מידע מקצועי

דחיית תביעה לשיתוף ספציפי בקרקע

פסק דין

הצדדים שלפנינו נישאו זל”ז כדמו”י ביום 4.11.1982, אלו הם נישואין ראשונים לשני הצדדים, ויש להם ארבעה ילדים, כולם בגירים.

הבעל הגיש לביה”ד תביעת גירושין, וכרך לה את נושא הרכוש, והאישה הגישה לביה”ד תביעה לשלום בית.

בתאריך כ”ו באלול התשע”ב (13.11.2012) נתן ביה”ד פסק דין שלפיו:

“לפיכך, לאור כל האמור לעיל, בית הדין פוסק:

בית הדין דוחה את תביעת הבעל לחייב את אשתו בגירושין.

בית הדין דוחה את תביעת האישה לשלום בית.

בית הדין קובע שעל הצדדים להתגרש זה מזו.

ביום הגירושין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה.

קובעים מועד לבירור שמות ולסידור גט לתאריך ט”ו במרחשון התשע”ג (31.10.2013) בשעה 09:15.

עליהם להביא כתובה ועֵד אחד מכל צד.

עד למועד הגירושין על הצדדים להגיע להסכם גירושין בנושא הרכושי ולהסדיר מגורים נפרדים.

אם לא יגיעו להסכם גירושין, יקבע בית הדין מועד לדון בנושא הרכוש.”

הצדדים הוזמנו לבירור שמות וסידור גט ואולם ב”כ האישה טען שלא ניתן לסדר את הגט שכן הצדדים לא הסדירו ביניהם את הנושא הרכושי, והם עדיין מתגוררים באותו בית. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב המגרש עליו נבנה בית המגורים של הצדדים. לטענת ב”כ הבעל יש להבדיל בין המגרש שנרכש ע”י הבעל טרם הנישואין לבין בית המגורים שנבנה עליו לאחר הנישואין, את שווי המבנה הוא מסכים לאזן בין הצדדים אך לא את המגרש שעליו הוא נבנה. לטענת ב”כ האישה יש לאזן בין הצדדים הן את המבנה והן את המגרש עליו הוא נבנה. לדבריו “דירת המגורים היא גולת הכותרת של חזקת השיתוף, אלו נישואין ראשונים, נשואים 30 שנה, גידלו ילדיהם, היה יחסי שיתוף, לא היה משטר הפרדה”, ועל כן יש לקבוע שהמגרש ‘נטמע’ ברכוש המשותף ולחלוק בו שווה בשווה.

ב”כ הבעל עמד על כך שיתקיים דיון הוכחות בנושא הרכוש. ביה”ד נענה לבקשתו, וקיים שני דיוני הוכחות בהם נשמעו הצדדים בארוכה.

בדיון הראשון שהתקיים בתאריך ב’ בניסן התשע”ג (13.03.2013) נחקר הבעל ע”י ב”כ האישה. הבעל טען כי את כל החומרים לבניית הבית רכש בשנת 1983 (כשנה לאחר נישואי הצדדים) והחל לבנותו בשנת 1984, הבית נבנה לצד בית קטן שהיה בבעלותו של הבעל על מגרש שהיה כולו בבעלות הבעל עוד קודם הנישואין. עם השלמת בנית הבית החדש נהרס הבית הישן שהיה לצדו. אל הבית החדש נכנסו הצדדים בתחילת או במהלך 1985. לדבריו, לקראת סוף הבנייה (בתאריך 3.3.1985) קיבל הלוואה מדודתה של האישה, ופרע את ההלוואה לאחר מכן. הבעל הודה כי אביה של האישה ריצף את הבית ללא תמורה, אך טען כי הוא עצמו סגר את העסק שלו (מסגריה) בכדי לסייע לאביה בעבודתו. הבעל נשאל האם אח האישה התקין את הקרמיקה בבית, והשיב כי אינו זוכר.

 עוד אמר הבעל כי אשתו צרפה אותו לחשבונה בבנק לאומי, אך פרט ל’שיתוף שמו’ לא נעשה כל שיתוף בפועל, ופרט למקרה מסוים אחד (בו נמשכו על ידו כ-600 ₪) לא נעשה על ידו כל שימוש בחשבונה. ב”כ האישה הציג בפניו המחאות בנקאיות משנת 1984, המחאות שנמשכו מחשבונה של האישה והגיעו לסך כולל של מעל 100,000 שקלים (ישנים). ב”כ האישה שאל את הבעל האם זהו כתב ידו שמתנוסס על ההמחאות והאם מי מהן נמשכה לטובתו, והבעל השיב פעם אחר פעם כי אינו זוכר ואינו יודע. אך כאשר נשאל “האם יש מישהו אחר חוץ ממך שהיה לוקח הצ’קים?” השיב “לא נראה לי”.

לדברי הבעל במועד נישואי הצדדים היה ברשותו חשבון נפרד ב’קופת העובד הלאומי’, וכי הוא צירף את האישה לחשבונו. בנק זה נקרא היום ‘בנק אוצר החייל’ אך הוא ‘ביטל’ את החשבון עקב סירובה של האישה לחתום על טופס שיאפשר לו לקבל החזרים מהרשויות השונות. לדבריו הוא זה שגידל את הילדים ‘מסוף שעות העבודה עד שחזרה ממשימותיה אני גידלתי אותם למרות שלא אני הנקתי אותם’, כלשונו. לדבריו לא חתם עם אשתו על הסכם ממון שכן ‘לא הכרתי מושג זה של הסכם ממון’. הבעל עמד על כך שבין הצדדים התקיימה הפרדה רכושית, וכי בכתב התביעה תבע מחצית מכספי האישה, זכויותיה והפנסיה שלה “כי אני פרנסתי באופן מלא, גם כלכלה וגם בבנייה והיא סירבה להשתתף ולכן ביקשתי חלק מהכספים שנכנסו”.

לשאלת בא כוחו השיב הבעל כי בשום שלב מזמן הנישואין ועד היום לא נעשה על ידו שימוש במשכורתה של האישה או בחלק ממנה, והוא אף לא ראה את משכורתה. לדבריו הוא אף אינו יודע לאיזה חשבון בנק הופקדה המשכורת, שכן לאישה ישנם חשבונות גם בבנק הבינלאומי ובבנק מסד, חשבונות שהוא עצמו לא צורף אליהם.

לדבריו, במהלך הבנייה שאלה אותו האישה מדוע הוא לא רושם את הבית גם על שמה, והוא הבהיר לה “שמאחר והיא לא משתתפת בשום דבר לכן אני לא רואה שום סיבה לצרף אותה וזה גם מופיע בתמליל לגבי משכורתה שלא רצתה להשתתף”. האישה הכחישה כי שאלה שאלה שכזו. לדבריו “לי היה החשבון שלי, לה את החשבון שלה, קווים מקבילים, לא היה שום שיתוף, חיינו במקביל גם אישית וגם כלכלית, אני קניתי הכול, מזון, שילמתי המסים ומשכורתה שימשה לה לנהל חייה בנפרד”. הבעל טען שמשנת 2000 האישה מסרבת להעביר לידיו את טופס 106 שעל שמה, ולמעשה מונעת ממנו לקבל החזרי מס. כלשונו: “זה נושא משמעותי, אני הייתי עצמאי, פניתי אליה הרבה פעמים ואני אומר לה תני לי טופס 106, הייתי בחקירות רבות בגלל זה, אך היא הייתה אומרת מה פתאום שתרוויח מהמשכורת שלי? זה מופיע בתמליל, מעבר לזה הייתי בחובות שלה בבית ספר, לא זכיתי להחזרים שלה, אמרתי לה אני מפרנס אותך מלא, והיא ענתה לי זו נקמתי המתוקה לפגוע בך, ואני יכול להוכיח”.

הבעל הוסיף כי מעבר לעול הכלכלי שבבניית הבית גם “הארנונה, המים, החשמל, הטלפון, האגרות השונות, הכל שולם מחשבוני, כולל מזון, כולל עשיית השוק”. לדבריו הוא זה שנשא בתשלומים למוסדות החינוך של שלושת ילדיהם הגדולים, תשלומים של 3,500-3,000 ₪ לחודש, בעוד האישה שילמה את לימודיו של הבן הצעיר בסך 480 ₪ לחודש. הבעל ציין כי אמו נפטרה בשנת 2005 והוא ירש חלק מעיזבונה בסך 264,000 ₪.

בדיון השני והאחרון שהתקיים בתאריך י”ח בתמוז התשע”ג (26.6.2013) נחקרה האישה על ידי ב”כ הבעל והשיבה כי היות שהצדדים ניהלו חשבונות בבנקים שונים עוד קודם נישואיהם “לא איחדנו את המשכורות, אבל כמו שאמרתי, שיתפתי אותו בחשבון שלי והוא שיתף אותי בחשבון שלו”. לדבריה הבעל שילם את המים והחשמל אך היא שילמה “הלבשה, הנעלה, כלי בית, כלי מיטה, כל הדברים לבית”. האישה הסכימה כי הבעל שילם את לימודי שלושת הילדים הגדולים בסך 3,500 ₪ לחודש, אך טענה שהיא מימנה את החוגים שבהם השתתפו הילדים. לדבריה עד 2004-2003 היא העבירה לבעל את טופסי 106 שלה “עד שהתחיל להתנהג אלי בצורה מחפירה”.

ב”כ הבעל שאל את האישה על מצב חשבונה בבנק הבינלאומי, והאישה השיבה כי אינה יודעת. ב”כ הבעל הציג לה מסמך משנת 2009 שבו צוין כי האישה מחזיקה “248,000 ₪”, והאישה השיבה כי “זה חסכונות של הילדים”. לבסוף אמרה האישה שכשהכספים הוחזקו בבנק לאומי הם היו על שם הילדים, אך כאשר העבירה את הכספים לבנק הבינלאומי ולבנק מסד לא רשמה אותם על שם הילדים. האישה אמרה כי היא מחזיקה על שמה בלבד חשבון גם בבנק מסד ויכול להיות שיש בו עשרות אלפי שקלים. עוד אמרה האישה כי היא מחזיקה בקופות גמל פרטיות, ובעלה אינו צד להן, לדבריה “זה לאחר המצב הרעוע שבינינו … זה היה לאורך 10 השנים האחרונות”. האישה לא זכרה האם בעלה נרשם כמוטב בחסכונותיה.

ב”כ הבעל טען בשם מרשו כי בשנת 2006 בתם של הצדדים נישאה, הם סיכמו ביניהם להתחלק בהוצאות שווה בשווה, אך היא לא שילמה ‘שקל’. האישה השיבה ששילמה את חלקה. ב”כ הבעל שאל את האישה להשקעותיה בבניית הבית, והאישה השיבה כי “הכול היה משותף, כשרצה ידע לקחת כסף מהחשבון”, ואולם לא היו בידיה מסמכים על השקעותיה בבית.

ב”כ האישה הוסיף ושאל את מרשתו בנושא בית הצדדים, ולחשיבות הדברים אביאם כלשונם בפרוטוקול :

“ח. אני חוזר על השאלה מקודם, על טענתו לא רצית להשתתף ….

ת . מעולם לא היתה שיחה, מעולם לא דיברנו, היתה לו גישה לכסף , מעולם לא דיברנו על זה, סמכתי עליו , אני עסקתי בגידול הילדים.

ח. עוד טענה דומה, הבהרתי לה שכיון שלא משתתפת אני לא מצרף אותה, הכוונה לטאבו.

אישה : לא ידעתי מה זה טאבו ואם הייתי יודעת כמו שאומר שהיתה שיחה כזו, האם היינו בונים את הבית? האם אבא שלי היה מרצף? האם דודה שלי היתה נותנת הלוואה?

ח. טען שלא שיתפת אותו בחשבונו והשיתוף היה וירטואלי.

ת. היתה לו גישה לחשבון שלי, לי היתה גישה לחשבון שלו, אני הרי ניהלתי את העסק שלו, תמיד הייתי בבנק ותמיד שילמתי מס הכנסה.

י. שזה יירשם.

ת . ניהלתי את החשבונות, אני רוצה לתקן, לא ניהלתי העסק, ניהלתי החשבונות.

ח. השיתוף ההדדי של שניכם זה בחשבונו של זה, מתי זה קרה איך זה קרה?

ת . זה קרה לאחר הנישואין, הזמנתי אותו לבנק לאומי והוא עשה אותו דבר בבנק העובד הלאומי, זה טבעי שהכל משותף כשמתחתנים.

ח. טענה נוספת שהעלה, שאת משכורתך לא ראה ממועד הנישואין, מה יש לך לומר?

ת . זה ממש בדיחה, הספחים מראים שמסרתי לו כל הניירת וגם טופס 106 ואז קרה מה שקרה ואמרתי לו שיקבל מה שיקבל, אם ייתן 50 אחוז לילדים.

….

ת . מתחילת הנישואין לא היתה הפרדה רכושית, היתה לו גישה לכל מה שרצה, אני קניתי ביגוד, טיפולים ואבחונים לילדים, מימנתי ישיבות הסדר.

בה”ד : מאיזה שנה כן היתה הפרדה?

אישה : לפני 7 שנים, 8 שנים, היתה אלימות מילולית, העלבות”.

האישה טענה שאת הבית תכננו ביחד. לדבריה, ניהלה את חשבונות העסק של בעלה כולל “רישום בספר התקבולים, ללכת למס הכנסה, למע”מ, לביטוח לאומי, הוא עבד ואני ביום החופשי שלי עשיתי”.

ביה”ד הורה לצדדים להגיש סיכומים. צד הבעל התבקש להגיש את סיכומיו עד ליום 1 בספטמבר 2013, צד האישה התבקש להגיש סיכומיו עד ליום 1 באוקטובר 2013.

סיכומי התובע התקבלו ביום 3.9.2013, וסיכומי הנתבעת התקבלו ביום 29.9.2013.

ב”כ התובע טוען בסיכומיו כי על הצדדים חל חוק יחסי ממון, וכי על פי סעיף 5 (א) (1) לחוק נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא יכללו במסת הנכסים שעומדת לחלוקה. עוד הוסיף ב”כ התובע כי אף ש”ברוח העידן” (כלשונו של כב’ השופט רובינשטיין בתע”מ 10734/06, יובא לקמן) נפתחו הדלתות לגישה שאינה פורמלית והתאפשרה הוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי, כוונה שיכולה להכליל נכס ‘חיצוני’, קרי נכס שנרכש ע”י אחד הצדדים עוד קודם לנישואין, בכלל הנכסים ברי האיזון, אין לראות במגרש ובבית נשוא התביעה שבפנינו נכסים שיש להכלילם באיזון המשאבים. לטענתו, על הנתבעת שהינה המוציאה בנד”ד להוכיח שהתקיימה בנכסים הנ”ל כוונת שיתוף, דבר שלטענתו לא הוכח על ידה. לטענתו השקעתה של האישה בבית הינה בטלה בשישים בהשקעתו של הבעל, וכמו כן לא הוכיחה כי לבעל הייתה כוונה לשתפה בנכס, אדרבה הבעל אמר לה מפורשות כי הוא אינו מוצא סיבה לשתפה בנכס.

ב”כ התובע טוען שהאישה מנהלת חסכונות, תוכניות, קופ”ג וקרנות למינן במאות אלפי ₪ ללא שיתופו של הבעל, ואף מבלי להכליל את הבעל כמוטב בהן, דבר המוכיח כי בני הזוג “ניהלו מערכת יחסים כלכלית “במקביל” זה לזה ובהפרדה זה מזו ולא תוך שיתוף ומאמץ הדדי”, כלשונו. לאור כל הנ”ל תובע הבעל כי ביה”ד יאבחן את שווי המבנה מתוך כל שוויו של הנכס כך שהאישה תהא זכאית למחצית משוויו של המבנה בלבד, ללא ערך הקרקע. את כל יתר הזכויות הממוניות שנצברו על ידי הצדדים מיום נישואיהם ועד למועד הקרע ושהינם ברי איזון על פי החוק מבקש הבעל לחלוק על פי חוק בחלקים שווים.

ב”כ האישה טוען כי בין הצדדים לא התקיים משטר של הפרדה רכושית, הצדדים לא ערכו ביניהם הסכם ממון שמורה על משטר כזה, ואף שיתפו זא”ז בחשבונות הבנק שהוחזקו על ידם. לחיזוק טענתו זו מציין ב”כ האישה כי הבעל עצמו תובע מחצית מזכויותיה של האישה ומסכים לאזן בין הצדדים את שווי מבנה דירת המגורים.

לטענת ב”כ האישה מרשתו זכאית למחצית שוויו של הבית כולל המגרש עליו הוא בנוי, והוא אף מביא מספר פסקי דין לראיה על כך. אשר על כן מבקש ב”כ האישה כי כל נכסי בני הזוג לרבות דירת המגורים (כולל המגרש) יאוזנו בין הצדדים בחלקים שווים.

המתווה המשפטי

שני הצדדים שלפנינו מסכימים למעשה כי יש לאזן את כל הכספים והזכויות הממוניות שנצברו על ידם במהלך שנות נישואיהם בהתאם לחוק יחסי ממון. מחלוקתם נסובה סביב שאלה אחת, והיא האם יש לכלול באיזון הנכסים גם את המגרש עליו נבנתה דירת המגורים כטענת האישה, או שמא יש להחריג מאיזון המשאבים את המגרש עליו נבנתה הדירה, ולכלול באיזון רק את שווי מבנה הדירה, כטענת הבעל.

הצדדים שלפנינו לא ערכו ביניהם הסכם ממון, ועל כן הוראות החוק החלות עליהם בבואם לחלוק את נכסיהם מצויות בסעיף 5 לחוק אשר קבע כי:

 “5.    (א)       עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)        נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2)        גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות.

(3)        נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.”

בנדוננו האישה עומדת על כך שעל אף האמור בחוק היא זכאית למחצית שווי המגרש שהיה בבעלותו של הבעל ערב הנישואין, וזאת בהסתמך על הנוהג שהתקבל במערכת המשפט ולפיו ניתן ליצור שיתוף בנכס ספציפי הגם שעל פי האמור בחוק לעיל נכס זה אינו בר איזון, וכפי שכתב כב’ השופט רובינשטיין (בע”מ 10734/06) :

“השאלה המשפטית המתעוררת במקרה שלפנינו היא האפשרות ליצור שיתוף בנכס ספציפי במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון. בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית משפט זה כי ניתן ליצור שיתוף ספציפי כאמור. הנה מפסק דין שניתן לא מכבר:

“בהתאם לגישת הרוב בע”א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ’ יעקובי וקנובלר נ’ קנובלר, פ”ד מט(3) 529, אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע”א 8672/00 אבו-רומי נ’ אבו-רומי, פ”ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע”א 4358/01 בר-אל נ’ בר-אל, פ”ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק)” (ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596, 615 – השופטת, כתארה אז, ביניש)”.

 (2) הדברים יפים, כאמור, גם ביחס לנכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין – כבמקרה שבפנינו (ראו גם בע”מ 4951/06 פלוני נ’ פלונית (טרם פורסם))”.

על טעמו של נוהג זה הרחיב כב’ השופט רובינשטיין בפסק דין אחר (בע”מ 5939/04):

“מהו איפה שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה “פורמאלית” בלבד הנאחזת ברישום הנכס אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכס גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד בדירת המגורים … בעיני כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכללי – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי. (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל”ג- 1973) בחינת “אדם לאדם – אדם” (הנשיא ברק, רע”א 6339/97 רוקר נ’ סלמון פ”ד נה(1) 199, 279). וגם תמציתו הערכית של כלל “ועשית הישר והטוב” (דברים ו’ י”ח) … ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה משמעותי יותר וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם אלה לא היו “גן של ורדים” בכל עת ובכל שעה כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף במיוחד על נכס כמו דירת מגורים והמשפחה”.

ברם, בפסיקה לא נקבעו כללים בהירים והגדרות ברורות על פיהם יקבע האם התקיימה כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים, וכב’ השופט רובינשטיין בהחלטתו דלעיל (בע”מ 10734/06) עמד על סיבת הדבר וכתב כי:

“אודה, כי “גבולות הגזרה” אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת “ההתנהגות ההשקעתית”, אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה […] מעבר לצורך אציין כי בית המשפט המחוזי לא ביסס את הכרעתו בדבר השיתוף אך על שנות מגורים ארוכות בדירה, אלא גם על השתתפות המשיבה במימון שיפוץ הדירה (בשני מועדים), ועל סקירתה של מערכת היחסים הכלכלית ששררה בין הצדדים. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי “כוונת המשיב שלא לשתף את המערערת בדירת המגורים לא הוכחה דיה”, אך זאת רק לאחר שפסק כי הנסיבות אכן מעידות על שיתוף.”

למעשה נחלקו שופטי ביהמ”ש העליון בשאלת המבחנים אשר צריכים להתקיים בבחינת מעמדו של נכס ‘חיצוני’ והכללתו ברשימת הנכסים ברי האיזון. הדברים נסקרו בתמציתיות בפסק דינו של אב”ד ביהמ”ש המחוזי ת”א-יפו כב’ השופט שנלר (עמ”ש 1037/09), ולחשיבות הדברים אביאם כלשונם:

“14. בהתייחס לדרך שבה יש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירת מגורים נקבע בעניין אבו רומי (רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175, (להלן: פס”ד אבו רומי)) כדלקמן (פסקה 10 לפסק הדין):

“כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני-הזוג ולעתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני” (ההדגשות שלי – ט’ ש’ כ’). על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים” .

15. אולם, לכאורה, ניתן להיווכח מהמחלוקת, שבין השופטים בעניין בן גיאת (ע”א 7750/10 בן גיאת נ’ הכשרת היישוב ביטוח בע”מ (לא פורסם 11.8.2011), להלן: פס”ד בן גיאת), כי לכאורה הדרישה לחיזוק כוונת השיתוף הספציפי בדירת מגורים יכול ולא תדרוש רף גבוה.

בפִסקה 13 לפסק דינו, מפנה כב’ השופט עמית לפסיקה, שדנה במיוחדות של דירת המגורים, ובמיוחד דירה שבה התגוררו משך שנים רבות […] יתר על כן, כב’ השופט עמית מפנה להלכה לפיה זכותו של בן הזוג הלא רשום מכוח הלכת השיתוף הינה מעין קניינית – זכות של קניין שביושר – וכי גיבושה כבר במהלך חיי הנישואין […] מכל מקום בפִסקה 25 לפסק דינו מציין בית המשפט “יש להכיר בזכותה של המערערת למחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף…”. עוד הוסיף כב’ השופט עמית וציין, כי מדובר בחזקה הנתפסת “כחזקה נורמטיבית ולא חזקה עובדתית-הסכמית….”

[…]

מנגד, לשיטת כב’ השופט רובינשטיין אין תחולה להלכת השיתוף, בעת שעסקינן בבני זוג שמשטר איזון המשאבים חל ביחס ליחסי הממון שביניהם, ועל כן מקורה של טענה לשיתוף ספציפי ביחס לדירת מגורים תהיה “מכוח דיני הקניין הרגילים” (פיסקה ב’).”

השופט שנלר ממשיך ופורט את ההשלכות השונות של שתי הגישות הנ”ל. גישתו של כב’ השופט עמית המבסס את השיתוף בנכס הספציפי על הלכת השיתוף, ולמעשה בכל הקשור לדירת המגורים מעביר את נטל ההוכחה על הצד המבקש להחריג את הדירה מאיזון המשאבים. וגישתו של כב’ השופט רובינשטיין הנוקט כי אין תחולה להלכת השיתוף בעת שעסקינן בבני זוג שמשטר איזון המשאבים חל ביחס ליחסי הממון שביניהם, ועל כן מבסס את השיתוף הספציפי גם בדירת המגורים על דיני הקניין הרגילים, ולמעשה משאיר את נטל ההוכחה על כתפי הצד המבקש להוציא את הנכס מבעליו הרשומים ולהכניסו לרשימת הנכסים ברי האיזון.

 להשלמת התמונה, ובטרם ניגש להשלכותיהן של הגישות הנ”ל על הנדון שבפנינו, יש לציין כי בפסק דין נוסף ומאוחר יותר מאת שופטי ביהמ”ש העליון (בע”מ 1398/11) עולה כי למעשה גם לגישתו של כב’ השופט עמית לא די בחיי נישואין ארוכים בכדי להכליל נכס חריג, אפילו תהא זו דירת המגורים, בכלל הנכסים ברי האיזון, ובכל מקרה יידרש “דבר מה נוסף” בכדי להכליל את הנכס החריג במסגרת איזון המשאבים.

פסק הדין נכתב ברובו ע”י השופט דנציגר הסבור גם הוא ככב’ השופט רובינשטיין כי אין להחיל את חזקת השיתוף במקביל למשטר איזון המשאבים שעל פי החוק, ושוב לחשיבות הדברים אביאם כלשונם:

“כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו”ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס “חיצוני” שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ’ 183; עניין יעקובי בעמ’ 561 (הנשיא מ’ שמגר) ובעמ’ 621 (השופט ט’ שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ’ 615; בע”מ 10734/06 בפסקה ה(1)]. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו “המוציא מחברו”. יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעניין יעקובי בעמ’ 589-585; עניין אבו רומי בע”מ 183-182; בע”מ 4951/06 פלוני נ’ פלונית (לא פורסם, 14.6.2006)].

15. זאת ועוד, כאשר הנכס “החיצוני” הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ”נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד”, ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה “יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם” [השופטת ט’ שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ’ 183]. עוד צוין כי “בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח” וכי על אף שסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מוציא ממאסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין הרי ש”במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין” [הנשיא מ’ שמגר בעניין יעקובי בעמ’ 561].

[…]

17. הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של “דבר מה נוסף” שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת השיתוף:

(א) בעניין אבו רומי … דובר על בני זוג שהיו נשואים במשך כ-15 שנים ונולדו להם שבעה ילדים. בני הזוג התגוררו כל השנים בדירת מגורים שהייתה רשומה על שם הבעל בלבד מכוח ירושה. נקבע כי הבעל ירש את המקרקעין שעליהם נבנתה הדירה וכי הדירה נבנתה על ידי הבעל קודם לנישואין במימון בני משפחתו בעוד שהאישה לא השקיעה כספים בבנייתה. לפיכך נקבע כי לא די בקיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים ובמגורים בדירה במשך השנים הרבות כדי להקים לאישה זכויות בדירה.

(ב) בעניין בע”מ 10734/06 … דובר על בני זוג שהיו נשואים כ-22 שנים והתגוררו בדירת המגורים במשך שנים רבות וגידלו בה שני ילדים. נקבע כי זכותה של האישה בדירת המגורים אינה נלמדת אך ורק משנות הנישואין הארוכות אלא גם מהשתתפותה בשיפוצי הדירה ובהרחבתה בשני מועדים וממערכת היחסים הכלכלית ההדדית ששררה בין שני בני הזוג באותו מקרה.

[…]

(ה) אשר לעניין יעקובי, … הזוג הרלוונטי לדיון שלפנינו הינו הזוג קנובלר. בני הזוג היו נשואים כ-12 שנים, לאחר שחיו קודם לכן כידועים בציבור במשך שלוש שנים, ונולדו להם שלושה ילדים. דירת המגורים של המשפחה נרשמה על שם הבעל בלבד, כאשר רכישת הדירה וחלק הארי של עלויות הבנייה מומנו על ידי הוריו של הבעל. הבעל רשם את הדירה על שמו בלבד, הגם שסיפר לאישה כי הדירה נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים וזו האמינה לו […]

 הנשיא מ’ שמגר והשופטת ד’ דורנר סברו כי ניתן להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון, ולפיכך סברו כי בנסיבות העניין הוכחה כוונת שיתוף. הנשיא מ’ שמגר קבע כי בני הזוג קיימו חיים משותפים שאמנם ידעו עליות ומורדות, אך לא חרגו מאורח חיים הרמוני המקים חזקת שיתוף. נקבע כי בני הזוג פעלו במאמץ משותף לפרנסת המשפחה וכי תרומתה של האישה הייתה גדולה יותר. עוד נקבע כי הוכח עובדתית ששררה הסכמה בין בני הזוג בדבר רישום הדירה על שם שניהם (על אף שרכישתה מומנה על ידי הורי הבעל) וכי הבעל הציג לאישה מצג שווא בדבר מעשיו וכוונותיו בידיעה שהיא מסתמכת על כך. השופטת ד’ דורנר הצטרפה להנמקה זו. יוער כי במישור העקרוני נותרו הנשיא מ’ שמגר והשופטת ד’ דורנר במיעוט בעניין יעקובי, כאשר דעת הרוב שם (השופטים א’ מצא, ט’ שטרסברג-כהן, צ’ טל) קבעה כי לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון […]

18. …. כאמור, דרוש “דבר מה נוסף” מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס שרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. בכך נבדל בסוגיה זו ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון מחזקת השיתוף, ויש להקפיד לא לטשטש את הגבול עד כדי ביטולו כליל.”

לסיכום דבריו כותב השופט דנציגר כי:

“21. כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי “דבר מה נוסף” אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה [כפי שהתרחש בעניין יעקובי, ראו דברי הנשיא מ’ שמגר שם בעמ’ 573-572]. עם זאת, על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס אין צורך להציב רף הוכחה גבוה של הטעייה אקטיבית, ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת, כפי שהתרחש במקרה דנן. בן הזוג הרשום שמציג מצגים נמשכים כאלה יהיה מנוע מלטעון בדיעבד כי לא די בהם כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס.”

השופט עמית, שהיה אחד מחברי ההרכב בנדון זה, הסכים עם הדרישה ל”דבר מה נוסף” לשם ביסוס טענת שיתוף ספציפי ואף מנה מספר פרמטרים, שאינם בבחינת רשימה סגורה, אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים. בין הפרמטרים מנה השופט עמית את התנאים דלהלן: האם הדירה נרכשה ע”י אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה (שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחת שיתוף), האם גם לבן הזוג השני ישנה דירה שהובאה עמו לנישואין ונותרה רק על שמו, אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין, האם ניטלה הלוואה שבגינה נרשם משכון או משכנתא על הדירה, ומי שילם אותה, שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף וכן נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

גם בפסק דין מאוחר יותר (בע”מ 1477/13) חזר כב’ השופט הנדל על המתווה הכללי דלעיל וכתב:

“2. בית משפט זה, חזר במספר הזדמנויות על ההלכה כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, המורה על חלוקה שוויונית של נכסי בני הזוג לאחר פקיעת הנישואין, אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי. הלכה זו לא השתנתה בעקבות תיקון מס’ 4 (ראו והשוו לעניין זה: ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529, 561 (1995); רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175, 183 (2002); ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596, 614, 615 (2005); בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני (26.12.12)).

יש לזכור כי נקודת המוצא היא שהדירה רשומה על שם המבקשת. לפיכך, בהתחשב בכך ש”המוציא מחברו עליו הראיה”, על פי הפסיקה הנטל הוא על המשיב להוכיח שמגיעות לו זכויות בנכס. אין די בעצם קיומם של חיי נישואין ממושכים (השוו: שחר ליפשיץ “יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון” חוקים א 227 (2009)). יש להוכיח כי התקיימו נסיבות נוספות, מהן עולה כי אכן התקיים שיתוף בנכס הספציפי (השוו: עניין אלמונית, פסקה 16 לפסק דינו של השופט דנציגר). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג הלא רשום (בע”מ 10734/06 פלוני נ’ פלונית, פסקה ה(2) (14.03.07); ע”א 7750/10 בן גיאת נ’ הכשרת היישוב ביטוח בע”מ , פסקה 13 לפסק דינו של השופט י’ עמית ובפסקאות ו’-ז’ לפסק דינו של השופט א’ רובינשטיין (11.8.2011)).”

יש לציין כי גישה שלישית בנושא זה מצויה במאמרו של פרופ’ ליפשיץ (יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון) המחלק בין הרציונל ואופי השיתוף שמתאימים לנכסי “המאמץ המשותף” לבין הרציונל ואופי השיתוף שמתאימים לנכסים “החיצוניים”. כאשר בנכסי מאמץ משותף השיתוף מבוסס על עקרונות של צדק, הגינות ושוויון, ולכן יש ליישם עליהם “מודל שיתוף נוקשה, כמעט קוגנטיבי, המציב מגבלות קשות על החריגה מהשיתוף ונכון להחילו גם במצבים שבהם ברור כי הוא אינו משקף את כוונת הצדדים” (עמ’ 261). ומאידך גיסא, בנכסים החיצוניים יש ליישם “מודל קישורי-קהילתי”, יש לגלות “רגישות לכוונתם של הצדדים הספציפיים ולאורח חייהם”. כאשר גם לשיטתו, לגבי הנכסים החיצוניים לא די בעצם הנישואין לצורך החלת החזקה ויש לקבוע “תנאי סף קישוריים המעידים כי מדובר בבני זוג שראוי להפעיל לגביהם את המודל המרחיב של השיתוף”. לשיטתו “המודל הקישורי אינו מצדיק החלה של השיתוף על הנכסים הפרטיים בניגוד לכוונתו של הבעלים הרשום” (עמ’ 263-262). עם זאת “במקרים של משפחות שחיו באורח חיים קישורי (חיים ממושכים, יחסים תקינים פחות או יותר, ואווירה של שיתוף במשפחה), על הבעלים הרשום להבהיר לבן זוגו כי אין הוא מתכוון לשיתוף בנכסים הפרטיים”. זאת משום שאורח חיים זה יוצר מצג ומוליך את “בן הזוג הלא רשום להסתמך כלכלית על הנכסים הפרטיים של בן זוגו […] להזניח את האינטרסים האישיים הצרים שלו ולפעול לרווחתה המצרפית של המשפחה […] מתוך הנחה כי כלל נכסי המשפחה, לרבות נכסיו הפרטיים של בן זוגו, ישרתו גם אותו ביום סגריר”. ליפשיץ מציין כי בנסיבות כאלה “לא יהיה זה הוגן לשלול את תחולת השיתוף בשל כוונות סובייקטיביות שלא קיבלו ביטוי חיצוני ברור”, וכי “אי החלת השיתוף בנכסים החיצוניים חייבת להתבסס על מצגים אובייקטיביים של הבעלים ה”פורמלי” שיבהירו לבן זוגו כי אין הוא יכול להתבסס על הנכסים הללו” (עמ’ 264).

מן המקובץ עולה שהדעה המרכזית בקרב שופטי ביהמ”ש העליון הינה כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון בכדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי על פי הדין הכללי החל על העניין, ואולם בכדי להימנע מסתירת סעיף 4 לחוק, שלפיו אין בכריתת הנישואין או בקיומם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, הודגש כי לשם יצירת שיתוף כנ”ל יש להראות נסיבות עובדתיות נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות, ואפילו אם מדובר בדירת מגורים. כאמור לעיל בדבריו של השופט דנציגר, במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף הוכח כי בוצעו השקעות כספיות משמעותיות – כאלה שאינן בטלות בשישים, כלשונו – בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף.

יחד עם זאת, השופט דנציגר עצמו קבע כי השקעה כספית אינה תנאי הכרחי שאין בלתו, וכי כוונת שיתוף ספציפית יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום.

נראה כי השופט עמית הרחיב את התנאים היכולים ללמד על שיתוף וכלל בהם גם את אורך הנישואין ו”אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף” ועוד. אך כאמור לעיל, ייתכן והרחבתו זו של השופט עמית נובעת מהחלתו את הילכת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון, גישה לה שותפים, גם הנשיא שמגר והשופטת דורנר, אך נדחתה ע”י רוב השופטים (מצא, שטרסברג-כהן וטל) בעניין יעקובי.

מן הכלל אל הפרט

בנדון שבפנינו, המגרש היה בבעלותו של הבעל עוד טרם נישאו הצדדים. מן החומר הנמצא בפנינו עולה גם כי הבעל היה זה שנשא ברוב עלות בניית דירת המגורים שהוקמה לאחר הנישואין על המגרש. תרומתה של האישה לבניית הדירה הסתכמה בכך שאביה ריצף את הדירה (וגם זה היה ביחד עם הבעל, לטענת הבעל), אחיה התקין את הקרמיקה, דודתה נתנה הלוואה שעל פי הנמסר לביה”ד נפרעה במלואה והבעל משך מחשבונה סכומים שעולים לכדי 100,000 שקלים (ישנים), וזאת בשנת 1984, עת האינפלציה האמירה וערך המטבע ירד פלאים (חודשים ספורים לאחר מכן הומרו השקלים הישנים בשקלים חדשים, דבר שגרם לכך שהסך הנ”ל השתווה בערכו ל-100 ₪, דבר המעיד כאלף עדים על כך שגם קודם לכן הסך הנ”ל לא היה משמעותי בכל הקשור לבניית דירה).

לענ”ד השקעה כספית שכזו אינה יכולה להיחשב כהשקעה המשמעותית הנדרשת לשם הכללת המבנה והמגרש באיזון המשאבים, ולכל היותר ניתן לראות בה השקעה משמעותית לגבי המבנה. אשר על כן הרי שמצד ההשקעה הכספית מקבל אני את גישת ב”כ הבעל המבקש לאבחן את שווי המבנה משווי המגרש ולהכליל באיזון המשאבים רק את שווי המבנה.

בפנינו גם לא הוכחו כל הבטחות ומצגים אקטיביים שהיו עשויים להביא להסתמכות מצד האישה. לטענת הבעל, הוא הבהיר לה כי המגרש אינו רשום על שמה וכי לדעתו אין כל הצדקה לרישום שמה, ואף אם נקבל את טענת האישה כי שיחה שכזו לא התקיימה ברור הוא כי לא הוכח בפנינו שנאמר לה או הוצג לה מצג שמורה על ההיפך מכך, לכל הפחות בכל הנוגע למגרש. אשר על כן גם על פי פרמטר זה יש לדחות את תביעת האישה לבעלות על מחצית המגרש.

כנסקר לעיל, שני הפרמטרים הנ”ל הם הפרמטרים המרכזיים, לענ”ד, לבחינת מעמדו של נכס חיצוני וקביעת צירופו או אי צירופו למצבת נכסים ברי האיזון. על כן אציע לרבותיי הדיינים שבתיק זה נקבע כי יש לאבחן את שווי המבנה משווי המגרש ולהכליל באיזון המשאבים רק את שווי המבנה.

הצעה צופה פני עתיד

בשלהי הדברים אך לא בשוליהם, ולאחר שסקרנו באורך את המתווה המשפטי שהתגבש בשלב זה, שכן כאמור לעיל כללים ברורים טרם גובשו, בנדון שבפנינו, סבורני כי מן הראוי לגבש בהקדם תנאים וכללים ברורים שיענו על השאלה שבה עסקנו עד כה. אדם זכאי וצריך לדעת מראש את ההשלכות המשפטיות של מעשיו. הבהירות בנושאים שכאלה תקל עליו לקבל החלטות נכונות יותר בכל הקשור להתנהלותו מול הצד שכנגד, ותסיר ממנו מכשולים שיתכן וכלל לא עלו על דעתו. הדברים אמורים הן לגבי החלטות להכליל את הצד שכנגדו בהשקעה בנכס ספציפי הן לגבי החלטות לגבי אופן חלוקת הרכוש לאחר מעשה גם מבלי להיזקק להליכים משפטיים ארוכים, כבנדון דידן.

השאלה שלפתחנו הינה אימתי ניתן לקבוע על פי חוק שנכס שהינו קניינו של אחד מבני הזוג יכול להפוך בלא מעשה קניין מפורש לנכס שהינו בבעלות שני בני הזוג. לשון אחר, ואין בשינוי ההגדרה נפקות בכל הקשור ליישום הדברים על פי חוק, השאלה הינה אימתי יש לראות בהתנהגותו של הבעלים על הנכס משום התחייבות לחלוק את הנכס עם הצד שכנגדו בעת שיפורק “השיתוף” הממוני ביניהם.

לשאלה שכזו מצאנו בהלכה תשובה ברורה וזאת אף בנוגע ליחסי הממון שבין בעל ואישה. ברמב”ם (אישות פכ”ג, הי”ב) ואחריו בדברי מרן השו”ע (אה”ע סי’ סו סע’ יא) נפסק:

“הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכו’ בכל אלו הדברים וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה”.

וביאר זאת הגר”א (שם סקמ”ח):

“בטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא וכו’ לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל”.

פירושם של דברים הינו שהגם שהבעל לא התחייב במפורש בדבר, מכל מקום, היות שהמנהג הוא להתחייב – הרי אנו אומרים שעל דעת המנהג הוא נשא ועל דעת המנהג התחייב, והתחייבותו תקפה. יחד עם זאת דרש הגר”א ש”יהיה ידוע המנהג ההוא לכל”.

על הטעם לכך שנדרש שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל ניתן לעמוד מהלכה אחרת ברמב”ם (אישות פט”ז, ה”ז-ט) שכתב :

“תיקנו הגאונים שתהא האישה גובה כתובתה אף מן המטלטלין כו’, כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה בין מקרקעי ובין מטלטלי כו’, הרי שלא כתב כך אלא כתב סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבים בדבר הרבה, שאין כח בתקנה זו לדון בה אע”ג שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה”.

וכן כתב הריב”ש (סי’ שצב) שאם היה הבעל במקום שכותבים שיעבוד מטלטלי והוא עצמו לא כתב, אם היה יודע בתקנתן של גאונים אמרינן שעל תקנתם הוא סומך ונשתעבד, ואם לא ידע בה י”ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי. וע”ע בש”ך (סי’ מב סקל”ו) שהוכיח כן דבעינן שידע מהמנהג, וכ”כ גם בסי’ סא (סק”ט), וכן כתב הגר”א (סי’ מב, סקל”ט וסי’ סא סקכ”ב), וכן פסק הנתיבות בסי’ עא (סקכ”ה), דאפילו היה המנהג פשוט אם לא היה הלווה יודע מהמנהג אינו מתחייב בו, וכדברי הש”ך שם (סקל”ג), ועיין עוד בגר”א שם (סקכ”ט) שכתב “שאין משתעבד במנהג אא”כ יודע המנהג”, וע”ע בערך ש”י (אה”ע סי’ נ ס”ז).

נמצא שרק כאשר יודע הבעל מהמנהג הוא מתחייב על פיו, וביאר בשו”ת הר”א מזרחי (סי’ טז דף לה) את טעם הדבר:

“שהרי אין כח המנהג יכול להתפשט בדין ממונא על מי שאינו רוצה להתנהג באותו מנהג, עד שנוציא ממון מיד המחזיק בו בע”כ על פי המנהג, כמו שהוא מתפשט גבי איסורא שחל עליו בעל כורחו ומפרישין אותו מאותו דבר וכו’, שכן הוא חזינן ההוא מנהגא דמתא אי מנהגא ברורה פשוטה היא לכל בני מתא אמרינן אנן סהדי דאדעתא דמנהגא עשה מה שעשה, וכאילו התנה הוא בעצמו בפי’ על הדבר, וצריך לקיים תנאו, ולא מכח המנהג שנהגו אחרים. ואע”ג דהשתא צווח ואמר לא נתכוונתי לכך ולא נתרציתי בזה לעולם, אפ”ה אמרינן אנן סהדי דלא עשה אלא ע”פ המנהג וכו’. אבל אי לא הוי האי מנהגא ברורה ופשוטה לכל בני מתא, אמרינן דילמא מעיקרא לא שמיע ליה ההוא מנהגא, אי נמי שמיע ליה ולא בעי למעבד הכי, מכיון שכן הוי ספיקא, ומספיקא לא מפקינן ממון מחזקתיה”.

נמצא שעיקרם של הדברים ושורשם הינו שעל פי ההלכה הוא שאין מוציאים מהאדם ממון אלא כאשר ברור לנו שעל דעת כן “עשה מה שעשה, וכאילו התנה הוא בעצמו בפירוש על הדבר, וצריך לקיים תנאו”.

בסעיף 4 לחוק נקבע שאין בכריתת הנישואין או בקיומם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, וכך גם בסעיף 5 לחוק נקבע במפורש ובבירור כי נכסים שהיו בבעלותו של אחד הצדדים קודם לנישואין לא יאוזנו בין הצדדים עם פקיעת הנישואין. אשר על כן, ובכדי ללכת עם רוח זו שכידוע יש לה אף בסיס איתן ורחב בהלכה, וגם בכדי שלא להפוך את האמור בחוק לאות מתה, סבורני כי יש לצמצם את החלת השיתוף בנכס ספציפי רק למקום שבו תוכח כוונת שיתוף ברורה בנכס הספציפי.

לענ”ד, וכנסקר לעיל, זו גם הדרך בה צעדו עד כה פסקי הדין המרכזיים בנושא זה, פסקי דין שכאמור לעיל דרשו השקעה כספית משמעותית מצדו של בן הזוג הלא רשום, וכלשונו של השופט דנציגר :

“כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי “דבר מה נוסף” אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי.”

כאשר מתמלא תנאי זה של השקעה כספית משמעותית אכן יש וניתן להניח שעל דעת כן קיבל בן הזוג הרשום בנכס את השקעתו של הצד שכנגדו, וכאילו הסכים במפורש שלאחר מכן הצדדים יחלקו בשווה בנכס. ואולם פרט למקרים שכאלה יש לצמצם מאוד את החלת השיתוף בנכס ספציפי למקרים בהם יצליח הצד המבקש להוכיח כוונה ברורה מצד הצד הרשום בנכס.

למותר לציין כי הגם שידועה המחלוקת שהתגלעה בין שופטי בית המשפט העליון, המשנה לנשיא מנחם אלון והנשיא ברק בפרשת הנדלס נ’ קופת-עם (ד”נ 13/80) בכל הקשור לפירוש הוראת חוק במקום בו אין לקונה, דומה כי הכול יסכימו עם הדברים שנכתבו ברע”א 7504/95, 7793, גאנם יאסין נ’ “ימין ישראל”, לפיהם:

“המשפט העברי הוא “נכס תרבותנו הלאומית” (לנדוי, “הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט”, משפטים א 305 ,292 (התשכ”ה)). הוא ליווה את העם היהודי במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. “האומה היהודית [התייחסה] אל המשפט העברי, בכל תקופותיה ובכל תפוצותיה כאל קניינה המיוחד, כחלק מנכסי צאן ברזל של תרבותה” (השופט אגרנט בע”א 191/51 סקורניק נ’ סקורניק, פ”ד ח 177 ,141). קבלת השראה מהמשפט העברי בגיבוש החקיקה ובפרשנותה עולה בקנה אחד עם היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד.”

על כן, לו ישמע קולי אציע ששיתוף בנכס ספציפי יקבע רק כאשר תוכח השקעה כספית משמעותית מצד בן הזוג הלא רשום, כפי שקבעה הפסיקה במרבית המקרים שבאו בפניה. פרט למקרים שכאלה יש לצמצם מאוד את החלת השיתוף בנכס ספציפי למקרים שבהם יצליח הצד המבקש להוכיח כוונת שיתוף ברורה וספציפית מצד בן הזוג הרשום בנכס.

 מסקנות

כאמור לעיל, הצדדים התייחסו בטענותיהם ובסיכומיהם לאמור בחוק יחסי ממון והמסתעף ממנו, ולמעשה ביקשו כי ביה”ד יכריע ביניהם על פי האמור בחוק במובן הרחב של הדברים, קרי: כולל ההלכות המשפטיות שהתגבשו לצידו של החוק.

והנה מלתי אמורה בפס”ד אחר כי בכגון דא מוטל עלינו למלא את בקשתם, וכפי שעולה מן הפוסקים שבמקום שהצדדים קבלו על עצמם לדון כפי דיניהם יש לדון להם על פי תנאם, וכלשון הראנ”ח (מים עמוקים ח”ב סי’ נד) :

“ומ”מ כל שקבל בפירוש לדון כפי דיניהם ויש לו זכות כפי הדין ההוא י”ל דלכולי עלמא תנאי ממון הוא ואין לאחר קנין כלום… ובין כך ובין כך י”ל שכשהדבר מפורש בתנאם לדון כפי דיניהם לענין זכות שאפשר להיות לו על פי דיניהם תנאם קיים. ודברי מהרי”ק ז”ל בשורש קפה’ מיוסדים אם כשעשו שטר נכרי הוי סתמו כאילו פירשו שידונו כפי דינים שלהם או לאו, ועל זה דן שאין דנין באותו שטר אלא על פי דיני שטרות דידן. מעתה הרי אני דן בנדון זה שאם כשבררו הדיין פירשו לו בפירוש שיהיה מפשר ודיין ביניהם כפי דיניהם כל שקבלתו עליהם קיימת אף הוא דן להם ע”פ תנאם ודינו דין כפי מה שקבלו עליהם.”

וע”ע בדברי הסמ”ע (סי’ כו סקי”א וסי’ סא סקי”ד), ואכמ”ל.

אשר על כן, ועל פי כל האמור לעיל, הנני סבור כי יש לקבל את תביעת הבעל כדלקמן:

  • האישה תהא זכאית כדי מחצית משוויו של המבנה בלבד בלא ערך הקרקע.
  • את כל יתר הזכויות הממוניות שנצברו על ידי הצדדים מיום נישואיהם ועד למועד הקרע ושהינם ברי איזון על פי החוק יש לחלק בין הצדדים בחלקים שווים.
  • על הצדדים להגיש לביה”ד 3 שמות של שמאים מכל צד או שם של שמאי מוסכם וזאת לצורך הערכת שווי המבנה על פי האמור בסעיף א’ לעיל.

יהודה יאיר בן מנחם, דיין

מצטרפים לג’ המסקנות הנ”ל.

הרב יעקב זמיר, ראב”ד                 הרב אברהם שינדלר, דיין

ניתן ביום י”ח באייר התשע”ד (18.05.2014).

הרב יעקב זמיר, ראב”ד                 הרב אברהם שינדלר, דיין              יהודה יאיר בן מנחם, דיין

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם