מידע מקצועי

אימתי יקנה בית הדין שאישר הסכם גירושין סמכות נמשכת בתביעות רכוש?

החלטה

לפנינו טענת ב”כ האישה לגבי סמכות בית הדין בשאלת הרכוש, היא מעלה את הטענה כי מאחר שמדובר בהסכם גירושין (שנחתם בתאריך י’ בתמוז התשס”ג – 10.7.03) ותיק הגירושין נסגר, נמצא שהטענות הרכושיות הנוכחיות של האיש אינן בסמכות בית הדין.

לאחר העיון: בתאריך כ”ד בכסלו התשע”ז (13.12.17) נתן בית הדין החלטה שהסמכות הנמשכת לעניין המזונות מסורה לבית הדין והוא מוסמך להבהיר את החלטותיו מהעבר. בהחלטה שלפנינו יתבאר שגם בנושא הרכוש, שבו לא קיים לכאורה תיק עיקרי, הסמכות הנמשכת מסורה לבית הדין.

סמכות בית הדין לעניין הבהרת ההסכם

הנה, מאחר שבחלק מהטענות מדובר בהבהרה של הסכם הגירושין שניתן לו תוקף על ידי בית הדין, אין ספק שבית הדין מוסמך להבהיר את ההסכם, ששורת הדין והצדק שבית הדין אשר הוא שאישר את ההסכם יהא גם מוסמך להבהיר את כוונתו והבנתו בפירוש דבריו.

ועיין חושן משפט (סימן כג סעיף א):

הגה: והוא הדין אם קבלו עליהם פשרן לזמן, כל מה שאומר תוך הזמן, נאמן. אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה, אין לו רשות להוסיף או לגרוע (ואפילו תוך הזמן), אף על פי שאומר שכך היתה כוונתו (בית יוסף בשם רשב”א).

ובדברי התומים שם:

שכך היתה כוונתו. היינו כשהפירוש שרוצה לפרש בתוך דברי שטר הפשר הוא משמעות רחוק, אבל אם סובל שני פירושים והוא רוצה לפרש כך ולשון שטר פשר סובלתו, יש להם לפרש כוונתו בכל אופן, כן העלה בספר כנסת הגדולה (הגהות הטור אות יח) מפי רוב מחברים עיין שם, וכן משמע בש”ך (ס”ק י).

ובפתחי תשובה שם כתב שכן דעת רוב הפוסקים, שבמקום שיש צורך לפרש לשון סתומה בהסכם הפשרן נאמן בכך.

ונראה עוד, לפי מה שיבואר להלן שלפי הפסיקה האזרחית סמכות בית הדין עדיין נמשכת, נמצא שכבר בפתיחת התיק ובדיונים לפני בית הדין – מאחר שהצדדים מסרו את נושא הרכוש לבית הדין (כפי שיוכח להלן) נמצא שמתחילה ומראש הוסמך בית הדין לדון על ידי הצדדים למשך כל התקופה שהחוק האזרחי נותן לו סמכות, שכן הסמכות החוקית של בית הדין היא מכוח החוק והפסיקה, ומשהצדדים כרכו ומסרו את הנידונים שביניהם לבית הדין, הרי מסרו אותם לבית הדין כפי הערך החוקי שיש לסמכות בית הדין. ומשיתברר להלן שהסמכות החוקית מסורה לבית הדין, גם הסמכות ההלכתית לברר את ההסכם מסורה לבית הדין דנן. וזאת מאחר שהסתלקות פשרן מלברר את פסק דינו היא דווקא במקום שהפשרן הוא לזמן, וכלשון הרמ”א שם:

והוא הדין אם קבלו עליהם פשרן לזמן, כל מה שאומר תוך הזמן, נאמן. אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה, אין לו רשות להוסיף או לגרוע (ואפילו תוך הזמן), אף על פי שאומר שכך היתה כוונתו (בית יוסף בשם רשב”א).

כלומר: הגבלת הפשרן לפרש את פסקו היא מאחר שבפסק הדין שנתן הוא מסיים את תפקידו והוא מסתלק מהסמכות שניתנה לו לדון בטענות הצדדים. אך בנידון דידן, מאחר שלפי האמור, הסמכות שנתנו הצדדים לבית הדין מתפרש לפי החוק והפסיקה האזרחית שמעניקה את הסמכות החוקית לבית הדין, נמצא שמכיוון שלפי החוק יש עדיין סמכות לבית הדין, אם כן גם הסמכות ההלכתית עדיין מסורה לבית הדין דנן לפרש ולהבהיר את ההסכם.

סמכות חוקית לעניין הבהרת הסכם

ועתה נברר שסמכות בית הדין מבחינה חוקית מסורה לבית הדין מכוח סמכות נמשכת, ואין ספק שמבחינה חוקית בית הדין הוא המוסמך לפרש את ההסכם. וראה פס”ד חליווה – בג”ץ 8578/01:

השאלה אם ההסכם בין בני הזוג לפנינו התייחס למזונות המשיבה ואם היא ויתרה במסגרתו על מזונותיה, היא שאלה פרשנית שאינה זקוקה להכרעתנו, ואיננו רואים להביע דעתנו בה. עם זאת אף אם נניח לצורך הדיון כי ההסכם בין הצדדים התייחס למזונות המשיבה כפי שטוען בא כוח העותר, הרי בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (ראו בג”ץ 9539/00 איתן נ’ בית הדין הרבני האזורי ירושלים [4], בעמ’ 133). בעניין שלפנינו, בעת הגשת ההסכם לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה, לא הייתה תלויה ועומדת בפניו תביעה למזונות האישה. כמו כן לא נערך בבית המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על ידי באי כוח הצדדים. בהתחשב בכך אין באישור ההסכם כפסק דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה.

העולה מדברי בג”ץ, שככל שמדובר בסמכות נמשכת, הסמכות מסורה לערכאה שדנה ופסקה בנידון לפרש ולהבהיר את כוונת ההסכם. ולהלן יבורר שהסמכות של בית הדין היא נמשכת לאחר שהתקיימו דיונים בנושא הרכוש וההסכם נחתם לאחר שבית הדין דן בנושא הרכוש והביא את הצדדים בסופו של דבר להסכם.

בנוגע לשאר הטענות, לרבות דרישת תשלום דמי שימוש, וטענות נוספות הנוגעות לרכוש – להלן עמדת בית הדין בעניין הסמכות:

סמכות נמשכת בתביעות נוספות לאחר כריכה ודיונים בנושא הרכוש

בתאריך כ”ז באלול התש”ס (27.9.00) (בתיק הגירושין הראשון של האישה) קבע בית הדין כדלהלן:

פסק דין

הצדדים מתדיינים בבית הדין בתביעות הדדיות.

בו’ תמוז תש”ס נתן בית הדין החלטה שהסמכות לדון במכלול הנושאים שבין הצדדים כולל המזונות כפי שהאישה תבעה בבית הדין וכפי שהסכימו שני הזוג גם יחד נתונה לבית הדין הרבני בירושלים.

אומנם תיק גירושין זה נסגר, אך בשנת 2003 פתחה האישה תיק נוסף לגירושין. בתיק הגירושין השני של האישה, בדיון מיום י”ג באייר תשס”ג הצדדים דנו בעניין הרכוש בפני בית הדין ובכך כרכו את נושא הרכוש בתביעת הגירושין. ביום ג’ באייר התשס”ג (5.5.03) נערך דיון נוסף בבית הדין ובו הועלה ונדון בפירוט עניין הרכוש, ובכך מתמלא בחינת “דן”, וכן האישה הסכימה שנושא הרכוש יידון בבית הדין:

ביה”ד: איך את רוצה להתחלק ברכוש?

ב”כ האישה: הם חיים בנפרד ארבע וחצי שנים, המזונות והרכוש הם עילה מהווים אמתלאה לבעל לעגן את אשתו. אנו מבקשים או שיתן היום גט וכל נושא המזונות והרכוש ידון לאחר מתן הגט, וזאת משום שמזונות האישה אינם משוקללים כבר שלוש שנים וזה עומד על סך 2,500 ש”ח פלוס הוצאות משכנתא וחינוך הילדים, ובית הדין כבר החליט שאם לא ישלם ישוקלל הכל לסכום אחד גדול – המזונות נפסקו – התחייב רק למזונות הילדים הוא לא שילם הכל גבתה מביטוח לאומי – לכן אם הבעל מוכן יתנו הגט והאישה מוכנה לדון כאן על הרכוש.

[…]

ביה”ד: ימכרו את הדירה והוא יתחייב לשלם כל שנה שכירות מראש שלא תצטרך לרוץ אחריו.

ב”כ האישה: הכל מוכן. אבל מבקשים שקודם יהיה גט כי זה לוקח זמן לדון על הכספים שיידונו לאחר מכן.

ב”כ הבעל: אני מוכן להצעה, יתירה מזו יש הסכם גירושין רק שתביא את כל הקבלות על החובות ונלך לשמאי שיעריך את הדירה.

ביה”ד: הכסף יהא משועבד ומיד אחרי הגט בית הדין ידון. הכסף יהיה מעוקל.

ב”כ הבעל: אני לא צריך כסף מעוקל, הוא רוצה לקנות דירה.

ביה”ד: אם נראה לפני הדיון את סכום התביעה המשוער נעקל רק ותו ושאר הכסף נשחרר לפני גמר הדיון.

ב”כ הבעל: הגט יהיה רק לאחר שכל עניין הכספים יסודר, שתביא קבלות.

ביה”ד: זה לא עניין של קבלות, בית הדין יחליט איזה תביעה צודקת ואיזה לא.

בתאריך י’ בתמוז התשס”ג (10.7.03) העבירה האישה במפורש שוב את הסמכות על הרכוש לבית הדין, לאחר שהבעל הסכים לתת גט מיידית:

ב”כ האישה: לא מוכנה. כך [הוא] עושה במשך ארבע וחצי שנים – מחליף כל פעם עורך דין ומושך את הזמן, מוכנים לחתום על ההסכם הזה רק אם היום יהיה גט, אם היום לא יהא גט אנו לא נחתום. אנו הסכמנו להעביר הכול לבית הדין גם הרכוש, בית הדין בעצמו החליט שאם אין גט ידונו בחיוב גט, מבקשים החלטה בחיוב גט ועל כך נקבע דיון.

ביה”ד: עכשיו ההרכב חסר ניתן לכם תאריך לדון בחיוב בגט.

לבסוף מתרצה הבעל לסידור גט פיטורין.

בתאריך האמור ניתן תוקף של פסק דין להסכם הצדדים הכולל את ענייני הרכוש, ויובא להלן, ובכך מתמלא גם התנאי של “פסק” לצורך קניית סמכות.

סמכות בית הדין בתביעות רכושיות חדשות

נמצא שאין חולק שהסמכות העיקרית והנמשכת מסורה לבית הדין מכוח “דן ופסק” ומכוח הסכמת הצדדים לפני מתן הגט. מעתה יש לקבוע שגם התביעות ה”חדשות” לכאורה שמעלה האיש בעניין דמי שימוש נכנסות תחת כנפי סמכות בית הדין ואינן בגדר תביעה חדשה שאינה במסגרת סמכות בית הדין. והטעם לכך הוא שהסכם הגירושין שנחתם בסופו של יום, לאחר דיונים, צופן בקרבו את הצורך להזדקקות עתידית אפשרית של בית הדין בנושא הרכוש, מאחר שההסכם כולל תנאים עתידיים. לפי זה ניתן לקבוע שבית הדין “לא קם מכיסאו” לעניין נושא הרכוש. וכך נכתב בהסכם מיום י’ בתמוז התשס”ג (10.7.03):

הצדדים מתגרשים ברצון טוב.

א. הדירה תישאר ברשות האישה להחזקת הילדים עד הגיע הבן הקטן לגיל שמונה־עשרה, אחר כך תחולק הדירה בין שניהם.

ב. על הדירה מוטל עיקול, ועד אז (ועד הגיע הבן הקטן לגיל שמונה־עשרה) אין רשות לצדדים לבצע שום דבר במכירתה.

ג. האישה מוותרת על כתובתה עובר לגט.

ד. במזונות הילדים יפסוק בית הדין שממנו בא התיק, אחר שמיעת דברי

הצדדים.

ה. האישה מבטלת את עיכוב היציאה עם מתן הגט, ומתחייבת שלא להוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל בגין חובות הבעל.

ו. הצדדים חותמים על ההסכם ברצון טוב ומקבלים בקניין אגב סודר.

נמצא שההסכם מנחה הליכים עתידיים ברכוש, לרבות חלוקת הדירה רק לאחר הגיע הילדים לגיל שמונה־עשרה, ונמצא שבית הדין הוא עדיין הערכאה המוסמכת לבדוק שההסכם אכן מתממש וששום צד אינו פועל כנגד ההסכם.

בהקשר זה יש להביא את עמדת בית הדין ביחס לסמכות ברכוש כפי שכתבה עו”ד הרב שמעון יעקבי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני:

יש לזכור כי אף שכאמור הלכה היא כי בית הדין הרבני אינו מוסך לאכוף את פסק דינו, אמירה זו של בית המשפט הנכבד הובאה בבג”ץ חליווה בלשון קצרה וללא ביאור ופירוט גדרי ההלכה וטעמה. אולם מאוחר יותר, בבג”ץ 8638/03 סימה אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2006) (להלן: “בג”ץ סימה אמיר”), ועוד קודם לבג”ץ חליווה, בבג”ץ (6103/93 סימה לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד מח(4) 591 (1994)), הובהר הקשרו וטעמו של כלל זה. המדובר באותם מקרים היה בעילת תביעה שהתעוררה לאחר מתן תוקף פסק הדין להסכם הגירושין, כאשר למשל הוגשה תביעה לאכיפתה של תניית שיפוי שנקבעה בהסכם הגירושין. ההיגיון העומד מאחורי כלל זה, הוא כי בית הדין לאחר מתן פסק דינו קם מכיסאו. מאותה העת שלאחר הגירושין נצבים לפנינו למעשה שני בעליי דין ‘זרים’ שאינם עוד בני-זוג נשואים אשר מבקשים לדון בתביעת חוב כספי שהתעורר לאחר פסק הדין בעניין הגירושין. במקרה מעין זה, כאמור בבג”ץ סימה אמיר, אין בסמכות בית הדין לדון בעניינם, ואף לא בהסכמת הצדדים. כפי שכתבה השופטת, כתוארה אז, א’ פרוקצ’יה בבג”ץ סימה אמיר:

לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם גירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין.

5. יוצא אם כן, כי מניעות בית הדין מלאכוף את פסק דינו לא נאמרה על ידי בית המשפט הנכבד אלא רק כאשר דובר ב”עילה חדשה” של חוב הנובע מהסכם הגירושין ואשר התעורר לאחר מתן תוקף פסק דין להסכם, אחר שבית הדין קם מכיסאו באותו עניין, אך לא כאשר מדובר בחוב פסוק שנקבע בתוך פסק הדין. זאת, כפי שביאר גם בית הדין הרבני תל אביב 30641-64-1 (2009), וראה בדומה גם החלטת בית הדין הרבני חיפה 531026/9 (2012):

דרכי אכיפה עקיפות הן, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק הדין. דרך האכיפה העקיפה הראשונה הרלוונטית למקרה שבפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ותביעה לפיצויים בגין ההפרה. פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה לאכיפת פסק דין, ובכלל זה ההתייחסות לסוגיה זו בהלכת אמיר, עוסקת בתביעה מן הסוג האמור, ונראה כי, ככלל, מדובר בתביעה שעניינה רכושי.

6. יוצא אם כן, כי ביחס לבקשת בעל הדין מבית הדין הרבני שיפעיל את סמכויותיו ליישומו של פסק דין שנתן והוצאתו לפועל של חוב שנוצר ישירות מכוח אותו פסק הדין, הרי שמבחינה זו בית הדין הרבני עדיין לא קם מכיסאו, והוא מוסמך לעסוק בכך על פי חוק. סמכות זו נלמדת הן מסמכויות בית הדין לפי סעיף 7ד(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון, תשט”ז – 1956), למנות ‘כונס נכסים’ לשם ביצוע פסק הדין, ולצורך כך מוקנות לו גם סמכויות לפי “סעיפים 53 עד 57 ו־60 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967”, והן מסמכויותיו לפי סעיף 7א(א) לאותו חוק, הקובע כי “לבית דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו־7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים”. במסגרת סמכותו זו של בית הדין להביא לציות בעל הדין לפסק דינו, מסמכותו הטבועה גם לחקור ולברר את התקיימותם או אי־התקיימותם של התנאים הנדרשים והקבועים בפסק הדין (בג”ץ 3914/92 לאה לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ”ד מח(2) 491). על דרך זו גם מסמכותו להורות על דרכי הוצאתו לפועל של פסק דינו. אמנם, אף שבדבר החקיקה אין הוראה ישירה ומפורשת דומה ביחס לבית הדין הרבני, כפי שהדבר קיים ביחס לבתי המשפט לענייני משפחה, הרי שניתן ללמוד ולהקיש לגביו מהוראת סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה – 1995, הקובע כי: “הליכי ביצוע בתובענה […] בעניינו של קטין, למעט בענייני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט […]”

בנידון שלפנינו אין ספק שבית הדין עדיין לא קם מכיסאו, שכן שהסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין צפה פני עתיד ועדיין לא הסתיים, ההסכם כלל מכירה עתידית של הדירה ולפיכך ברור שכל הנידונים הקשורים בדירה ובמכירתה, לרבות שאלת דמי השימוש וכדו’, מסורים לסמכות בית הדין דנן.

מסקנה

לאור האמור: נמצא שהסמכות, הלכתית וחוקית, מסורה לבית הדין מכוח סמכות נמשכת, שכן הצדדים דנו בפני בית הדין בענייני הרכוש, וההסכם שנחתם מותיר לבית הדין את הסמכות להכריע בנושאים שיעלו בהמשך על הפרק מכוח אותו הסכם.

ניתן לפרסם חלטה זו בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ה’ בטבת התשע”ט (13.12.2018).

הרב בצלאל ווגל

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם