מידע מקצועי

דחיית תביעה לביטול הסכם הגירושין בטענת כפייה – 1069762-7 – ביה”ד באר שבע

פסק דין

בפנינו תביעת הבעל לשעבר לביטול הסכם הגירושין.

  • רקע עובדתי

הצדדים נישאו כדמו”י בשנת 2011 בנישואים שניים לאחר חתימת הסכם ממון. שניהם שמרו על דירות טרום הנישואין בערים שונות, אשר המשיכו לגור בהן, וביחד לסירוגין.

ביום 28.2.2016 הגיש הבעל תביעת גירושין, בבקשה לסדר את ענייני הממון עפ”י הסכם גירושין, ובטענה שלאור הסכם הממון וכן לאור התנהלות האישה איננה זכאית לכתובה.

לאחר מספר דיונים, ולאחר ניסיון לנהל מו”מ בכדי להגיע להסכם, שלא צלח, ביום 19.9.2017 בקש הבעל לסגור את התיק, וביה”ד נענה לבקשתו באותו יום.

ביום 6.11.2017 הגיש הבעל שוב “כתב תביעת גירושין וכריכה לתביעת נזיקין”. התקיימו שלושה דיונים נוספים, בהם הביעה האישה רצון עקרוני להתגרש, אך עמדה על כך שתקבל את כתובתה לפני סידור הגט. הבעל סרב, וטען שאינה זכאית לכתובה.

בהחלטה מיום י”ח באדר התשע”ח (05.03.2018) כתב ביה”ד:

“א. ביה”ד הציע לצדדים להתגרש לאלתר, ולשם הבטחת תביעתה של האשה בענין הכתובה, יפקיד הבעל סך של 101,000 ₪ בחשבון ביה”ד עד לבירור תביעתה של האשה, כאשר ביה”ד ייקבע כעת תאריך לדיון בכתובה. הבעל הסכים להצעת ביה”ד. בסופו של דבר, האשה הסכימה אף היא להצעה.

עם זאת, לאחר שהובהר שהאשה מנהלת תביעת נזיקין כנגד הבעל בביהמ”ש, ואפשר שלאחר הכרעת ביהמ”ש, לא יוכל ביה”ד לחייב כתובה, ועל מנת לייתר דיוני סרק, היה מן הראוי לדון בכתובה רק לאחר סיום ההליכים בביהמ”ש, אך לפנים משורת הדין, ובכפוף לסידור הגט בדיון הקרוב, אם ייפתח תיק כתובה, יתקיים בדיון הקרוב, אף דיון הוכחות בעניין הכתובה, אך אם יהיה צורך בדיונים נוספים, וכן פסק הדין בעניין הכתובה, כל הנ”ל יתבצע רק לאחר סיום ההליכים בביהמ”ש.

ב. הצדדים יודיעו תוך 7 ימים אם מסכימים להצעה זו.”

הבעל הסכים באופן חלקי להצעת ביה”ד, אך האישה לא הגיבה. לכן, ביום ה’ בניסן תשע”ח (21.03.2018) ניתנה החלטה נוספת:

“בהמשך להחלטת ביה”ד מיום ט”ו בשבט התשע”ט (21/01/2019), ומאחר והנתבעת טרם הגיבה להצעת ביה”ד, למרות שהזמן שניתן לתגובה חלף זה מכבר, יש לקבוע מועד לדיון בתאריך ח’ סיון תשע”ח (22 במאי) […]

הדיון מיועד לסידור גט ולהוכחות בתיק הכתובה, בכפוף לפתיחת תיק מתאים. במידה והאשה תתנגד לסידור הגט, ייערך במועד זה דיון הוכחות בתביעת הבעל להתגרש.

ביה”ד ממליץ לב”כ הצדדים להידבר ביניהם ולנסות להגיע להסכמות שייתרו הליכים ממושכים.”

לאור התחייבויות קודמות ביומנו של ב”כ האישה, הוקדם הדיון ליום כ”ב אייר תשע”ח (7.5.2018), וביה”ד ציין שוב, “כי ללא פתיחת תיק מתאים, לא יידון ענין הכתובה”.

האישה פתחה תיק כתובה ביום 2.5.2018, חמישה ימים לפני הדיון שהוקדם.

בדיון, בית הדין שוב ניסה במשך זמן ארוך להביא את הצדדים לידי הסכמה, ללא הצלחה. הצדדים התבצרו בעמדתם:

“ב”כ הבעל: הבנו את הצד של האשה אני מבקש לדון בתביעת הבעל לכפיית גט והיתר נישואין של הבעל […]

האשה: תביא לי את הכתובה ונמשיך לדון בביהמ”ש.

ב”כ הבעל: זה לא.”

אז הודיעה האישה שהיו דיבורים בין הצדדים גם דרך הרה”ג אברג’יל שליט”א. בעקבות זה, באו הצדדים לידי הסכם בביה”ד, ונערך הסכם גירושין ברצון הצדדים ובקנין, כמובא בפרוטוקול:

“האשה: הוא ביקש את התערבותו של הרב אברג’יל ואמר לו שהוא מוכן לסיים בהצעה כספית מסוימת. הוא התקשר אלי ואמרתי שאני מוכנה לסיים בסכום מסוים. הוא חזר אליו ואמר לו את מה שהצעתי, ומאז הוא לא חזר אלי.

ביה”ד: מה ביקשת?

האשה: הוא אמר שהוא מוכן 170,000 ₪. הרב שאל אותי אם אני מוכנה 200,000 ₪. הוא אמר שהוא ישאל את עו”ד שלו ומאז לא שמעתי ממנו.

הבעל: היא איימה עלי שאם אני לא אתן לה 250,000 ₪ היא תאיים עלי.

האשה: אני לא איימתי עליו בכלל.

הבעל: ביקשתי מהרב שידבר אל ליבה. המעסיקים שלה תורמים לרב וגם אני תורם לרב. אמרתי לו שאני הסכמתי ל-170,000 ₪ והיא ביקשה 750,000 ₪ ולא הסכמתי […] אני מוכן לתת 170,000 ₪ ולסיים.

האשה: הרב אמר 200,000 ₪ נעשה באמצע 185,000 ונסיים.

הבעל: אני מסכים.

ביה”ד עורך לצדדים הסכם גירושין.

הצדדים וב”כ קוראים את ההסכם וחותמים עליו מרצונם החופשי והטוב.

קיבלו בקנין.”

בהסכם הגירושין, אשר קבל תוקף פס”ד, נאמר בסעיף ד’:

“הבעל יעביר לאשה לסילוק כל תביעותיה לרבות תביעת הנזיקין בביהמ”ש, ביטול הסכם הממון, מזונות משקמים והכתובה סך 185,000 ₪ תוך 90 יום.”

למחרת, פתח הבעל תיק סידור גט, והגט סודר באותו יום.

כמו”כ, באותו יום הגישה האישה בקשה לסגירת תיק הכתובה והחזר אגרה, בנימוק: “לא דנו בכתובה. הגענו להסכם גירושין מסודר”.

כעבור שלושה שבועות, פתח הבעל לשעבר תיק שונות והגיש ע”י ב”כ עו”ד […] (שייצגה את הבעל בדיון שבו אושר ההסכם), “בקשה לביטול הסכם שניתן בבית הדין ביום ה-7/5/2018”. בטעם הדבר כתבה:

“בהיותו ניתן במעמד הרכב שישב בו דיין אחד בלבד, כמו כן בהיותו ניתן תחת לחץ וכפייה של האישה ועל כן הסכם זה הינו בלתי חוקי ויש לבטלו לאלתר.”

בהחלטה מיום כ”ב באב תשע”ח (03.08.2018) עיכב ביה”ד את האישה מלאכוף את ביצוע הסעיף בהסכם הגירושין עד שביה”ד ייתן החלטה בתביעת הבעל לשעבר לביטול ההסכם. התקיים דיון ביום י”ח בכסלו תשע”ט (26.11.2018), כאשר בסופו הוסכם שהצדדים יגישו סיכומים.

הוגשו סיכומים ותגובות לסיכומים, וכעת יש להכריע.

  • טענות הצדדים

בבקשת הבעל לשעבר מיום 29.5.2018, טענה ב”כ הבעל לשעבר, שהאשה כפתה את הבעל להסכם בכך שסירבה לקבל את הגט עד שתקבל את כתובתה. עוד טענה שבכך מנעה את חירותו של הבעל, כאשר הוראות חוק היסוד “כבוד האדם וחירותו” מחייבות הגנה על כבודו וזכותו להחליט על גורל חייו, ועל הערכאות השיפוטיות, כולל בית הדין, לדאוג להגנה על זכות זו. הרחיבה בדבר חוק זה, והשפעתו על כבילת אישה בנישואין נגד רצונה וצטטה מכמה פסקי דין מבג”ץ.[1] לכן, לטענתה, יש לנהל דיון בכתובה לגופו של ענין, בלי קשר לגירושין עצמם ובלי איום על הבעל. עוד טענה שטרם הגעת הצדדים להסכם ישב בית הדין במושב של דיין אחד בלבד, היורד לפגם מהותי בהליך. כמו כן, לא היתה החלה של הבעל להסכם, וטען לפני הדיינים למחרת שאינו שלם עם ההסכם ורוצה לבטלו. הבעל צרף לבקשתו מסמך של פנייה לחדר מיון מיום 11.3.2018 בתלונות של “כאבים דוקרים בחזה והרגשת לחץ בחזה מזה כשבוע וחצי”. לדבריו, אושפז אז, אך לא הוצג בהמשך המסמך.

בדיון ביום י”ח בכסלו תשע”ט (26.11.2018), טען הבעל לשעבר:

“היא הכחישה הסכם ממון שהיא חתמה עליו והיא ביקשה שאני אחזיר לה כסף מאותו ההסכם […] ובאותו דיון סוער ב-27/2 יצאנו החוצה והיא איימה עלי. הסכם הממון אמור למנוע סחיטה.

בדיון ביקשתי לדבר איתה בנחת בחוץ והיא אמרה שיש חוקר פרטי שלה שגילה עלי דברים שאם אני לא אתן לה 250,000 ₪ אני אסתבך עם רשויות המס.

ב-29/2 פניתי לרב אברג’יל ואמרתי לו שהיא מאיימת עלי בפלילים ואמרתי לו שאם הם יפתחו עלי את הפה אני אפתח על הבוסים שלה את הפה. עשרה ימים לאחר הדיון פה אני אושפזתי בבית חולים.

אני מסרתי לכם לפני הגט שאני לא מוכן לתת את הגט ואמרתם לי לתבוע אותה אחרי הגט אמרתי בפני ביה”ד לממונות שאני לא מוכן לגט. אתה אמרת לי תתגרש אז אל תאיימו עלי בקנסות, איימת עלי בשתי כתובות.”

בסיכומי הבעל לשעבר מיום 10.12.2018, הוסיפה ב”כ הבעל לשעבר לטעון שהאישה הביאה את האיש למצב בריאותי ונפשי לא טוב, והוא סובל מלחץ דם ונאלץ לקחת כדורים פסיכיאטריים להפחתת העומס, ורצתה לדמותו ל”עתים חלים ועתים שוטה” שיש לפקפק בחלות קניינו, עפ”י גמרא כתובות (דף כ ע”א) ושו”ע חו”מ (סי’ רלא סעיף כא).

עוד טענה שבסופו של דבר האיש היה נותן גט כך או כך, אך האישה לא הייתה מקבלת את כתובתה “אילולא הוכיחה שיש בידה העילות לקבלת הכתובה”, ונמצא שהאיש נתן מתנה ללא תמורה, ולא כהסכם פשרה או מכר. בנותן מתנה, מודעא מראש בטענת אונס מתקבלת אף שלא הוכח האונס, כמבואר בגמ’ בבא בתרא (דף מ ע”ב) ושו”ע חו”מ (סי’ רה סעיף ב). עוד טען שבאישור הסכם על בית הדין להיווכח שהצדדים מבינים את תוכנו של ההסכם ואת תוצאותיו, ושחתמו מרצון חופשי, והאריכה בצורך ההלכתי של עדים, וכל שכן דיינים, לבדוק את הדברים עליהם העידו או פסקו. עוד טענה שההסכם בטל לאור סעיף 39 לחוק החוזים (“בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב”), וכן סעיף 12 (“צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה”), וכן סעיף 30 (“חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל.”). עוד טענה שכל מטרת האשה להישגים ממוניים, למרות הסכם הממון שביניהם, ולכן יש לבטל את ההסכם מדין “מדבר שקר תרחק”, “כופין על מידת סדום”, ו”לא תחמוד”.

בתגובת ב”כ הבעל בסיכומים, טענה עוד שב”כ האשה מטעה את ביה”ד באמירותו שהדיון ביום 7.5.2018 נועדה לדיון הוכחות בכתובה, אלא נועד לסידור גט, כאשר דיון הוכחות לכתובה ייקבע לאחר מכן.

מנגד, ב”כ האישה טען בתגובתו מיום 23.8.2018 שמאחר שלהסכם ניתן תוקף פסק דין, למעשה מדובר בערעור, ולכן הבקשה הוגשה בחוסר סמכות, וציין את דבריה של כב’ השופ’ שטרסברג-כהן ברע”פ 7148/98 עזרא ואח’ נ’ זלזניק ואח’, פ”ד נג(ג) 337. עוד טען שהבקשה הוגשה בשקר, שהאישה לא הודתה שלא הייתה בגידה מצד הבעל, ואדרבה יש לו ראיות חד משמעיות לכך. עוד טען שהתובע היה מיוצג בעת חתימת ההסכם ע”י עו”ד וגם טו”ר. זאת ועוד, כל המו”מ וההסכם נעשו בגלוי מול ביה”ד אשר בחנו וליוו את ההסכם. מדובר על גט שהבעל רצה, לא שנכפה עליו. התובע חזר והצהיר ביום ההסכם את מוכנותו לתת 170,000 ₪ ולסיים. בפרוטוקול רשום במפורש שההסכם נחתם ברצון חפשי ואף נעשה עליו קנין. הבעל לא היה מאוים ע”י התביעות, וכפי שאמר בדיון ביום י”ד בטבת תשע”ח (1.1.2018): “יש הסכם ממון שקובע הפרדה רכושית מלאה. אני לא נבהל מהתביעה שלהם בביהמ”ש התביעה שלהם תימחק”. אדרבה, הבעל הוא זה שאיים במסדרונות ביה”ד על ב”כ האישה.

הוא ציין פס”ד מביה”ד חיפה בתיק 1046992/5 בו נדחתה טענת הבעל לביטול הסכם גירושין בנסיבות דומות. עוד טען שסירוב האשה לקבל גט עד שתקבל את כתובה אינו אונס וכפייה, כי מה מנע מהבעל לנהל הליכים בביה”ד ובביהמ”ש להכריע מי צודק? המסמך מיום 11.3.2018 המציין לחץ דם וכאבים בחזה היה כחודשיים לפני הדיון. טענת הבעל ל”תוצאה בלתי הוגנת” אינה נכונה עובדתית, וגם משפטית אין כדאיות העסקה עילה לביטול ההסכם. הפנייה ל”חוק היסוד” כבוד האדם וחירותו היא הזויה, כאשר לדברי האישה חי עם אחרת עוד בהיותו בקשרי נישואין, וכן הדוגמאות שהביא מבג”ץ 1371/96 מדברות על זכות האישה הכבולה ללא גט, וכאן עמד לבעל אוטונומיה לניהול הליך, ובחר באופציה של הסדר. עוד כתב שלביטול הסכם מטעם כפייה צריך שהנכפה יוכיח כי מדובר בכפייה ברמה כמעט הפלילית, ועכ”פ שימוש באמצעים חוקיים אינו עולה כדי כפייה. בכדי לבטל הסכם פשרה שקבל תוקף פס”ד יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל, וציין לכך, ע”א 11750/05 יעל שמר נ’ בנק הפועלים בע”מ.

בסיכומיו מיום 24.12.2018 הוסיף ב”כ האישה שהסכם גירושין היא חטיבה אחת, ולא ניתן לבטל חלק ממנו בלבד, כפי דברי הבעל שאינו רוצה לבטל את הגירושין אלא את התחייבות הממון, וציין לע”א 105/83 אברהם מנשה נ’ רבקה מנשה פ”ד לח(4) 635. בנוסף, לדברי הבעל לשעבר שנכפה על ההסכם מחמת שהאישה איימה עליו בפנייה לשלטונות, מה השתנה והיאך חלף האיום? עוד טען על  הרחבת חזית בטענת ב”כ הבעל בסיכומים על אי-כשירות, טענה שלא עלתה כלל בכתב התביעה, וגם לא הוכחה. גם דחה את דברי ב”כ הבעל שנכפה ע”י משיכת הליכי הגירושין זמן כה רב, שהרי ביה”ד הודיע שיקיימו דיון אחרון והיו כבר בסוף הדרך. כמו”כ דחה דברי ב”כ הבעל שמדובר בהסכם “מתנה”, אלא גם אם מדובר באונס הוא כ”תליוהו וזבין” [=תלוהו ומכר] שהמכר קיים לפי ההלכה, כיון שקבל את שוויו בתמורה – הגירושין אשר חפץ בה.

בתגובה נוספת מיום 7.1.2019 העיר לגבי התרופות, ש”כדורי הרגעה למתח נפשי” נרכשו חצי שנה לפני מועד ההסכם, ו”כדורים ללחץ דם” מדובר על אספירין שנרכש חודשיים לפני.

  • דיון
  • חזרה מהסכם גירושין

יש להקדים, כי חזרה מהסכם גירושין אפשרית באחד משני אופנים. הראשון הוא חזרה חד-צדדית לפני סידור הגט, בה מודיע אותו צד שמסרב להתגרש על פי ההסכם. מטבעו של דבר, הסכם גירושין מותנה במהותו בגירושין, ולכן נידון בפסקי דין רבניים מקרה בו צד חוזר בו מההסכמה להתגרש, ואז ייתכן וההסכם בטל מכוח הסירוב לקיים את התנאי המהותי של הגירושין, אף אם לא נפלו פגמים בכריתת ההסכם. עי’ בזה פס”ד מביה”ד נתניה בתיק 289554/10, שהביאו מפד”ר כרך ה’ (עמ’ 214-204) פסק דינו של ביה”ד הרבני בבאר שבע בהרכב הרה”ג: א. קושלבסקי, מ. אליהו וח. נברוצקי, זצ”ל, ובהמשך לפסק דין זה מובא שם (עמ’ 218-214) פס”ד של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרה”ג: ע. הדאיה, י.ש. אלישיב, ב. ז’ולטי, זצ”ל (בו דחו הערעור על פסק דין הנ”ל), ופס”ד נוסף בפד”ר כרך י’ (עמודים 145-115) של ביה”ד הרבני הגדול בהרכב הרה”ג: שלמה גורן, אברהם שפירא ושלום מזרחי, זצ”ל.

אולם, שם מדובר כשאותו צד חוזר בו מהסכמתו להתגרש, ומסרב לסידור הגט. כיון שמדובר בהסכם חתום, חוזה, אשר גם קבל תוקף פסק דין, לא מספיקה אמירת אגב לפני סידור הגט שאותו צד “אינו שלם עם ההסכם”. דרושה הודעה והצהרה ברורה בפני ביה”ד שמסרב להתגרש לפי ההסכם, ואז חסר התנאי המהותי. לעומת זאת, בתיק הנדון, הצדדים התגרשו בעקבות ההסכם למחרת והתקיים התנאי, וממילא ההסכם נשאר בתוקפו. לא נמצאה שום הצהרה ברורה על סירוב להתגרש על פי ההסכם בתיק הגירושין או בתיק סידור הגט של הצדדים. בתיק סידור הגט אף לא נמצא שום פרוטוקול, אשר מורה שאירע דבר חריג במהלך סידור הגט. הבעל וב”כ חוזרים וטוענים שהביעו חוסר שלימות עם ההסכם לפני סידור הגט, ושנאמר להם שיוכלו לטעון נגדו לאחר מסירת הגט. בזהירות הראויה כלפי “שר השכחה”, לא זכורה לנו (הדיינים) אמירה כזו. גם אם נאמר, כל שלא אמר הבעל בצורה ברורה שמסרב להתגרש על פי ההסכם, אין לדון בו כחזרה חד-צדדית. אילו הייתה חזרה גמורה מההסכם וסירוב להתגרש על פיו, וודאי שהדבר היה נרשם.

בנוסף, גם באופן שצד אחר חוזר בו ומסרב להתגרש, לא כל סעיף של ההסכם בטל, במיוחד התחייבות ממונית אשר נעשה עליה קנין. עי’ בפסקי דין רבניים ובפס”ד הנ”ל מביה”ד נתניה שבארו באריכות את הדברים, איזה עניינים בטלים ואיזה נשארים בתוקפם, בהתאם לנסיבות העניין. אין צורך להאריך בזה בפס”ד זה, כיון שכאן הצדדים התגרשו, כאמור, והתקיים התנאי הבסיסי, ושוב אין אפשרות לחזור מההסכם.

בנוסף, אין ספק שאילו חזר בו הבעל מההסכם באופן גמור לפני סידור הגט, לא הייתה האישה מסכימה לקבל את הגט, וכל שכן שלא הייתה סוגרת את תיק הכתובה. פעולות אלו של האישה, אשר קבל אותן הבעל ברצון, הן קיום הסכם הגירושין מצידה של האישה, ולכן אין לקבל טענה שהבעל כבר חזר בו לגמרי מההסכם לפני סידור הגט ושבטל מכוח זה.

  • ביטול הסכם גירושין בטענת כפיה

האפשרות השנייה, אשר אולי מתאימה לענייננו, היא לטעון שנפלו פגמים בכריתת ההסכם, ולכן הוא בטל מאליו. לזה צריך לדון מכוח ההלכות הקבועות בחוק לביטול הסכם מחמת כפייה. אין ספק שנטל ההוכחה בזה מונח על המבקש לבטל את ההסכם. בכך, עלינו לדון בטענות שהעלה הבעל לשעבר נגד ההסכם, האם עומדות בקריטריונים המשפטיים לביטול חוזה, ובפרט הסכם גירושין אשר גם אושר וקבל תוקף פס”ד בביה”ד.

בחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, פרק ב’ (“ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו”) נאמר בסעיף 17 (כפיה):

“(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

 (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.”

טענות הכפייה של הבעל היו בעיקר: סירוב האישה למשך זמן לקבל גט ללא תשלום כתובה, תביעות נזיקין בביהמ”ש (ככל הנראה הקשורים לטענת הבגידה), ואיום האישה לפנות לרשויות המס.

ייאמר בקצרה, שאין בטענות אלו בכדי לבטל את הסכם הגירושין, מכמה וכמה נימוקים:

  • כל הנוהג בניקיון כפיים אין לו מה לחוש מכל הנ”ל. זאת ועוד, מפורש בחוק כי אזהרה בתום לב על הפעלת זכות אינה בגדר איום. לא הוכח שהאישה פעלה שלא בתום לב בתביעותיה, הן בביה”ד לכתובה והן בביהמ”ש, וכפי שהביא ב”כ האישה מע”א 276/09 דן טאבא ואח’ נ’ מינהל מקרקעי ישראל:

“הסעיף איננו מאפיין במדויק את מושג הכפייה, למעט הקביעה שלפיה כוח או איום עשויים להוות כפייה, ולמעט הוראת סעיף קטן (ב) שלפיה אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה מהווה כפייה. הפרשנות המקובלת היא כי לצורך קיום יסודות הסעיף נדרש שהאמצעי הכופה יהיה בלתי-חוקי; וכי שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו עולה כדי כפייה (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 898 (1992) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 333 (2005) (להלן: שלו-החלק הכללי); עע”מ 4696/07 אשל הירדן יזום ובנין בע”מ נ’ המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה ([פורסם בנבו], 10.1.10) סעיף 16 לפסק דיני). אולם, אין מדובר בכלל מוחלט וההכרעה בשאלה אם הופעל לחץ פסול העולה כדי כפייה תלויה במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (פרידמן וכהן, בעמ’ 945).”

לדעתנו ברור כי הדברים הנ”ל לא מצטרפים להוות “לחץ פסול העולה כדי כפייה”. לשם כך דרושים אמצעי לחץ כפייה חמורים. עי’ בפס”ד מביה”ד תל אביב-יפו בתיק 1056189/2 שניסחו את הדברים: “טענות של לחץ וכפייה צריכות להיות בעלות משקל ולהראות שסביר שמי שהופעל עליו לחץ כזה מאבד את שיקול דעתו וחותם על ההסכם”. ברור לנו שהבעל חתם מתוך שיקול דעת.

  • היוזמה להסכם המסוים הזה, היא מהבעל. לדברי האישה, אשר גם הבעל הודה בהם, הוא זה שפנה לרה”ג אברג’יל להתערב בדבר, ואף הציע אז לשלם סכום של 170,000 ₪ לסיום העניין. פנייה זו היתה בסמוך לדיון הקודם, כפי שאמר הבעל בדיון ביום י”ח בכסלו התשע”ט (26.11.2018):  “באותו דיון סוער ב-27/2 יצאנו החוצה והיא איימה עלי … ב-29/2 פניתי לרב אברג’יל”. במצב זה, בו יוזם ההסכם הוא הטוען לביטולו, קשה מאד לקבל טענות כפייה וכדומה. גם לא מדובר בהסכם אשר נכפה בפתאומיות על הבעל בעת חולשה, אלא עמד במשך חודשים.
  • בדיון בו נעשה ההסכם, הבעל היה מיוצג ע”י ב”כ, גם עו”ד (אשר היא זו שהגישה את הבקשה לביטול ההסכם) וגם טו”ר. גם אם היה מקום כלשהו לומר שהבעל פעל תחת לחץ וכפייה, היה על באי כח הבעל העומדים לידו למנוע ממנו לחתום על הסכם כזה, לו היה בו סעיף שאיננו הוגן. שתיקתם, ואף הסכמתם בפועל, כפי שמובא בפרוטוקול: “הצדדים וב”כ קוראים את ההסכם וחותמים עליו מרצונם החופשי והטוב”, מונעים מהם לטעון אח”כ טענות של כפייה וכדומה. לא יעלה על הדעת שב”כ יטען לכפייה כאשר הוא נוכח, וכלפיו באופן אישי אין כל אִיום. ביה”ד תָמֵהַּ על התנהלות ב”כ הבעל שהיתה נוכחת בעת חתימת ההסכם ועכשיו מגישה בקשה לביטול ההסכם מעיקרו!
  • ב”כ הבעל לשעבר מתייחסת להסכם כאילו הוא הסכם ביחס לכתובה, ועל פי זה העלתה טענות שונות ביחס לכתובה, כאמור לעיל.                     

יוער בזה מראש, כי שגתה ב”כ הבעל לשעבר באמירתה שאין עילות לחיוב כתובה. הנחת יסוד כאשר בעל תובע גט היא שיש חיוב כתובה, אלא אם כן יש עילות לפטור אותו מכתובה, כאשר בדרך כלל נטל ההוכחה מוטל עליו. אין האישה צריכה להוכיח את בגידת הבעל בכדי לחייב אותו בכתובה, אלא להיפך, עליו להוכיח את בגידתה, או עכ”פ מעשה כיעור שלה או מרידתה וכדו’, בכדי לפטור אותו.

  • כתובה שנכתבה לאחר הסכם ממון

עוד טענו הבעל וב”כ שהסכם הממון טרום נישואין שולל את זכות האישה לכתובה בפקיעת הנישואין. לגבי עיקר הכתובה פשוט שאין הדבר כן, שהרי אישה שאין לה כתובה אסורה לבעלה, גם אם וויתרה במפורש לפני או במהלך הנישואין כמבואר בשו”ע (אה”ע סימן סו סעיף א-ג). אף לגבי תוספת הכתובה לכאורה יש לדחות טענה זו, כיון שהכתובה נערכה לאחר הסכם הממון, הרי שהתחייב לכך הבעל בעת החופה למרות ההסכם. מהות תוספת כתובה היא התחייבות חוזית של הבעל לאשה בעת הנישואין, ואין הסכם הממון שולל מהם האפשרות לעשות התחייבות חוזית נוספת מאוחרת להסכם, כל שאין הוראה ברורה בהסכם לביטול או וויתור זכות זו.

אולם, עיין בזה בפס”ד מביה”ד באר שבע בתיק  139871/4 (לא פורסם) בו נכתב:

“הבעל המציא לביה”ד הסכם ממון קדם נישואין שנחתם על יד הצדדים יומיים לפני החתונה ובו הצדדים מצהירים על כך שלא תהיה למי מהצדדים כל תביעה וכל טענה מכל סוג שהיא האחד כלפי משנהו עם סיום הנישואין. לטענת הבעל ויתור הדדי זה כולל גם את התחייבותו בכתובה. ביה”ד לאחר שבחן את אומד דעת הצדדים מגיע למסקנה לקבל את טענת הבעל, וזאת, לאור מסקנת ביה”ד דלעיל, שהגירושין הינם בהסכמה הדדית ונובעים מאפיון של נישואין שניים. הסכם הממון הנ”ל נועד למנוע את האפשרות שמי מהצדדים יחזיק את משנהו בשל טענות כספיות כלשהם מעבר לנאמר בהסכם. החזקת הבעל בנדו”ד בשל חיובו בכתובה סותרת את המגמה שבהסכם הממון.”

ועיין בפס”ד נוסף מאותו הרכב, בתיק ‏944846/6‏ (פורסם באתרים), בו הרחיבו את הדברים וצטטו מהנימוקים לפס”ד הנ”ל. שם בארו שהדברים הנ”ל באו לפטור את הבעל מספק (ולכן כאשר כתב הבעל אותו לשון ממש בנישואין נוספים חייבו אותו בכתובה, שמעתה היה עליו לדקדק בלשונו), ובעיקר מטעם “מודעא” ואומדן דעת שלא התכוון הבעל להתחייב באמת בתוספת כתובה במידה והצדדים יתפרדו מתוך חוסר התאמה (עיי”ש, ואין טעם לכפול את הדברים). ועיין בפס”ד מביה”ד בחיפה בתיק ‏509827/11 שדנו בדבריהם, אולם שם היה סעיף מפורש בהסכם הממון של וויתור כתובה, ועי’ עוד בארוכה בפס”ד ביה”ד באר שבע בתיק 1136658/1.

במקרה שלנו, אין בהסכם הממון התייחסות מפורשת לכתובה. יתירה מזו, אף אין סעיף הקובע שלא יהיו “שום טענות ותביעות זה על זה”, אלא הסדר של שימור נכסיהם הקיימים טרום הנישואין. אדרבה, יש לציין את סעיף 12 בהסכם הממון, בו נאמר:

“כל עיסקה בין הצדדים במהלך קיומו של הסכם זה תעשה בכתב בלבד ותציין במפורש חלקו של כל צד והתחייבויותיו.”

בנקל אפשר להכליל את הכתובה עם התוספת, בסעיף זה.

זאת ועוד, לא התברר שפירוק הנישואין הוא מחמת חוסר התאמה בלבד. לטענת האישה, הבעל בגד בה. ואם כי הבעל מכחיש שבגד, ואף טוען שלאחר הגירושין האישה הודתה לו שלא היתה בגידה, האשה מכחישה את הדברים ולא חזרה בה מטענתה. נמצא, שאין בהסכם הממון כשלעצמו בכדי להפקיע את זכות האישה לכתובה, וודאי בנסיבות תיק זה, אף לפי המבואר בפס”ד הנ”ל.

מעבר לכך, הרי לא באנו כעת לדון בחיוב או פטור כתובה כשלעצמו, אלא בביטול הסכם גירושין אשר כלול בו בין השאר סעיף התחייבות כנגד סגירת תיק הכתובה ועוד תביעות.

  • הסכם גירושין דינו כהסכם פשרה כוללת

בנוסף, ברור מתוך הסכם הגירושין שלא על הכתובה בלבד בא התשלום, אלא כלשון ההסכם: “לסילוק כל תביעותיה לרבות תביעת הנזיקין בביהמ”ש, ביטול הסכם הממון, מזונות משקמים והכתובה”. בכך, מובן הדבר שהוסכם על סכום של 185,000 ש”ח, הרבה יותר גבוה מהכתובה, כמעט פי שניים, כיון שבזה סולקו כל התביעות בביהמ”ש. ואף כי בתי הדין נוטים להימנע מסידור גט כל עוד פתוחות תביעות נזיקין הקשורות לגט נגד הבעל בביהמ”ש מחשש לגט מעושה [=כפוי] שלא כדין (עי’ לדוגמא: פס”ד מביה”ד הגדול בתיק 7041-21-1, ביה”ד באשדוד בתיק ‏938078/1‏, ביה”ד בחיפה בתיק 858217/1), וכן לטענת הבעל, תביעות אלו לא היו מוצדקות, על זה אמרו חז”ל: “עביד איניש דזבין דיניה” [=עשוי אדם לקנות את דינו] (ב”ב דף ל ע”ב). כלומר, אדם מוכן לשלם סכום כסף מסוים להימנע מהליכים משפטיים, גם אם הצדק אתו. יסוד זה עומד בבסיס כל הסכם פשרה בתביעת נזיקין. לכן, גם אם אכן האישה אינה זכאית לכתובה, וגם לא הייתה זוכה בתביעותיה בביהמ”ש, אין בכך לקבוע שהסכם הגירושין היה בלתי צודק, אלא אם כן יוכח שהטענות היו טענות סרק, והוגשו בחוסר תום לב, תוך כדי ניצול לרעה של הליכי משפט.

מטעם זה, אף לא יועיל לדון כעת בתביעת הכתובה. גם לו היה מתברר בדיון שהאישה אינה זכאית לכתובה, אין בכך בכדי לפטור את הבעל מתשלום הסכום שבהסכם. הרי על ספק זה התפשר, ואין להחזיר את הגלגל אחורה. גם אין מקום לטעון לפשרה בטעות, שהרי ב”כ טו”ר […] הגיש ביום הדיון תגובה מפורטת בה טען למה האישה אינה זכאית לכתובה לדעתו, ואף היה נוכח בדיון, ולמרות זאת הסכים הבעל לשלם את הסכום הנ”ל כפשרה לסילוק כל תביעות. בכך גם נדחו כל דברי ב”כ הבעל לשעבר שלא מדובר ב”מכר” או “פשרה” אלא ב”מתנה” שבגילוי מילתא ומודעה קלה אפשר לבטל, שהרי נפטר הבעל בהסכם זה משלל תביעות, ודינו כהסכם של פשרה.

נצטט בזה מש”כ בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן עד), שהובא ע”י ב”כ האישה בסיכומיו, בענין בעל אשר הסכים למזונות גבוהים בהסכם הגירושין ולאחר מכן בקש להפחית בטענת אונס:

“ועל הטענה שהיה אנוס, מלבד שכבר הזכרנו שלא היה כן, יש להוסיף שאפילו לו נניח, שהסכים לכך מתוך הכרח, הא הרי זה אז רק אונסיה דנפשיה דלא מיקרי אונס, וכל מו”מ וכל הסכם ופשר בין צדדים מריבים לא תמיד בא הדבר מתוך הסכמה ורצון של ממש משני הצדדים גם יחד, אלא האחד מתוך הכרח ומתוך רצון לגמור את הענין מסכים לדרישותיו של השני. וכדי שעי”כ ישיג מתוך זה מה שחשוב לו ביותר להשיג לפי צריכתו (יעוין בב”ב ד’ מ”ח, וכן בערוה”ש אה”ע סי’ קל”ד סעי’ כ”ב), ולכן אונס כזה לא מיקרי אונס.

יתר על כן, אפילו אי לו בנידוננו היה כן מיקרי זה אונס, הא ג”כ אין זה כאונס של תלוהו ויהיב, אלא כאונס של תלוהו וזבין, כי על ידי הסכמתו – ההכרחי הזה קיבל מה שרצה ורדף לקבל תמורת זה ואשר היה מוכח בעליל שהיתה זאת התמורה שקיבל עבור כך שוה לו ביותר מזה, והוא לזכות להיות עי”כ בן חורין מזאת האשה וליפטר מכל חיוביו כלפיה שחלו עליו כל עוד היתה אשתו, וגם לרבות, ואולי זאת בעיקר להיות עי”כ בן חורין לישא האשה שחפץ בה, וד”ל. (יעוין בפ”ת אה”ע שם ס”ק י”א וס”ק י”ז עיין שם). ויתכן על כן שאין זה אפילו בגדר של תלוהו וזבין, אלא הוא זה נתינת תמורה עבור ההסכמה של האשה לקבל את הג”פ ולעשותו עי”כ בן חורין, והיא הסכימה לכך ע”י ההתחייבות היותר גדולה מהרגיל למזונות הבן אשר זה יביא לה יותר הקלה בטיפולה בו ובכלכלתה אותו, וכיוצא בזה.”

כמובא לעיל, ב”כ הבעל לשעבר העלתה בסיכומיה כל מיני טענות שונות ומשונות נוספות לביטול הסכם הגירושין. אולם, אין בכל הטענות האלו דבר וחצי דבר לביטול ההסכם ע”י בית הדין, ואנו תמהים על גיבוב הדברים ההלכתיים והמשפטיים האלו. [לגבי סעיף 12 בחוק החוזים ייאמר, אם סבור הבעל לשעבר שההסכם נכרת שלא בתום לב, זכותו לתבוע פיצויים בערכאה המוסמכת לפי חוק.]

  • הסכם גירושין שנעשה בפני דיין יחיד

עוד טענה ב”כ הבעל שההסכם נעשה בהרכב חסר של דיין יחיד, בניגוד לחוק שיפוט בית הדין הרבני ולתקנות הדיון, ולכן הוא נטול תוקף. גם טענה זו דינה להידחות. מאחר שלא מדובר בפסיקה על דבר שבריב, אלא באישור הסכם בין הצדדים, אין לכך צורך בהרכב מלא. דבר זה מתבאר מתוך חוק הדיינים, התשט”ו-1955, כפי שתוקן בחוק הדיינים (תיקון מס’ 11), התשמ”ט-1989, בה נאמר בסעיף 8(ה):

“(ה) בית דין רבני אזורי ידון בשלושה; ואולם בענין מהענינים הבאים, שקבע השר בתקנות בהסכמת נשיא בית-הדין הרבני הגדול ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוא ידון בדיין אחד, אם לא הורה נשיא בית הדין הרבני הגדול הוראה אחרת לענין מסויים:

(1) ענינים שלא על ריב.”

מכוח החוק האמור אכן הותקנו תקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), תש”ן – 1990 אשר קובעות בתקנה 1 (2) כדלקמן:

“1. בעניינים דלהלן ידון בית דין רבני אזורי בדיין אחד:

(1) עניינים שלא על ריב –

[…]

בקשה משותפת לאישור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973.”

עוד התבאר בבג”ץ 7341/06 פלוני נ’ בית הדין הרבני האזורי אשקלון, שאין לחלק בין אישור הסכם לבין נתינת תוקף פס”ד.[2] ועיין גם בפס”ד מביה”ד בחיפה בתיק 1046992/5, שכתבו:

“כן הובהר לתובע ובאת כוחו כי הסכם גירושין המאושר על ידי דיין יחיד אינו פגם באישור ההסכם, וכי על פי תקנות הדיון, מרבית ההסכמים בבתי הדין מאושרים על ידי דיין יחיד, כהליך שנעשה בהסכמה.”

 נמצא, שאין בטענה הנ”ל בכדי לבטל את ההסכם.

כמו כן, כל הדיון, כולל המו”מ בין הצדדים בעניין הסכם הפשרה וכן ההסכם עצמו נערך בנוכחות כל הדיינים, ורק נחתם בדיין יחיד.

 יש להעיר עוד, אם כי אין הדבר עקרוני לדחיית הבקשה, שטענת ב”כ הבעל לשעבר שהדיון ביום בו נעשה הסכם הגירושין לא נקבע להוכחות בתביעת הכתובה אלא בתביעת הגירושין, מוכחשת מתוך ההחלטות, כפי שהובאו לעיל, בפרט זו מיום ה’ בניסן תשע”ח (2.13.2018), בה נאמר:

“הדיון מיועד לסידור גט ולהוכחות בתיק הכתובה, בכפוף לפתיחת תיק מתאים. במידה והאשה תתנגד לסידור הגט, ייערך במועד זה דיון הוכחות בתביעת הבעל להתגרש.”

 הרי שהדיון אמור היה להיות להוכחות בתיק כתובה או להוכחות בתביעת הגירושין, כפי התפתחות העניינים והיענות האישה לסידור גט [עי’ בבקשת הבעל  מיום 3.5.2018, ובתגובת ב”כ האשה מיום 7.5.2018]. עכ”פ מוטל היה עליו להגיע מוכן לדיון בכתובה, על הצד שהאישה תיאות לקבל את הגט.

לאור כל הנ”ל, גם אם אכן צודק הבעל שהאישה לא הייתה זכאית עפ”י דין לכתובתה, אין בכך לפסול את הסכם הגירושין, אשר אופייה היא פשרה כוללת לסילוק כל תביעות וטענות, בין אם הן מוצדקות בין אם לאו. לכן, הסכם הגירושין, עם החיוב הכלול בו, שריר וקיים.

  • התנהלות ב”כ הבעל לשעבר

כפי שצוין לעיל, ב”כ הבעל לשעבר המייצגת אותו בתיק זה ובתביעה זאת, ייצגה אותו אף בדיון שהתקיים לפני הגט, שבו אושר הסכם הגירושין בין הצדדים.

לאור האמור, טענותיה של ב”כ הבעל לשעבר לביטול ההסכם בעניין החיוב הכספי הינה חמורה ביותר. כאמור, ב”כ הבעל לשעבר הייתה נוכחת לכל אורך הדיון כולל בזמן חתימת ההסכם.

לטענתה, ההסכם נחתם מתוך לחץ ובאונס והבעל לא הסכים לכך מרצונו הטוב. אם ב”כ האישה ידעה מכך שהבעל חותם על ההסכם מתוך לחץ ולא ברצון טוב, ובכל זאת, המליצה בפניו לחתום על ההסכם ולתבוע בעתיד לבטל את ההסכם, יש בכך התנהגות חמורה של עו”ד על גבול הפלילי. אם ב”כ הבעל לשעבר לא ידעה שהבעל חותם על ההסכם מתוך לחץ, דהיינו, שהבעל כלל לא אמר לה שהוא נאלץ לחתום על ההסכם בכפיה ובניגוד לדעתו, משמעות הדברים הינה, שבזמן חתימת ההסכם אף הבעל חתם עליו ברצון טוב וללא לחץ או כפיה, ורק לאחר מכן חזר בו מההסכמות, וכאמור לעיל, לא ניתן לחזור מהסכם שנחתם ברצון טוב וללא כפיה כלל. היה עליה להבין שאין בכל טענותיה שהעלתה עילה מוצדקת לביטול ההסכם.

  • הוצאות משפט

ביה”ד התרה בבעל לשעבר שאם יתברר שמדובר בתביעת סרק יחויב בהוצאות משפט הן לאישה והן לאוצר המדינה. בהחלטה מיום ח’ בתשרי תשע”ט (17.09.2018):

“אם יתברר שהדיון הקרוב יהיה דיון סרק ולא היה כלל מקום לפתוח תיק זה, ביה”ד ישקול לחייב את הבעל לשעבר בהוצאות ראויות הן לאוצר המדינה והן לאישה.”

בפתח הדיון, התרה ביה”ד שוב על חיוב הוצאות:

“ביה”ד: אנחנו עומדים על ההחלטה שאם זו תביעת סרק יהיו פה הוצאות לדוגמא לצד השני ולאוצר המדינה.”

למרות כך, הבעל וב”כ במודע המשיכו בתביעתם.

לאור כל הנ”ל,  שאין בסיס לתביעת הבעל לשעבר לביטול הסכם הגירושין, לא הלכתית ולא משפטית, ועל פניו נראה כניסיון נואש להפטר מהתחייבות בהסכמתו המלאה, ובמיוחד לאור התראת בית הדין, ראוי להשית על הבעל לשעבר הוצאות גבוהות, המשקפות את מלוא הוצאות האישה בהגנה נגד התביעה, וכן במלוא הוצאות המדינה בבזבוז זמן שיפוטי יקר של בית הדין בטיפול התיק.

אולם, מאחר שכאמור הבעל לשעבר קיבל סיוע משפטי לא נכון והיה מקום לחייב את ב”כ הבעל לשעבר בהוצאות, וכן בהתחשב בטענתו החוזרת ונשנית של הבעל שביה”ד אמר לו בעת סידור הגט שיוכל להעלות את טענותיו נגד ההסכם לאחר סידור הגט (אף שלא זכורה לדיינים אמירה כזו), ומאחר שב”כ האישה לא פרט את סכום ההוצאות שנגרמו לאישה בעקבות הגשת תביעת הסרק, ועל מנת לאפשר לבעל לשעבר לשלם את מלוא התחייבותו לאישה בסך של 185,000 ש”ח, על כן, בית הדין לא פוסק את מלוא ההוצאות שהיה ראוי לפסוק במקרה זה. לאור הנ”ל, ביה”ד קובע כי על הבעל לשלם הוצאות בסך 3,000 ש”ח לאישה, וסך של 5,000 ש”ח לאוצר המדינה.

  • מסקנה

לאור כל הנ”ל, ביה”ד קובע:

  • הבקשה לביטול הסכם הגירושין נדחית, והוא שריר וקיים.
  • על הבעל לשעבר לשלם לאישה את הסכום הנקוב בהסכם: 185,000 ש”ח תוך 15 יום.
  • על הבעל לשעבר לשלם לאשה הוצאות משפט בסך 3,000 ש”ח ולאוצר המדינה בסך
    5,000 ש”ח.
  • להעביר עותק מפס”ד זה למרכז לגביית קנסות.
  • לסגור את התיק.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים ובאי כוחם.

ניתן ביום ט”ו בשבט התשע”ט (21.01.2019). הרב אהרן דרשביץ – אב”ד        הרב עובדיה חפץ יעקב   הרב אברהם צבי גאופטמן


[1] יודגש, במאמר מוסגר, כי חלק מהמבואות שלה הן מדעת המיעוט, כאשר לדעת הרוב בפסק דין שצוין לא ראה הבג”ץ נכון להתערב בקביעתו העובדתית וההלכתית של ביה”ד הרבני.

[2] ואם כי באותו מקרה צוין במפורש כי “הצדדים מקבלים עליהם סמכות דיין אחד לאשר את התוספת להסכם הגירושין”, אין לחלק בכך, שהרי אישור הסכם גירושין אינו צריך הסכמה מפורשת של הצדדים לסמכות דיין יחיד, כמבואר. זאת ועוד, החוק אינו מצריך נתינת תוקף פס”ד להסכם כדי שיהא תקף, אלא אישור בלבד. בנוסף, בנידו”ד ההחלטה הנותנת תוקף פס”ד להסכם אכן נחתמה בשלושה למחרת, ועי’ מעין זה בפס”ד מביה”ד נתניה בתיק 289554/10 (עמ’ 42-40).

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?