה תביעתה לכתובה. עקב מחלת באת כוח האישה נדחו הדיונים, הצדדים זנחו תביעותיהם ותיק הצדדים נסגר.

הצדדים חזרו והופיעו בבית הדין ביום י’ באדר א’ תשע”ד (20.2.14) וביקשו לאשר הסכם ממון, הצדדים הודיעו שהחליטו לעבור ל[י’] ולנסות לשקם את שלום הבית.

ביום ג’ באדר תשע”ה (22.2.15) חזרה האישה והגישה תביעה לתשלום כתובה.

בדיון שנערך ביום י”ד באייר תשע”ה (3.5.15) תיארו את ‘שלום הבית’ שערכו:

האישה אמרה:

עברתי ל[י’] ומצאתי שם עבודה […] ואז איך שהתחלתי את העבודה שם הילד היה חולה ולא גמול, אמרתי לו “תעזור לי”, אבל הוא לא הסכים ואני נאלצתי להיסחב […]

לא היה כלום. הלכתי למקווה והא אמר שהוא לא אוהב אותי ולא סובל אותי ולא נמשך אליי, שאני אקבל את זה שהוא נוגע בבחורות אחרות, ושאם אני לא מקבלת את זה אז שאני אעוף מהדירה. ואז בסוכות, הילד היה בחופשה, אני חזרתי מהעבודה ואני רואה שהכין אוכל, יש הופעה היום ויש זמן עד שיהיה אוטובוס ורציתי ללכת איתו יד ביד אבל הוא העיף לי את היד ואמר לי שאני חיה בסרט שהיה משהו או שיהיה משהו. נסעתי להורים שלי ולקחתי את הילד וחזרתי לבית והמצב המשיך. הוא הציב לי עובדה שהוא בספורט […] הוא עשה אותי אוויר בבית, הוא היה מסתגר בחדר בסרטים שלו או שמתכתב במחשב ואני אוויר […] אם אני בסלון הוא בחדר ואם בחדר אז הוא בסלון. הוא אמר לי שהוא עייף בלילה ואז אני קמה בלילה ורואה אותו ער, ואז הוא אומר לי שאני עייף בשבילך. הוא היה יוצא ונועל אותי בבית, אמרתי לו גם תרפה קצת מהספורט, והוא היה אומר לי שלא והגוף הזה יהיה בשביל מישהי אחרת […] היא הלכה למקווה, אבל אפילו המיטות היו נפרדות.

קמתי ועזבתי בדצמבר […] כי המצב החמיר, הוא היה שובר דברים בבית, והיו צעקות בבית, אני תפסתי דברים בבית שלא ישבור אותם, כי למה שישבור דברים שלי, והוא דחף אותי על המזוודה. ואז ברחתי משם כבר.

(מבקשת) להתגרש וכתובה.

לעומתה אמר הבעל:

פחדתי לחזור הביתה, היא הייתה ישר מתחילה בקללות וגידופים. היא אמרה שהלכה בחום, אני תמיד דאגתי לה ולילד.

היה לה נוח (לעבור ל[י’]), אני הייתי משלם את הכול, והיא הייתה אמונה רק על הקניות. אני הסתגרתי מפחד ממנה היא הייתה מקללת ומשתמשת באלימות פיזית ומילולית. העדפתי להסתגר ולא להתעסק.

ריחמתי וחשבתי שכל עוד אשר לילד יהיה טוב, אבל איך יהיה לו טוב עם צעקות וריבים. לא רציתי שיסבול יותר. אני הלכתי עד היום ליועצת.

(לעניין יחסי אישות:) לא, בגלל שהיא גידפה וקיללה, אני לא רובוט. אני רוצה לומר שהאישה היחידה שהייתה לי בחיים זאת [פלונית] ואני מוכן לפוליגרף.

הבעל הסכים להצעת בית הדין שנושא חיוב הכתובה יקבע על פי בדיקת פוליגרף אם הבעל קיים חיי אישות עם נשים אחרות. האישה סירבה להצעה זו.

בסוף דיון זה הוציא בית הדין את החלטתו שמסקנתה כדלהלן:

[…] לאור הודעת שני הצדדים שהסכם שלום בית לא צלח, הצדדים לא קיימו חיי אישות ביניהם (אחרי החזרה לשלום בית), רצון שניהם כיום להתגרש והשנאה ההדדית המפעפעת בין הצדדים כפי שהייתה בתיקים הקודמים ניכרה גם בדיון שנערך היום.

לפיכך קובע בית הדין:

אם יפתח מי מן הצדדים תיק בתביעת הגירושין, יוציא בית הדין ללא דיון פסק דין המורה שעל הצדדים להתגרש ויקבע מועד לסידור גט.

הדיונים בעניין חיוב הבעל בכתובה יערכו רק לאחר שיסודר גט פיטורין.

בעקבות הנ”ל, הגיש הבעל תביעת גירושין נוספת. הצדדים התגרשו ביום ה’ בתמוז תשע”ה (22.6.15).

בית הדין קיים שלושה דיונים שבהם שטחו הצדדים טענותיהם באריכות, נחקרו והובאו עדים בעניינים אלו. בדיונים אלו חזרו הצדדים והרחיבו בטענות שטענו בעבר. הוצגה בפני בית הדין חוות דעת המטפלת הזוגית שטיפלה בצדדים ב[י’]. בפני בית הדין הופיעה האישה שעימה חי הבעל באותה עת ואביה, כדי לברר אימתי החלו קשרים אלו.

בדיון שנערך ביום ט”ז במרחשוון תשע”ו (29.10.15) פרש הבעל את מערכת היחסים שביניהם. ממועד הנישואין ועד לפירוד הסופי:

היינו יותר פרודים מאשר נשואים. אבל בעיקרון היינו נשואים משנת 2009 עד יוני 2015.

כשהכרתי אותה הייתי יותר דתי ממנה. אני הכרחתי אותה לשים חצאיות צנועות ולישון במיטות מופרדות […]

(לעניין הסירוב לקיום יחסים:) כי היא קראה לי כלב ורבה איתי על כל דבר, היא יצרה את האש, ואני לא רובוט. הייתה התעללות מצידה […] אני לא קיללתי, בכוונה הייתי הולך לחדר כדי לא לפתח מריבה.

רק תככים ומריבות. לא היו רמזים ממנה. כשאני יזמתי (יחסי אישות) היא צרחה כזאת צרחה כאילו אנסתי אותה. זאת סיבה לטראומה שלי, עם הבטן של ההיריון. היה ברכב בעת ההיריון היא צרחה, “אל תיגע בי” בצרחה כזאת שמי שהיה שומע היה מבין שיש פה אונס.

 לא היו יחסי אישות אם מי שיקלל אותך את לא תשכבי איתו. היא עינתה אותי, לאחר טיפול של שנה אתה מבין שלא מגיע לך היחס הזה.

מתקופת ההיריון לא היינו ביחד עד הגירושין. לפני זה ארבע פעמים. היא כל הזמן הייתה עסוקה בלריב איתי. זו היא ששומעת למשפחה שלה וכל הזמן מחפשת על מה לריב איתי […] היא קראה לי “חתיכת בן זונה” – “הלוואי שתמות, לא רוצה לראות אותך, חתיכת אפס, המשפחה שלך גרושה”.

(לעניין הליכת האישה למקווה:) לא תמיד. אני הקפצתי אותה.

(לעניין אי קיום יחסי אישות אחרי הטבילה:) כי ברכב היא קוראת לי חתיכת אפס. ואני עוד התנדבתי לקחת אותה למקווה. אני באמת ניסיתי. לפני ואחרי שחוזרים היא מקללת. אני מצטער, אני לא רובוט.

אני תמיד ישנתי בחדר שינה היא עזבה את החדר אחרי שלוש שנים של הליכים. לא גרנו ביחד שלוש שנים כשהייתי ב[א’]. מה שהגשתי כאן היה ב־2011 היא גרה ב[נ’] ואני ב[א’], בגלל תלונות שווא במשטרה ושהוציאה את הדברים שלי מהבית. שמה לי גם צו הרחקה. הלכתי לגור ליד העבודה כי אם לא היו מפטרים אותי. לכן עברתי לבד. בשנת 2014 אחרי שהציעו את התפקיד ב[י’] הצעתי לה שתבוא לפחות בשבתות ל[א’] כדי שהילד יתרגל […]

אחרי שהורדתי את עצמי לאפס מאופס היא הסכימה לעבור (ל[י’]).

היו לה טענות שהמשפחה מפריעה ואולי עדיף שנתרחק מהמשפחות. וכשהציעו לי לעבור ל[י’] אמרתי שככה יהיה ניתן לבנות שם את הקשר מחדש. לבנות חיים יותר טובים, גרים רחוק. וגם חשוב לי להיות עם הבן שלי ושיראה הורים ביחד ולא לבד אם אעבור ל[י’].

לא יצאתי עם אף אישה […] זה קצינות אחרות שעובדות איתי, אז מה אני לא אדבר איתם?

[…] אני נמצא בתמונה. כתוב בתאריך 7.12.15, אני גרוש כבר מה־22.6. חלק מהתמונות שאת מציגה הם בכלל מ[א’]

הגברת בתמונה זה כבר מה שדנו, קוראים לה [ב’]. הילדה בתמונה זו הילדה שלה, היא באה לבקר אותו (את אביה), כשאני ו[פלונית] היינו פרודים, היא הכירה את אח שלי ואת החברים שלו וככה יצא שהכרנו, בזמן שהיינו פרודים. התמונה הזאת מלפני ארבע וחצי שנים. היא הגיעה לארץ (עוד פעם) ב־4.6.15. היא התגרשה ועשתה עליה, היא גרה עם אבא שלה. היום אני בקשר איתה. היא גרושה. לאחר שעלתה ועד שהתגרשתי מ[פלונית] ב־22.6.15 לא היו לי יחסי אישות עם [ב’] אני מוכן להיבדק בפוליגרף.

(כשעברו ל[י’]) בהתחלה היה ניסיון לשוחח ולגרום לה שנתחבר אחד לשני, אבל היא הייתה עסוקה בלקלל ואני חיבקתי אותה ואז היא אמרה “אתה חתיכת אפס, אל תיגע בי” – מה שזעזע זה שהכול נשאר אותו דבר, המשיכה לחפש אותי, לקלל ולאיים אם לא אעשה מה שתבקש. היא אמרה שתיקח את הילד ולא אראה אותו יותר. היא אמרה לי “הילד יתבזה, אם לא תצטלם איתי ביום הולדת כמו שצריך אעשה לך את המוות ופדיחות” […]

[פלונית] אמרה לי שהיא רוצה ייעוץ. אמרתי: “אני מוכן ללכת.” זה היה בערך ב־7.14. המטפלת אמרה שאנו בשחור של הסיר, צריכים טיפול יחיד כדי להבין את כל הרקע, זה היה הטיפול הראשון והאחרון של [פלונית] ואני המשכתי להגיע אליה במשך שנה. במפגש האחרון היא הגיעה, בדצמבר, כי המטפלת אמרה לה שאתם לא מתאימים וצריכים להתגרש.

כמה ימים לפני (עזיבתה) היה ביקורת מצאי מאוד גדולה, אז כל השבוע חוזרים מאוחר במהלך הביקורת אני מקבל שיחה מחסום, בימים האלה גם לקחתי את [נ’] לבסיס כי אם לא – היא משאירה את הילד לבד והולכת, וחששתי, ובסוף הוא היה איתי בבסיס, ואז הרבה טלפונים מחסוי, ולא עניתי. בדיעבד קיבלתי טלפון מהמפקד כשקרא לי במשרד “תעצור” שרוצים אותי לחקירה. אני מופתע, והוא שואל אותי: “מה קורה בבית?” ספרתי לו את כל העניין, אלימות, מכיר אותך מספיק זמן, לך להיחקר הלכתי חקרו אותי, שאלו אותי על כל מה שהיא המציאה. אמרה שאני דחפתי אותה וקבלה מכה ברגל ושברתי דלתות ועוד סיפורי מעשיות. אמרתי להם זה שקר, ואם כבר אלימות היא הייתה אלימה מילולית וגם מנסה לגרור לפיזי אותי לזה, ואני מתעלם. יש הליך אם נכון או לא, נשארתי באותו לילה במעצר והייתי אמור להגיע למחרת לבית המשפט להארכת מעצר, למחרת התקשרתי ליועצת במשטרה, נתתי את הטלפון של היועצת לחוקרת. אמרתי: “אל תאמיני לי, תשאלי אותה.” לא שילמתי לה על העדות שלה. לאחר מכן חקרו את [פלונית] ועשו ביני לבינה עימות וסגרו תיק.

ב־2011 כשנפרדנו היה לנו חשבון ביחד. ואז היא לקחה במרמה את אחיה לבנק הוא התחזה לי והשאירו את החשבון שלי באפס ולא יכולתי אפילו לשלם […] ולכן עברתי לחשבון בנק אחר. לאחר שלוש שנים קיבלתי את התפקיד ב[י’] ובקשתי שתעבור ולכן התניתי שיהיו חשבונות נפרדים. בגלל מה שהיה. אני נושא בכל ההוצאות מלבד סופר וגם זה היא לא עשתה ובמידה ולא ילך כל אחד יפנה לדרכו. היא עיקלה לי את החשבון ולכן התניתי זאת. החלק הזה בהסכם לא בא סתם. אנו מוכנים לפוליגרף.

בדיון שנערך ביום י”א באדר ב’ תשע”ו (21.3.16) נחקרו באריכות חברתו הנוכחית של הבעל לשעבר ואביה. החקירה נערכה לצורך בירור טענת האישה על קשריו של הבעל עם אישה זו, בתקופת הנישואין.

בדיון נוסף שנערך ביום כ”ה בטבת תשע”ז (23.1.17) נחקרה האישה לגבי מערכת היחסים שבין הצדדים:

(בחתונה) הריקודים בנפרד והישיבה ביחד. האורחים פתחו (את הווילון, והייתה מריבה בזמן החתונה) גם על הכתובה, אני שאלתי: “ברגע שאוהבים, למה אתה מתעקש? למה אתה כל כך מחושב?” אם הוא כל כך מחושב יש פה משהו. (היא ביקשה מיליון, הוא כתב מאה ושמונים אלף). לפני שהתחתנו הודיעו לו שהוא צריך לעבור ל[א’]. ידעתי את זה.

מהיום שהתחתנו הייתי עושה את ההכנות כרגיל, הולכת למקווה, חוזרת מהמקווה, ואיפה האדון? נמצא במחשב. איפה במחשב? מול העיניים שלי בפייסבוק. ואיזה תמונות הוא נכנס? בוא נחזור ל[ש’] ו[ר’]. בגלל זה אני בוכה כל הזמן שאני חוזרת מהמקווה. וגם בתוך המקווה אני בוכה. לא (רק ביום של המקווה) כל הזמן, אבל אין מענה. אם זה חברים שלו מרימים אליו טלפון, בוא נצא. אתה איתי. אתה אומר שאתה לא יכול לחזור כי אתה בצבא, עד שאתה איתי בזמן הפנוי תישאר איתי. לא, עוזב הכול ויוצא. הייתי הולכת למקווה, והכנות לפני, ולא היו בינינו יחסי אישות מיום שהתחתנו למעט שלוש פעמים עד שהתגרשנו מהות הריבים שהוא היה עם בנות אחרות ולא עם אשתו. יש הוכחות שאני לא משקרת. את יודעת מאיפה הוא קיבל, הוא לא צריך מאשתו? הוא קיבל מנשים אחרות.

אם היינו יוצאים הוא היה מתנה את זה עם חברים […] אפשר לספור את זה (מספר היציאות) על היד. תמיד הוא התנה עם חברים, בעיקר עם חברות (חברה מהצבא). הלכנו לים, הוא אמר לי שאני אשתו, שאני לא אעשה לו פדיחות מול החברים שלו. אני אשתך, גם אני רוצה לעשות איתך את הדברים האלה. מי דואג לילד? מי קם בלילה? איפה אתה, נהנה, צלילות, מזמין בנות? איפה אתה בגידול הילד ועם האישה? פעם־פעמיים הגיוני להיות עם אשתו.

ב־2011, יש תלונה במשטרה. אחותי מגישה תלונה נגד [פלוני]. אני ראיתי את המכות. הוא הלך לצבא אחרי הסיפור עם אחותי. אחרי שהוא נתן מכות לאחותי הוא לא חזר הביתה. הוא הולך להיות עם החברות שלו. כשהוא לא מגיע הביתה. אני לא יודעת כמה זמן. כמה ימים. לא יודעת. עזבתי את הבית להורים שלי באותה תקופה. מה יש לי לעשות עם ילד תינוק? איפה הבעל? לא היה כסף, והחשבון נסגר, הלכתי להורים שלי שיעזרו לי עם הילד.

כשחזרנו ל[י’] לא היה כלום. אפילו לא היה נגיעה, כלום, חיבוק או נישוק או ללכת יד ביד. הגענו למקווה, עשיתי מה שאני צריכה, חזרתי בחזרה לאוטו, המשכנו לכיוון הבית. נכנסנו הביתה, אני מסתדרת, נכנסת לחדר השינה, קוראת לו לבוא, הוא אומר: “שנייה, אני אסיים את הסרט.” אני אריב איתו? חזרנו מהמקווה. “תסיים את הסרט.” הוא ממשיך, אני מחכה לו בחדר, עד שהוא הואיל בטובו להיכנס לחדר הוא מפריד את המיטות. הייתי ב’שוק’. לקחתי את זה קשה, יצאתי מהחדר, הלכתי לסלון, התחלתי לבכות חצי שעה, ארבעים דקות – איך אפשר לא לגעת באשתך, להגיד מילה טובה, חיבוק, משהו? אחרי שאני בוכה ארבעים דקות, חצי שעה, הוא הואיל בטובו לצאת מהחדר. הוא שואל אותי “למה את בוכה?”, אמרתי לו: “נראה לך הגיוני שאישה חוזרת מהמקווה ואין כלום?” “לא, אני כרגע, לא יהיה כלום.” רק עכשיו חזרנו – לא יהיה כלום. וזהו. ככה זה המשיך.

(לשאלה אם התחתן מאהבה:) אני לא יודעת להגיד לך. מה שהוא אמר לי ב[י’] אני לא יודעת. כשהוא חוזר מהספורט, מאימון שלו, ואני יושבת בסלון ובוכה, ואומרת לו שאנחנו צריכים לדבר, ושהוא אומר לי: “תקשיבי לי טוב, אני לא אוהב אותך, אני לא סובל אותך, אני לא נמשך אלייך, אני נוגע בבחורות אחרות, תקבלי את זה או שתעופי מהדירה.” זה ב[י’].

 בחיים לא (קיללתי ולא קראתי נבלה). אישה הולכת למקווה רוצה קרבה של בעלה. אם הוא בא איתי למקווה, למה לענות אותי?

האלימות שלו כלפיי: במקרה אחד היה בינינו עימות – “למה הבאת אותי ל[י’], אם אתה לא ממלא את חובתך” – מתעלל בי כשאנחנו חוזרים מהמקווה.

בפני בית הדין הוצגה גם חוות דעתה של היועצת הגב’ סיסו – עובדת סוציאלית ומטפלת, מתאריך י”ד בשבט תשע”ו (24.1.16). בדוח מתואר הניכור הגדול שבין הצדדים אך אין הטלת אשמה ישירה על אחד הצדדים.

תיאור היסטוריית הנישואין והפרדה:

בני הזוג נישאו ב־27.1.2009. שלוש שנים אחר כך נולד בנם המשותף [נ’]. בתקופה זו נפרדו בני הזוג סביב אירוע מריבה קשה. לאחר הפרידה עבר [פלוני] להתגורר ב[א’] ושירת שם כמפקד בבסיס חיל […] הוא ציין כי בתקופה זו נערך הסכם פרידה בינו לבין [פלונית] וניתנה המלצה למסגרת סדרי ראיה בהתערבות של גורמי רווחה. לדברי [פלוני] בשלב זה בחייו התקשה ביותר לשאת את הפרידה הפיסית מבנו [נ’] ולהשלים באופן סופי עם קריסת הקשר הזוגי. כתוצאה מכך יזם קשר עם [פלונית] והציע לה לחזור ולהתגורר עימו ועם בנם המשותף ב[י’] במטרה להתרחק מעברם החבול במריבות, וכדי להצליח לשקם את חיי הנישואין. [פלונית] נעתרה להצעה וציינה כי ה”משפחה הייתה חשובה לה” יותר מכול ולכן חזרה אליו.

בשנת 2014 עברו בני הזוג להתגורר ב[י’]. עם המעבר לחיים משותפים תחת קורת גג אחת החלו מתגלעים קשיים שהלכו והחריפו עד עזיבתה הפתאומית של [פלונית] את הבית ביחד עם בנם המשותף.

בתאריך 3.12.2014 עזבה [פלונית] את [י’] ועברה להתגורר אצל משפחת מוצאה ב[נ’]. במקביל לעזיבתה הגישה [פלונית] תלונה במשטרה נגד [פלוני] בגין עבירת אלימות שיחסה כלפיה וכלפי הבן [נ’]. כתוצאה מכך נעצר [פלוני] על ידי המשטרה, נחקר ושוחרר ללא הגשת כתב אישום.

אירוע עזיבת הבית עם הבן [נ’]: עבור [פלוני] מדובר באירוע טראומטי מזעזע ובלתי צפוי לגמרי. הוא התקשה ביותר לשאת את הפרידה שנכפתה עליו מבנו בעיקר לנוכח העובדה כי בסמיכות לכך הגישה נגדו [פלונית] תלונה בגין אלימות. הוא מתנגד בתוקף לעבירות שהיא מייחסת לו ורואה בכך ניסיון נוסף שלה לנקום בו על החלטתו להתגרש ממנה. בניגוד לו טוענת [פלונית] כי עזבה את הבית עקב אלימות שביטא כלפיה. היא טענה בפניי כי במהלך מריבה שהתלקחה בניהם נחבלה ברגלה, בנוסף העלתה טענות כי פעם אחת שלל ממנה שימוש בפלאפון ונעל אותה בבית. היא סירבה להיפגש על פי הנחייתי עם גורמי רווחה ומייד אחר שיחה שנתקיימה בנושא הפרידה עזבה את הבית בסערת רוחות.

בהתייחסות לסוגיית האלימות בין בני הזוג נכתב:

אחת הסיבות המרכזיות שהועלו במשותף על ידי בני הזוג הייתה הצורך לזכות בקבלה והערכה מן הצד השני, והאכזבה שהייתה מנת חלקם בקשר. [פלונית] תיארה את עצמה כחלשה, תלותית, נזקקת ודחויה על ידי בעלה. [פלוני] תיאר עצמו כקורבן להתעללות רגשית מתמשכת אשר הלכה והסלימה כדבריו עד “לחטיפת הבן [נ’]”. היחסים בין בני הזוג התאפיינו בתקופת המשבר במתח פסיכולוגי קשה אצל שני הצדדים. נוצר קושי בשיתוף רגשי וחשש מתמיד להיפגע מן הצד האחר. במצב זה כמעט ולא ניתן היה לסייע בידם לפתח התנהגויות של שיתוף פעולה וקרבה. בני הזוג הפכו יותר ויותר מקוטבים זה לזה, עוינים, וחשדניים. [פלונית] טענה כי בעלה אינו עומד בהבטחתו כלפיה ונמנע לאורך זמן מיחסי אישות עימה. בתגובה לכך טען [פלוני] כי אינו יכול לשאת את נוכחותה הפוגעת (המלווה באלימות רגשית בעיקר, שימוש במניפולציות, והוצאת דיבה).

כל אחד מהשותפים בנישואין אלו ראה בהתנהגות האחר דחייה מכאיבה כאשר בניגוד ל[פלונית] רצה [פלוני] להצליח להיפרד לשמר ולטפח את הקשר שלו עם בנו [נ’] בלבד. בני הזוג נלכדו במערכת יחסים שבה קשיים המקוננים אצלם פנימה, שצמחו ביחסים המשמעותיים עם משפחות המוצא, שוחזרו ביחסיהם הנוכחיים. כך למשל: [פלוני] התקשה ביותר להשלים עם גירושיו מ[פלונית] וכבן להורים גרושים היה חרד מאוד מן ההשלכות הנובעות מגירושיו מ[פלונית] ומהפרידה מבנו. בניגוד ל[פלונית] מוכן היה להיעזר בקבלת ייעוץ לאורך זמן כדי להעלות את מודעותו לקשייו הרגשיים ולרכוש מיומנויות להתמודדות עם נושאים של קרבה ונפרדות בזוגיות.

אין לי ספק כי ככל שתצליח גם [פלונית] להיפרד מן המאבק שהיא מקיימת לאורך זמן, ולהסתייע בגורמי טיפול לשם כך, יוביל הדבר להטבה משמעותית בכל הקשור לדינמיקת האלימות הרגשית שהשתרשה ביחסים אלו.

ד.         העתקנו באריכות טענות ומענות הצדדים בדיונים הרבים שהתנהלו בתיק זה, דיונים שהחלו כשנפתח הרכב בית דיננו ונמשכו בהרכביו השונים של בית הדין עד שהחתום מטה חדל לכהן כאב”ד.

תמצית טענות הבעל (בלשונו) בכתב תביעתו ובשני סבבי הדיונים שנערכו בבית הדין (בתחילה בתביעות הגירושין ושלום הבית של הצדדים ואחר כך בתיק תביעת הכתובה) היא כדלהלן:

1. האישה רבה איתי על כל דבר. גרמה תככים ומריבות. קראה לי כלב, אפס וכינויי גנאי נוספים. לא היו רמזים ממנה לרצון להיות איתי. כשאני יזמתי היה ברכב בעת ההיריון היא צרחה “אל תיגע בי” בצרחה כזאת שמי שהיה שומע היה מבין שיש פה אונס. ממאיסה את עצמה עליי, היא לא מנקה, לא מבשלת, לא עושה כלום בבית ולא מטפחת את עצמה. לא קיימנו יחסים ולא נגענו אחד בשני. היא יצרה את האש, ואני לא רובוט. הייתה התעללות מצידה ולכן לא קיימתי איתה יחסים, אם מי שיקלל אותך אתה לא תשכב איתו. היא עינתה אותי, אני לא קיללתי, בכוונה הייתי הולך לחדר כדי לא לפתח מריבה.

2. מחבלת בעבודתי מפני שאינה מוכנה לעבור לגור איתי במקום עבודתי. לא התחתנתי כדי לא לראות את אשתי, והיא לא מוכנה לעבור דירה, ועומדת בסירובה. לפני שהתחתנתי גרתי ב[א’], היא לא הסכימה לעבור דירה, בלית ברירה שכרתי דירה ב[נ’], למשך שנה והיא המשיכה בסירובה לעבור. וגם לא נותנת לי לראות את הילד מתי שאני חוזר מהעבודה.

3. האישה עזבה בשלב מסוים את חדר השינה, אחותה התנהגה באלימות והיא אשמה ולא כפי שהיא טוענת שהרבצתי היא יצאה באותו ערב מהבית אני הזמנתי לה מונית והיא צעקה והשתגעה בבית היא שרטה אותי מעצבים גם אחר כך היא לא חזרה, גם לא ענתה לטלפונים, הוציאה צו הרחקה נגדי, אני המשכתי לגור בדירה המשותפת, היא סגרה את החשבון המשותף ותביעתה למשמורת קבועה ומזונות קבועים, מוכיחה שאין פניה לשלום בית.

4. מערכת היחסים שלא הייתה בעת מגוריהם ב[נ’] המשיכה שלא להתקיים גם בעת מגוריהם ב[י’], האישה ממשיכה לאיים ולקלל, לא מאפשרת לנגוע בה וכמובן שאין יחסי אישות.

תמצית טענות האישה היא כדלהלן (חלק מהטענות בלשונה וחלק – תמצית העולה מדבריה):

1. קשריו של הבעל עם נשים המשרתות עמו בצבא, הבעל רצה כתנאי מקדים לשלום בית להמשיך ולהיפגש עם בחורות דבר שלא היה מקובל עליה בשום אופן. הציגה תמונות המראות לדעתה שיש לו מערכת אישית עם בנות אחרות מחוץ לנישואין. מהות הריבים שהוא היה עם בנות אחרות ולא עם אשתו.

2. בדיון נוסף טענה שהקשרים עם [ב’] האישה עמה חי הבעל כיום, החלו עוד בשנת 2011 עת הצדדים היו נשואים

3. העדפתו לצאת לבילויים עם חבריו וחברותיו ולא עם האישה, האישה רצתה לצאת איתו לבד, למרות בקשותיה לא מוכן לצאת איתה ועם הילד ניתן לספור את מספר היציאות על היד. תמיד התנה היציאות לבילוי ביציאה עם חברים, בעיקר עם חברות (חברה מהצבא).כשחברים שלו מרימים אליו טלפון, בוא נצא. זונח אותה ויוצא. כשביקשתי ממנו שיעזור לי בשבת, היה מקלל אותי, היה יוצא בשבת עם רווקים ובחורות שהיה מכיר מהעבודה.

4. מהיום שהתחתנו הייתי עושה ההכנות והולכת למקווה כרגיל, אך כשחוזרת מהמקווה, נמצא מול העיניים שלי בפייסבוק. בגלל זה בכיתי כל הזמן שאני חוזרת מהמקווה. וגם בתוך המקווה אני בוכה. אך לא רק ביום של המקווה, כל הזמן, לא היו בינינו יחסי אישות מיום שהתחתנו למעט שלוש פעמים עד שהתגרשנו. אי קיום יחסי אישות מאז הכנסה להיריון. מעולם לא קיללתי ולא קראתי כינויי גנאי. אישה הולכת למקווה רוצה קרבה של בעלה. אם הוא בא איתי למקווה, למה לענות אותי?

5. אומנם ידעתי שהוא אמור להיות בבסיס ב[א’], התחתנו על מנת לגור ב[נ’], הוא ביקש לגור ב[א’] שנה אחרי שהתחתנו, אך ידע לפני החתונה שהמשפחה שלי ושלו גרים ב[נ’], ואני לא רוצה להישאר לבד כשהוא בצבא ואני עם הילד. אחרי כן הסכמתי לעבור ל[א’] אך הבעל מתנה בתנאים שאיני מוכנה לעמוד בהם

6. הפירוד הראשון קרה מאחר שהבעל לא החזיר את הילד, הלכתי עם אחותי לבית של אחותו, על מנת לקחת את התינוק, ובדרך היציאה נפגשתי איתו, הוא נתן מכה חזקה לעגלה, ואחותי שאלה אותו מה אתה עושה לילד, אתה חושב שהילד לא מבין, ולא ויתרתי, אז בעלי תפס אותי וחנק אותי. אחותי הגישה תלונה נגדו. אני ראיתי את המכות. הוא עזב לצבא אחרי שהוא נתן מכות לאחותי והוא לא חזר הביתה. הוא הלך להיות עם החברות שלו. כשהוא לא מגיע הביתה. אני לא יודעת כמה זמן. כמה ימים. לא יודעת. עזבתי את הבית להורים שלי באותה תקופה שיעזרו לי עם הילד. מה יש לי לעשות עם ילד תינוק ? איפה הבעל? לא היה כסף, והחשבון נסגר.

7. ב[י’] לא היה כלום. אפילו לא הייתה נגיעה, כלום, חיבוק או נישוק או ללכת יד ביד. הגענו למקווה, עשיתי מה שאני צריכה, חזרתי בחזרה לאוטו, המשכנו לכיוון הבית. נכנסנו הביתה, אני מסתדרת, נכנסת לחדר השינה, קוראת לו לבוא, הוא אומר: “שנייה, אני אסיים את הסרט.” אני אריב איתו? חזרנו מהמקווה. תסיים את הסרט. הוא ממשיך, אני מחכה לו בחדר, עד שהוא הואיל בטובו להיכנס לחדר הוא מפריד את המיטות. הייתי ב’שוק’. הלכתי למקווה והוא אמר שהוא לא אוהב אותי ולא סובל אותי ולא נמשך אליי, שאני אקבל את זה שהוא נוגע בבחורות אחרות, רציתי ללכת איתו יד ביד אבל הוא העיף לי את היד ואמר לי שאני חיה בסרט שהיה משהו או שיהיה משהו. הוא הציב לי עובדה שהוא בספורט. עשה אותי אוויר בבית, היה מסתגר בחדר בסרטים שלו או שמתכתב במחשב. אם אני בסלון הוא בחדר ואם בחדר אז הוא בסלון. הוא אמר לי שהוא עייף בלילה ואז אני קמה בלילה ורואה אותו ער, ואז הוא אומר לי שאני עייף בשבילך. הוא היה יוצא ונועל אותי בבית, אמרתי לו גם “תרפה קצת מהספורט”, והוא היה אומר לי שלא, ו”הגוף הזה יהיה בשביל מישהי אחרת”. לאחר מכן המצב החמיר, והבעל נקט באלימות לכן ברחתי משם.

ה.         אין ספק שבני הזוג אמללו זה את זו. הימשכות הסכסוך במשך שנים לא נבעה לדעתנו, מרצון כנה לשלום בית, אלא מהרצון להשיג הישגים ממוניים.

העולה מדברי הצדדים הוא שמערכת היחסים שבין הצדדים. התחילה בצורה לא טובה ולא בריאה, דבר שהוביל בהכרח לניכור הנורא שביניהם. כבר בחתונה פרצה מריבה בין הצדדים בתחילה על גובה הסכום שייכתב בכתובה, ולאחר מכן בעת החתונה עצמה על אופן קיום הריקודים, מריבה שנולדה כנראה מהתרסה. בית הדין העיר כבר בעת הדיון שכבר אמרו חז”ל “ליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא” אך למרות זאת דבר זה אינו מונע את החיים הטובים בהמשך בין הצדדים. החיים הטובים, הנורמליים והסבירים מתקיימים בדרך כלל בבני זוג שיש ביניהם (לפחות בתחילת דרכם) את מה שאנו מברכים בברכת הנישואין “אהבה, אחווה, שלום ורעות”. כשמתקיימים דברים אלו מציאות החיים הזורמת והנורמלית משכיחה מריבות שהיו (אם היו) בעת הנישואין. אך כשאין – לא אהבה, לא אחווה, לא שלום ולא רעות – המאורעות והמריבות שהיו בעת הנישואין ממשיכים להיות נוכחים ומשליכים על המשך חיי הנישואין. לכן דברים אלו נשארו בזיכרון הצרוב במוחות שני הצדדים והועלו בעת החקירות.

לגופם של דברים, הבעל לשעבר שירת בעת הנישואין בצבא קבע כשבסיסו היה בתחילה ב[א’], האישה הייתה מודעת לדברים בעת הנישואין. עבודתו של הבעל ואופייה מצריכה שהות סמוכה למקום עבודתו, אף אם לא נאמר שיש הכרח במגורים סמוך לבסיס אין ספק שההגעה מ[נ’] ל[א’] והחזרה מ[א’] ל[נ’] בצירי התנועה העמוסים שבישראל מטילה על הבעל שהות בדרכים של שעות רבות מחוץ לשעות העבודה, מצריכה יציאה בשעות מוקדמות מאוד של היום (שאם לא כן ייתקע בפקקים), וגורמת לחזרתו בשעות מאוחרות. אין ספק שדבר זה פוגע מאוד בבניית מערכת יחסים נורמלית ורגועה בין בני זוג, אף כשלא התגלעו ביניהם מריבות. וקל וחומר במי שמערכת נישואיהם החלה ברגל שמאל. אין ספק שמגורי הצדדים ב[נ’] הקטינו מאוד את שעות הפנאי של הצדדים הנצרכות לבניית קשר נישואין יציב בכל בני זוג וקל וחומר בבני הזוג שלפנינו.

דברינו אמורים אף ללא הזדקקות לקביעה ההלכתית אם הייתה אפשרות לכפות האישה לעבור לגור עמו ב[א’] – עיין (אבן העזר סימן עה סעיף א) ברמ”א:

 יש אומרים: אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה (תרומת הדשן סימן רטו), ויש חולקין (בית יוסף וכן משמע בריב”ש סימן פא).

לא נזקקנו לכך מכיוון שתביעה זו לא עמדה בפנינו.

מלבד זאת, מערכת היחסים שבין הצדדים התנהלה מתחילתה באופן לא ראוי. שני הצדדים הודו שהמריבות ביניהם היו מריבות יומיומיות. אומנם לא הייתה אלימות פיזית בין הצדדים, אך המריבות שבין הצדדים לוו באלימות מילולית ונפשית קשה, ולמרות ששני הצדדים מאשימים איש את רעהו באלימות מילולית ובקללות וטוענים שלמרות התנהגות הצד השני, הם לא עשו כן. מסתבר שאיש מהם לא טמן ידו בצלחת. יש להוסיף גם שאין ספק שאופן עבודתו של הבעל גרם גם הוא לזה, מכיוון שהבעל היה מגיע הביתה פעמיים בשבוע בלבד, וגם בימים אלו היה מגיע בשעה מאוחרת, ואחרי נסיעה ארוכה. משכך ומאופי היחסים ביניהם, קשה היה לבנות מערכת זוגית נורמטיבית. אומנם בסבב הדיונים הראשון לא הועלה בפני בית הדין נושא קיום יחסי האישות שבין הצדדים, אף שהנושא הוזכר בכתבי הטענות. אך בסבב הדיונים השני הועלה הוזכר ומוקד עניין זה. בדיונים התברר שהצדדים קיימו יחסי אישות ארבע פעמים לכל היותר. מסתבר מאוד שמערכת היחסים העכורה לא אפשרה קיום יחסי אישות.

אין ספק שמספר הפעמים שהצדדים קיימו יחסי אישות במשך כל חיי נישואיהם היה נמוך, חריג ויוצא דופן ביחס לצורה בה מתנהלים שני בני זוג צעירים ובריאים ועיין תוספות (יבמות קיט, א) שכתבו: “אין חשוב תלי במעשה אלא ממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו.” וכבר אמרו חז”ל: “הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה.”

ועיין בכתובות (סא, ב) בגדרי חיוב הבעל בעונת אשתו (ועיין עוד בפסחים עב, ב בזה). והתם מיירי בהתחייבות משפטית שבעל מחוייב לאשתו, התחייבות הנזכרת בכתובה “ומיעל לוותייכי כאורח כל ארעא” – משמעות הדברים שההתחייבות חלה כפי ההתנהגות הרגילה של בני אדם והשיעורים שקבעו חז”ל הם הנורמה המחייבת בעניינים אלו. דבר זה ודאי שלא התקיים בנישואין אלו. אף מבלי לקבוע מיהו האשם, אין ספק שבני זוג אלו – שלא התקיים בהם מה שאמרו חז”ל – הדבר הביא בהכרח שלא יוכלו להתקיים ביניהם בתחילה אהבה, אחווה, שלום ורעות, ומשכך הביא בהכרח לגירושין בסופו של התהליך.

אין ספק שחוסר הסיפוק מחיי הנישואין גרם לכל אחד מהצדדים להתבצר בעמדתו ולהטיל מררתו על הצד השני. משפחות שני הצדדים היו מעורבות בסכסוך, תמכו כל אחת בצד שלו ושללו התנהגות הצד השני, וגרמו בכך לליבוי הסכסוך. מסתבר שאילו היו הצדדים עוברים בתחילת נישואיהם ל[א’] מנסים לבנות הזוגיות בצורה אופטימלית ומונעים בזה התערבות המשפחות, הייתה נוצרת אפשרות לאיחוי הקרעים שהתגלעו בחתונה, והיה ניתן להתחיל בבניית הבית המשותף לצדדים.

ו.          חובתנו להתייחס לטענות האישה על קשריו של הבעל עם נשים אחרות, מהותם של קשרים אלו, והאם יש לקשרים אלו השלכה לגבי עילת הגירושין. בפני בית הדין הוצגו תמונות של הבעל עם נשים שעימן עבד במסגרת תפקידו הצבאי (תמונות שבהן מופיעים בחורים ובחורות במצבים שונים ואין הן תמונות אישיות עם מישהי מסוימת). הבעל לא הכחיש עובדה זו, לדבריו הכול נעשה במסגרת תפקידו וכנוהג המקובל בצבא ליצירת הווי חברתי, הבעל טען שביקש מהאישה להצטרף למפגשים אלו, ודבריו לא הוכחשו על ידי האישה. כמו כן קשרים אלו לא הוסתרו על ידי הבעל. והנה אף שאין ספק שמי שמקפיד על שמירת מצוות לא יופיע עם נשים וחיילות המשרתות עמו בצורה שבזו. מפני שהתחככות זו נוגדת את ההלכה ורוח ההלכה. ופוק חזי מאי עמא דבר על הקשיים של חיילים שומרי מצוות לשרת כיום בצבא, כאשר כמעט בכל יום שירות עם נשים, יכול להביא את האדם לעבור על ההלכה.

עם זאת מכיוון שזוהי ההתנהלות המקובלת לצערנו בין מי שאינם מקפידים על שמירת מצוות, ועל הגדרים שקבעה התורה כדי שיתקיים בנו “והיה מחניך קדוש”. אין לראות ביחסי חברות וקרבה זו, משום יצירת קשרי אישות עם מי שאינה אשתו. הצורך החברתי ליצירת גיבוש ביחידות השונות, מוביל ליצירת הווי חברתי שאינו תואם את רוח ההלכה, אך אין בו משום רגליים לדבר בכדי להורות ובוודאי לא להוכיח על קשר אישות. ופוק חזי במה שחילקו רבי עקיבא איגר, החזון איש ושאר האחרונים בגדרי ההלכה המבדילים בין ייחוד לכיעור. ויסוד החילוק הוא שכל היכא שהקשר אינו חורג מנורמה חברתית ואינו מוכיח על כוונה לקיום חיי אישות הווי בכלל ייחוד שאישה אינה נאסרת בו ולא תלינן שמתוך מעשה זה הגיעו לקיום חיי אישות. מה שאין כן דבר המכוער שהמעשה בעצמותו חורג מהנורמה ומוכיח על קשר שבסופו עלול להביא לקיום חיי אישות שבזה נאסרת האישה על כל פנים לנטען.

בנידון דידן התמונות שהוצגו והקשר שנוצר בין הבעל לקצינות והחיילות ששירתו עימו אינו חורג מהנורמה הנהוגה בין מי שאינם שומרי מצוות, נורמה הנהוגה בצה”ל ולצערנו ולבושתנו לא נראית כהתנהגות יוצאת דופן גם בין חלק מאלו הקוראים לעצמם דתיים ואינם רואים עצמם כפופים למסורת הנהוגה בישראל מדורי דורות, ואכמ”ל.

סוף דבר מכל מה שהוצג לנו אין לנו אפילו בדל ראיה ולפיה הבעל קשר קשרים עם נשים אחרות.

נוסיף ונאמר הבעל הציע להיבדק בפוליגרף על קשרים אלו, ולהכריע התיק על פי דברים אלו. האישה היא שהתנגדה לבחון את הדברים ומתוך התייחסותה להצעה זו ניתן להסיק שגם היא יודעת שאין בכל מה שהציגה כדי להוכיח טענותיה על בגידתו בה. גם העובדה שהבעל לא הסכים לוותר על המשך מפגשים אלו אינה מוכיחה על רצונו בקשרי אישות. אלא על ההכרח (ומסתבר שאף הרצון) בהתנהלות שמתנהלת במקומות בהם נשים וגברים עובדים יחד, בפרט בצבא שבו חשוב הגיבוש החברתי ובו נערכות פעילויות הסותרות את רוח ההלכה ואת ההלכה. ועיין גיטין (צ, א): “היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים” – וברש”י שם: “[…] דעות בני אדם חלוקות בפריצות יש מקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל” – בנשים, והוא הדין באנשים. אך כאמור אין בפנינו בדל ראיה שהבעל התכוון לבגוד באישה באמצעות קשריו עם הנשים המשרתות עימו.

ז.          גם טענות האישה על קשריו עם [ב’] – האישה שעימה הוא חי היום לא הוכחו, אין ספק שהבעל נפגש עמה בעת שהיה נשוי, אך כמו כן אין ספק שלאחר פגישתם הראשונה אישה זו נסעה לחו”ל, נישאה לאחר, ילדה, התגרשה והגיעה לארץ רק סמוך לגירושי הצדדים וללא קשר לגירושין אלו. העדויות שנשמעו בפנינו והמסמכים שהוצגו מחזקים את טענות הבעל לשעבר שקשרי האישות עם אישה זו התפתחו והיו רק אחרי הגירושין.

הדברים האמורים הם לעניין הטענה של קשרי אישות עם נשים אחרות. עם זאת אין ספק שקשרים אלו, אף שלא היו קשרי אישות, פגעו מאוד באישה והכעיסו אותה בנסיבות מערכת היחסים הכוללת בין הצדדים. כמתואר לעיל מערכת היחסים שבין בני הזוג מעולם לא קרמה עור וגידים של מערכת זוגית נורמלית. המריבות בין הצדדים בחתונה שגרמה למתח רב בין הצדדים. העובדה שהבעל משרת ב[א’] ומתקשה אובייקטיבית להגיע ל[נ’] מקום מגורי האישה, כשרצונו הוא שיגורו ב[א’] סמוך למקום עבודתו, כשמסתבר גם שהבעל יצא מתוך ההנחה שהאישה תעבור להתגורר בסופו של דבר ב[א’], שהרי במקרה זה ובנסיבות העניין זהו המקום ההגיוני שבו היו צריכים לגור בני הזוג. וכמו כן מסתבר מאוד שאם מערכת היחסים ביניהם הייתה תקינה, הצדדים היו עוברים לגור באזור [א’] והייתה אפשרות הגיונית לבניית זוגיות טובה ויציבה. במקרה זה יש להניח שהקשר של הבעל עם נשים אחרות היה מצטמצם, ובוודאי היה על כל פנים פוגע פחות (או לא היה פוגע) באישה.

דא עקא הפתיחה הקלוקלת של חיי הנישואין גרמה לאישה להתבצר בעמדתה לגור ב[נ’] מקום בו גרה משפחתה. אין ספק שטענתה על חשש מבדידות הינה טענה מוצדקת, עם זאת אופי שירותו של הבעל, ודאי היה מאפשר שהות כמעט יומיומית בבית ושהות רחבה הרבה יותר מחיילים קרביים אחרים משרתי קבע. אין ספק שעובדה זו שהבעל צריך היה לשהות בדרכים שעות רבות גרמה לצמצום הגעותיו ל[נ’], כשמלבד זאת אין ספק שמערכת היחסים הלא ראויה שחקה גם היא את החשק להתאמץ להגיע לאשתו ב[נ’]. שהרי כמתואר באריכות כשהגיע סוף סוף לביתו חיכתה לו אישה ממורמרת ושחוקה אף היא, מיחסו של הבעל. אין אנו יכולים לקבוע מסמרות האם הבעל הוא זה שפגע באישה בהתנהלותו כלפיה או האישה היא שפגעה בו. מסתבר מאוד שבמערכת היחסים המתגלגלת פגעו שני הצדדים איש ברעהו, דבר שהביא למתח ומסתבר שגם לשנאה שתוצאותיה אי קיום יחסי אישות, מניעת קיום קשר גופני ומניעת הרצון של הצדדים לשבת זה במחיצתו של זה. שהרי ברור שאין זה נעים לשבת בחדר אחד באווירה מתוחה כשרגשות כעס, כל אחד מטעמיו שלו מפעפעים ומציפים את הלב. לפיכך אף אם נקבל את טענות האישה על העובדה שהבעל העדיף לצאת עם חבריו, הדברים הגיוניים (אף שאיננו מצדיקים הדברים), אדם אוהב לצאת לבלות עם מי שנעים לו לשהות בחברתו ובמקרה שלפנינו לבעל היה נעים במחיצת חבריו ולא במחיצת אשתו.

אף אם נאמר שטענותיה צודקות, אין ספק שהמתח ששרר באווירה של זוגיות (או יותר נכון חוסר זוגיות) זו. לא יצר חשק רב לצאת עם האישה בגפו, אלא לצאת עם חבריו וחברותיו, הבעל טען שביקש מהאישה להצטרף ויכול להיות שהדברים נכונים. משום שבחברה רחבה לא יצוצו ולא תעלה ההתמרמרות והמריבות. משכך ניתן להבין היטב מדוע התמרמרה האישה על קשריו של הבעל עם נשים אחרות, האישה ראתה תמונות שבהם הבעל מבלה וצוחק עם נשים אחרות, מסתבר ששמעה גם שיחותיו עם נשים אלו, בין שיחות בענייני עבודה בין בענייני חולין. אין ספק שטון הדיבור של גבר המדבר עם אישה הינו עדין ומתחשב, וייתכן שלבעל היו נעימות שיחות אלו עם הנשים בעבודתו. בפרט משלא היה לו קשר זה שאמור להיות קשר טבעי עם אשתו. אין ספק שדבר זה הגביר את הפגיעה באישה כשרואה מערכת יחסים נעימה וחייכנית בינו לבין נשים אחרות. כשיחסו אליה קר ומתנכר. אין לדחות טענתה שהבעל הקפיד לא לשהות עימה באותו חדר. שהרי בנסיבות העניין השהות ביחד לא הייתה נעימה ולפיכך הגיעה מערכת היחסים שביניהם לאן שהגיעה. לא נוגעים זה בזו ואולי בעת הכעס אף סולדים זה מזו. וללא קשר גופני קשה לרפא את הפצע שנפער ביניהם, פצע שהלך והתרחב ושגרם לכך שלא יהיו ביניהם חיי אישות. הפצע הוזן והורחב באופן יום־יומי ביחס שקיבל הבעל בבואו לביתו – דבר שהיה כרוך במאמצים רבים מצידו לפי הבנתו, כשאינו מקבל תמורה מהאישה בהגיעו הביתה, מכיוון שאינה דואגת לו ואינה עושה את צרכיו.

מצד שני אין ספק גם שהכעס מילא את האישה, שהרי הבעל רוב ימות השבוע אינו מגיע לביתו, ואין ספק שמערכת היחסים החמה שבינו לבין הקצינות והחיילות העובדות עימו פגעה בה והעלתה בה מחשבות מה קורה מעבר ליחס חמים זה. האישה לא סופקה ע”י הבעל ונפגעת מרצונו לצאת לבילויים הנעימים לו. דבר שמגביר את כעסה וגורם למשבר הזוגיות להתרחב. סוף דבר אין ספק שמערכת היחסים הלא בריאה שהתנהלה בין הצדדים גרמה לקרע ביניהם, גרמה לרגשות סבל ותסכול. שני הצדדים שכנראה השיחו צערם למשפחות המקור קיבלו תמיכה ממשפחתם. תמיכה שבסופו של דבר גרמה להעמקת הסכסוך. ושהביאה לבסוף לקרע בין הצדדים.

אין אנו יכולים לדחות ההשערה שהגשת התביעה לשלום בית, הייתה טקטית, כשכוונתה האמיתית הינה גירושין וכפי תביעותיה בבית המשפט, מטרת האישה לדבריו הייתה קבלת כתובה, ואכן בסופו של הליך זה דרשה האישה כתובתה. הבעל שרצה בגירושין, אך לא הסכים לשלם הכתובה. ניסה בסופו של דבר מספר הליכים לקבלת ייעוץ זוגי הליכים שלא הבשילו וכנראה לא היה להם סיכוי. מפני שבנסיבות העניין לאור המרירות והטינה הרבה בין הצדדים לא היה אפשר לערוך שלום בית, בבית שמתחילה לא קם. מערכת היחסים ששררה בין הצדדים לא אפשרה כנראה כינון שלום בית. דבר זה אפשרי כשיש זיכרונות חיוביים שאפשר לטפחם ולהפיח אש בלהבה שכבתה. אך במקרה שלפנינו מעולם לא היה כנראה ניצוץ אהבה משמעותי שניתן ללבותו. לעומת זאת היו רגשי מרירות רבים ולא נשאר מה ללבות. ולכן כבר בסיבוב הראשון של התביעות, היה בית הדין אמור להכריע במחלוקת העיקרית והאמיתית בין הצדדים. לא המחלוקת אם יהיו גירושין או שלום בית. אלא המחלוקת האם הבעל ישלם כתובה או לא. עקב מחלתה של באת כוח האישה נזנחה התביעה והתיק נסגר. הבעל עבר להתגורר ב[א’] בנפרד מהאישה והאישה נשארה לבדה עם הבן ב[נ’].

ח.         לאחר זמן נערך בין הצדדים הסכם שכותרתו הסכם ממון, לא הסכם שלום בית, כפי שהתברר ההסכם נוסח בסיועה של באת כוח האישה, ללא התייעצות של הבעל עם באת כוחו. נודה ולא נבוש שבית הדין הופתע כשהופיעו הצדדים בפנינו והודיעו שברצונם לחזור לשלום בית. בית הדין זכר את השנאה ואולי הסלידה שהפגינו הצדדים זה כלפי זו בהופעותיהם בפנינו, והתפלא איך חזר השלום לבית זה. ואכן לאחר זמן התברר שלא היה שלום בין הצדדים ומסתבר מאוד שאף אחד מן הצדדים לא התכוון באמת לשלום. כפי שעולה מתיאורי הצדדים, בשהותם בדירה אחת ב[י’] לא קרה דבר. כל אחד מיחידי הצדדים טוען שהוא התכוון לחזור לשלום אלא שהצד השני המשיך במעשיו. עד שבסופו של דבר עזבה האישה את [י’] וחזרה ל[נ’]. האישה טענה שהבעל הפעיל נגדה אלימות ולכן עזבה לעומתה טען הבעל שהאישה הגישה נגדו תלונת שווא על אלימות. תלונה שלא הוכחה, כשהאישה בעצמה לא טרחה לעזור לאשש תלונתה.

נקדים ונאמר: אין בחומר שהוצג בפנינו בכדי להוכיח שאכן הייתה אלימות של הבעל. עם זאת, נראה שעניין זה גם אינו רלוונטי. מכיוון שלדעתנו שורש הסכסוך הוא מערכת היחסים שהייתה בין הצדדים בתקופה בה גרו ב[נ’] והחזרה לשלום בית (כנראה של שניהם) הייתה מן השפה ולחוץ. ועל זה נאמר כאמירת יוסף לפרעה ששני החלומות חלום אחד הוא. ואף בנידון דידן סכסוך אחד הוא. כששני הצדדים רצו להטות ההכרעה לטובתם באמצעות יצירת מצג שווא של חזרה לשלום בית. וניסיון להטיל הסיבה לגירושין על הצד השני. דבר שיביא לטענת האישה לחייב את הבעל בכתובתה ולטענת הבעל לפטרו מכתובה. ואכן הדיונים הארוכים שנערכו בפנינו עסקו בתיאור המצב ובקביעת הגורם למשבר. והנה בפני בית הדין נפרשו דברי הצדדים וטענותיהם באריכות כפי שכתבנו ותיארנו. לא הובאו עדים חיצוניים וכנראה שאין אפשרות להביא עדים לברור בשל מי הרעה הזו. וכנראה שהרעה הזו הינה בגינם של שני הצדדים ועל כל פנים איננו יכולים לברר דבר זה באופן מוחלט.

ט.         והנה אף אם נקבל לטענות הבעל שהאישה הייתה מקללת אותו ומציקה לו עדיין אין בדבר כדי לפטרו מתשלום כתובה.

כהאי גוונא מקרי ‘אשה רעה’ שלגביה שנינו ביבמות (סג, ב): “היכי דמי אשה רעה? אמר אביי: מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא. רבא אמר: מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא.” ופירש רש”י: “פומא – לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו. ומהדרא ליה גבא – שלא לאכול עמו ומצערתו.”

ואפילו הכי חייב בכתובתה כדאיתא התם:

“הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה” – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. “נתנני ה’ בידי לא אוכל קום” – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה.

ולפיכך אף אם נקבל לכל טענות הבעל בכתב תביעתו, וממילא היה ניתן לחייבה בגירושין הלא הוא חייב בתשלום כתובתה.

י.          כאמור, התביעה שבפנינו היא תביעת האישה לקבל כתובתה. והנה מעיקר הדין הבעל חייב בפירעון הכתובה במועד הגירושין, כדאיתא באבן העזר (סימן צג סעיף א), למעט במקרים שבהם האישה מוחלת על הכתובה או מקרים שבהם האישה אינה זכאית לכתובה עקב מעשים הגורמים להפסד כתובה. מאחר שהגירושין עצמם יוצרים זכאות לכתובה, לפיכך נטל ההוכחה מוטל על הבעל להוכיח שהאישה אינה זכאית לכתובה. וכפי שהבהיר בית הדין פעמים רבות במשך הדיונים.

דוגמאות למקרים שבהם האישה אינה זכאית לכתובה מבוארות בשולחן ערוך – אבן העזר בכמה מקומות (עיין סימנים קטו–קיז ובשאר מקומות) כגון אישה שזינתה עם אחר או אפילו התייחדה באופן מחשיד (כמבואר שם בסימן קטו); עוברת על דת לאחר התראה וכדו’. כמו כן במקרה שהאישה הוכרזה כמורדת היא מאבדת כתובתה לאחר התראה והכרזה (המבוארות בסימן עז). במקרה דנן לא נטען מעולם שהאישה הייתה בקשר כלשהו עם אחר במהלך הנישואין. להפך, האישה חזרה והצהירה כי היא שומרת נגיעה ושמרה אמונים לבעל למרות שהוא לא מילא וסיפק את צרכיה. בית הדין לא התבקש להתרות באישה ולהכריז עליה כמורדת והבעל ביקש לגרשה ולא טען טענות ספציפיות שעליהם תותרה לשנות דרכיה. כמו כן, מעולם לא הוכרזה האישה כמורדת בגין אי־קיום יחסי אישות.

אך מה שיש לעיין הוא שמכיוון שאין ספק שמערכת היחסים שבין הצדדים הייתה רעועה כבר שנים רבות, ולמעשה מתחילתה. ואם כן, אף שהבעל הוא זה שהגיש התביעה לגירושין והאישה טענה שרוצה שלום בית, עדיין אין אנו יכולים לקבוע מסמרות בגין מי היו הגירושין, שהרי אין ספק שהאישה עזבה את הבית אחרי המריבה עם אחותה למרות שהגישה תביעה לשלום בית, לא הוכח שעשתה דבר למען השלום (אף אם נאמר שאינה חייבת). מצד שני תביעותיה למשמורת הבן ולמזונות קבועים בבית המשפט. מוכיחות על רצונה בפירוד וגירושין. כמו כן האישה סירבה להרחבת הסדרי השהות בין הבעל לילד, סירבה לערוך ייעוץ נישואין פרטי מהיר ויעיל יותר שאומנם הצריך השתתפות בתשלום, אך יכול היה לתת פתרון מהיר, והסכימה רק לגישור באמצעות לשכת הרווחה – דבר המסרבל את ההליך והמפחית את הסיכויים לשלום בית. אין ספק שמי שרוצה שלום בית ינסה לזרז התהליך ויראה רצון טוב בעניין פגישות האב עם בנו. כמו כן האישה הוציאה צו הרחקה כנגד האב וכן מעשים נוספים שעשתה, מטילים צל כבד על טענתה שרוצה בשלום בית. ויש נפקא מינה בזה לעניין חיובו של הבעל בכתובה. ונסביר את דברינו:

יא.        הטור (אבן העזר סימן קיח) כתב וזו לשונו:

מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולת מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה […] ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו […] לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בענין כזה אמרו חכמינו ז”ל (כתובות נד) “כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה” […] ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או אחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת.

מבואר מדבריו שאם הגירושין ‘יצאו ממנו’ לאחר שהוא תבע את הגירושין – “אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת”. מה שאין כן אם האישה תבעה גירושין ויצאו הגירושין ממנה, לא תוכל לקבל את מה שהבעל התחייב לה כנגד הנדוניה ולא תוספת כתובה או מתנות. והטור דייק בלשונו וכתב: “מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה”, דהיינו אין די בתביעת גירושין, אלא בנוסף לכך – “יצאו הגירושין ממנה”. וכתבו האחרונים שדברי הטור הם מעיקר הדין ולא תקנה גרידא.

והנה הטור הזכיר שני דברים:

(א) תביעת הגירושין היא של האישה.

(ב) הגורם לגירושין הוא מעשיה.

ויש לעיין אם בעינן תרתי דווקא, או שנאמר דהיכא שהיא הגורם לגירושין אף שבפועל אין היא תובעת אפילו הכי, תפסיד כתובתה. והוא הדין כשהבעל תובע הגירושין אך הסיבות לגירושין הם מעשי האישה. ונראה לנו שהעיקר הוא מהי הסיבה לגירושין ולא מיהו שמגיש התביעה.

ועיין בספר חק ומשפט (להג”ר חיים טולידאנו ז”ל, סימן קפה) שנשאל על: “מי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה […] ובתוך עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אשה אחרת […]” והשיב שבכהאי גוונא יש לחייבו בעיקר כתובה ובתוספת הכתובה. ובתוך דבריו ביאר שאף אם האישה תתבע את הגירושין, לא הפסידה את הכתובה עקב תביעה זו. וזו לשונו:

ראיה ממה שכתב הטור (אבן העזר סימן קיח) מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות […] מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין, חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה. והכא בנדון דידן אף על גב שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין, ורצונו לומר לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה כנדון דידן, שאף על פי שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום.

ונראה שבנקודה זו אין חילוק בין הבעל והאישה. ואם הגירושין “יצאו ממנה”, גם אם למעשה הבעל תבע להתגרש, אך תביעה זו נובעת עקב הפירוד שהיא גרמה, וסירובה לשלום בית, וכיוצא בזה, אינו מחויב בתשלום הכתובה.

ועיין בחזון איש (אבן העזר סימן סט ס”ק כב) שבאר הלכה זו של חיוב תוספת כתובה במקרים שונים, וקבע שבכל אחד מהם העיקרון הקובע הלכה זו הוא, חיוב תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנו, ושלילת תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנה. אומנם החזון איש לא הזכיר מדברי הטור, אך לפי דרכו קבע שבמורד ומדיר, למרות שהבעל מחויב בגירושין בעקבות תביעת האישה, הוא יחויב גם בתוספת כתובה, וביאר הטעם:

דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה מדעתו, וכן כתב בהגהות מרדכי להדיא […] ויש מקום לומר דאלו שכופין אותו להוציא מודה ר”ח דיש להן, דכיוון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא.

הרי מבואר דפשיטא ליה לחזון איש שהעיקרון הקובע את חיוב תוספת הכתובה הוא בהתאם למבואר בטור.

ומשמעות הדברים שהדבר הקובע את חיובו של הבעל בתוספת כתובה, אינו ההליך הטכני של מי שהגיש את תביעת הגירושין, אלא מהי הסיבה להגשת תביעת הגירושין, דהיינו אם צד מן הצדדים גרם לצד השני לתבוע תביעת גירושין ויוכח שאכן מעשיו גרמו, אין בהגשת התביעה על ידי האישה כדי לגרום לה הפסד כתובה ואין בהגשת התביעה על ידי הבעל לחייבו בכתובה, דהדברים תלויים בנסיבות.

יב.        והנה בנידון שבפנינו מערכת היחסים בין הצדדים הייתה רעועה מתחילתה ואף שלא הועלו עילות לחייב את האישה בגירושין, מתוך הדברים שנשמעו בפנינו וטענות הבעל על יחס האישה כלפיו אף אם נקבל לדבריו, דינה כדין ‘אשה רעה’, ו’אשה רעה’ יכול לגרשה אך עדיין חייב בכתובתה. אלא שהסיבה שגרמה בפועל לפירוד בין הצדדים הייתה עזיבת האישה את הבית.

וכבר פסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן ע סעיף יב) שאישה העוזבת את הבית – צריכה להוכיח הסיבה לעזיבתה. ובמקרה שבפנינו לא הוכחה הסיבה, שהרי מריבת הבעל והאחות אינה יכולה להוות סיבה אמיתית לעזיבתה. ומסתבר שעזיבתה הייתה בעקבות מות הנישואין או – מדויק יותר – מאחר שנישואין קשים אלו מעולם לא נולדו. ומשעזבה את הבית הבעל עזב גם הוא ל[א’].

עם זאת, אין אנו יכולים לקבוע נחרצות שהגירושין יצאו לגמרי ממנה, דנראה לומר דאימתי מקרי שגירושין ‘יצאו’ מצד אחד מהצדדים? דווקא כשאחד עושה מעשה הגורם להתחלת הקרע, ומשנהו מגיב לו, וכגון שבעל או אישה הגישו תביעת גירושין מפני שקצה נפשם בקשר הזוגי, או הגישו תביעה לפירוק שיתוף כשאין הם מעלים טענה מוכחת על התנהגותו של הצד השני, אלא שלהם הקשר ‘אינו מתאים’. וכמו כן במקרה שאחד הצדדים עשה מעשים שהצד השני אינו יכול למחול לו, כגון בעל שיצר קשרים עם נשים אחרות, וכן אישה שעושה מעשים שהבעל אינו יכול למחול עליהם, ומיירי במעשים שכולי עלמא יודו שאין יכול למחול, מה שאין כן ‘אשה רעה’, שאף שיוכיח שהיא ‘אשה רעה’ ורוצה להתגרש משום כן – עדיין לא מקרי ‘יצאו גירושין ממנה’, ולכן באישה רעה חייב בכתובתה ואף בתוספתה כדביארנו לעיל. ועל כל פנים במקרים כאלו אם התברר שהגורם לגירושין הוא מעשי האישה, כגון: במקרה שהיחסים בין בני הזוג היו על מי מנוחות, וללא אירועים משמעותיים ומוכיחים – אם האישה תגיש תביעה לפירוק שיתוף או לגירושין, או שתגיש תלונה במשטרה להרחקת הבעל, כשלא הוכח שנהג כלפיה באלימות פיזית או מילולית – בזה איכא למימר דמקרי ‘יצאו הגירושין ממנה’.

ומעתה לפי מה שכתבנו מסתבר לנו שבנידון דידן שני הצדדים אינם רוצים זה בזו, ואף שהאישה הגישה תביעה לשלום בית והצהירה שהיא רוצה שלום בית יש ספק רב אם זו כוונתה כשמעשיה מוכיחים ההפך.

והנה בפד”ר (כרך ח עמוד 321) מובא פסק דין של חברי בית הדין הגדול הגרי”ש אלישיב, הגר”ב ז’ולטי והגר”מ אליהו – כולם זצ”ל – במקרה ששני הצדדים אינם מעוניינים זה בזו:

ובכן, הבעל שעזב את אשתו […] הרי דינו כדין מורד. אלא שבנידון דידן גם לאשה דין מורדת. אחרי שהצהירה בבית הדין שאינה מסכימה להשלים אתו […] ורצונה בגט ודורשת כתובתה.

והנה באשה שמרדה בבעלה קיימא לן דאינה מפסדת כתובתה אלא אם כן התרו בה והכריזו עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ארבע שבתות, לפי דינא דגמרא (או לפי המשנה בהפחתת ארבעה דינרים כל שבוע), ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה, כולל גם תוספת כתובה, ולכאורה מדין קל וחומר איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באשתו שלא תפסיד כתובה ותוספת.

וזו לשון רבינו ירוחם (מישרים נתיב כב חלק ח):

וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה “לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה”, והוא אומר “אנא נמי לא בעינא לה, אבל איני רוצה ליתן גט” – מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא. ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

ולפי האמור, לכאורה הדברים תמוהים: כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?

ועל כן נראה לומר דההבדל הוא בזה: במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה. מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה – הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.

והואיל והמקרה אשר בפנינו הוא שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

לפי זה מפורש בדברי רבנו ירוחם שאישה שאין רצונה בבעלה ובמקום שאין להתרות ולהכריז עליה כגון במקרה שגם הבעל אין רצונו באישה, מפסידה האישה את תוספת הכתובה וכן עליה להחזיר את המתנות שקיבלה מבעלה וכפי שכתב רבנו ירוחם “והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה” (ויעוין בפסקי דין רבניים, כרך יד, עמודים 23–28 בעניין אישה שמרדה בבעלה ואחר כך זינתה שהפסידה מתנותיה אף ללא התראה והכרזה, היות שאין אפשרות להתראה והכרזה).

ולפי זה אם היינו אומרים שהחזרה לשלום בית הייתה אמיתית. משנפרדו בפעם השנייה ושניהם אינם רוצים זה בזו ודאי שלא מגיעה לאישה תוספת כתובה. אומנם כבר ביארנו שהחזרה לשלום בית הייתה לא אמיתית. ולכן חובתנו לבדוק מה היה המצב כשהוגשו התביעות הראשונות בפנינו.

יג.        לכשנמצה את הדברים חובה עלינו לבדוק מה הייתה כוונתם האמיתית של הצדדים בעת שהוגשו התביעות הראשונות. אין ספק שהבעל רצה להתגרש אלא שהאישה הגישה תביעה לשלום בית. בנסיבות תיק זה ולאור מה שהתגלה על מערכת היחסים שבין הצדדים יש לפקפק בכנות תביעת האישה לשלום בית, חדא שמעשיה מוכיחים שלא רצתה שלום בית ומלבד זאת מערכת היחסים העוינת שבין הצדדים מעלה ספק גדול על טענתה שרוצה בבעל. ולפיכך אי נימא הכי ששניהם אינם רוצים זה בזו הבעל פטור מתשלום תוספת כתובה. מאידך גיסא אף שמסתבר שהאישה גם היא רצתה להתגרש, עדיין אין אנו יכולים לקבוע מסמרות בדבר ו”עָקֹב הַלֵּב [..] מִי יֵדָעֶנּוּ” ואולי עדיין קיוותה לשלום בית.

והנה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ד) שנינו:

איש ואשתו שבאו לבית דין – הוא אומר: “זו מורדת מתשמיש.” והיא אומרת: “לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמו”; וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר: “לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמה” – מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך, אם לא הודו, אומרים להם: “התייחדו בפני עדים.” נתייחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין.

דהיינו: היכא ששני הצדדים טוענים זה על זו שהשני מורד ודבר זה הנעשה בחדרי חדרים לא ניתן לבירור, ולכן מחרימים עליהם שיאמרו האמת, ואם עדיין לא יתאפשר לגלות האמת חובה על בית הדין לפשר כפי כוח הדיין.

ובמקומות אחרים מצאנו שמושיבים נאמנים ביניהם לברר בשל מי הרעה הזאת עיין (אבן העזר סימן קנד סעיף ג) ברמ”א: “ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת” (וכן כתב גם בסימן עד סעיף י). אומנם במקרה שלפנינו אין אנו יכולים לעמוד על שורשי הדברים ואף דוח היועצת אין בו כדי לברר הדברים.

סוף דבר אף שבנדון דידן יש חזקת חיוב כתובה. עדיין דומה דין זה למה שכתב השולחן ערוך דהיכא ששניהם טוענים אחד על השני שמשנהו מורד יפשרו הדיינים.

והנה בשו”ת דברי מלכיאל כתב שמנהג דיינים זקנים לפשר ולהפחית שליש כדי לפטור משבועה. ודבריו הוזכרו בפד”רים במקומות רבים. ואף כאן היה מקום להטיל שבועה לבירור מחשבתה האמיתית וכדי לפשר יש לפחות שליש. אך יש לעיין מהו השליש: אי נימא שכיוון הבעל הוא בחזקת חיוב וגובה הכתובה הוא 180,000 ש”ח, יש להפחית מסכום זה שליש והבעל לשעבר ישלם סך 120,000 ש”ח. אך אם נאמר ששני הצדדים לא רצו זה את זו והיה מקום לפטור את הבעל מכתובה ודרישת האישה היא כאמור תשלום מלוא הכתובה סך 180,000 ש”ח, השליש שנחייבנו יעמוד על סך 60,000 ש”ח. ולכן יש לפשר בין סכומים אלו ולקבוע. שבנסיבות העניין, הבעל ישלם לאישה בתמורה לכתובתה סך 90,000 ש”ח.

לאור האמור מקבלים תביעת האישה לכתובה והבעל ישלם לה כפשרה הקרובה לדין לפירעון כתובתה סך 90,000 ש”ח.

הרב שלמה שפירא

מצטרף למסקנות.

הרב אריה אוריאל

עברתי בעיון יסודי על דבריו של הגר”ש שפירא שליט”א שכתב באריכות גדולה ותיאר בפירוט את כל השתלשלות האירועים וההתפתחויות במערכת הזוגית ששררה בין הצדדים – מה שחוסך ממני זמן לחטט בחומר שבתיק, ובאמת אין לי את הזמן לזה כיום מחמת העומס המוטל עליי בעבודת בית הדין.

אני מסכים למסקנתו באשר לסכום הכתובה המגיע לאישה, אך לא מטעמו, אלא פשוט מהנתונים העובדתיים הקיימים במקרה זה:

האבחנה העולה מהנתונים העובדתיים במקרה זה היא כי מדובר בזוג חסר בשלות לחיי הנישואין:

לאישה היה קשה מאוד להתנתק ממשפחתה, מה שגרם לכך שהבעל אשר מקום עבודתו ב[א’] היה מרוחק ממקום מגורי משפחתה של האישה שמתגוררים ב[נ’], וכאמור האישה לא הייתה מוכנה להעתיק את מגוריה מקרבת משפחתה ב[נ’] לאזור מגורים קרוב למקום עבודת הבעל.

התוצאה הייתה שהאישה נשארה לגור ב[נ’] והבעל נאלץ להסתרך בדרכים מדי יום שעות ארוכות לאחר עבודה במתכונת של ‘משרה פלוס’ (ולחילופין להישאר במקום עבודתו חלק מהשבוע עקב הנסיעות המתישות שאילצו אותו לכך).

זו מציאות שכל זוג מבין אותה שאין מנוס מלעבור להתגורר יחדיו באזור מקום עבודתו של הבעל שהוא מקור הפרנסה למשפחה.

כאמור סירובה של האישה למעבר מגורים נבע מהקושי שלה להתנתק ממשפחתה, מה שכאמור מעיד על חוסר בשלות מצדה של האישה.          

מאידך גיסא, אם התגורר הבעל ב[א’] קודם נישואיו עם האישה וידע שהאישה לא תסכים למעבר מגורים, זה מחייב את הבעל לשנות את אורח חייו כדי שיוכל לקיים חיי נישואין נורמטיביים, שהרי זה פשוט שבתנאים כאלה כאשר מקום העבודה מרוחק ושעות העבודה מרובות יגרום לכך שהבעל כבר בתחילת חיי הנישואין חייב להעדר מהבית ימים שלמים, וגם בימים שהוא מגיע הביתה הוא מותש וחסר כוחות כדי להעניק לאישה את היחס הנדרש, ובפרט כאשר מדובר בזוג צעיר שנמצא בתחילת דרכו המשותפת אשר מחייבת השקעה של יותר זמן וכוחות לצורך בניית המערכת הזוגית, ולא להשקיע בעיקר בפרנסה ולהזניח את הזוגיות הטרייה, הפועל היוצא הוא שמקום העבודה של הבעל בא על חשבון הקשר הזוגי.

ניתן לסכם בקיצור את חיי הזוגיות הקצרים של הצדדים:

חוסר אינטליגנציה של שני הצדדים בהבנתם של חיי הנישואין תרמה לכישלונם מתחילת דרכם, וכל אותם שנים משותפות היו בלתי יציבות כאגוז על פני המים.

איני יכול להתעלם מסיכום חוות הדעת של היועצת הזוגית שבסופה הפנתה אצבע מאשימה במידה מסוימת כלפי האישה שלא השכילה להסתייע בגורמים מקצועיים כדי לנסות להציל את הנישואין: נישואי בוסר! הזוג לא בשל והנישואין לא הבשילו.

לאור האמור, אין עילה הלכתית לבית הדין לפטור את הבעל מתשלום הכתובה. עם זאת שני הצדדים אשמים בחוסר ההתפתחות של מסגרת הנישואין. לכן הראוי ביותר הוא לקבוע פשרה בגובה סכום הכתובה.

כאשר סכום הכתובה הוא בסך 180,000 ש”ח הבעל ישלם לאישה כפשרה הקרובה לדין סך 90,000 ש”ח.

הרב אברהם מייזלס

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:

א.         הבעל חייב לשלם לאישה כנגד כתובתה סך 90,000 ש”ח.

ב.         על הבעל לפרוע את התשלום הנ”ל בתוך ארבעים וחמישה יום ממתן פסק דין זה.

 ג.        אם יגיש הבעל בקשה לפריסת התשלום ישקול זאת בית הדין.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י”א בתשרי התשע”ט (20.9.2018).

הרב שלמה שפירא                         הרב אברהם מייזלס                         הרב אריה אוריאל

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?