מידע מקצועי

איזון חובות פרי הלוואות שנטל האיש לנישואי הילדים ופיצויי נזקי גוף (‘חמישה דברים’)

פסק דין

רקע

הצדדים נישאו ביום כ”ה בכסלו תשמ”ד. מנישואין אלו נולדו עשרה ילדים.

האיש הגיש תביעת גירושין בתאריך י”ב בשבט תשע”ה (1.2.15). בתאריך כ”א בסיוון תשע”ו (27.6.16) סודר גט פיטורין.

טענת האיש בסיכומים היא כי מועד הקרע הוא מועד הגשת תביעותיו.

האיש תובע החזר מחצית החובות שנלקחו, לדבריו, עבור הוצאות הבית וחתונות הילדים, כן הוא תובע מחצית מהכספים ששילמה חברת הביטוח בגין תאונת דרכים שעברה האישה וכן לדחות את תביעת תשלום הכתובה.

האישה טוענת שאינה חייבת לשלם חלק כלשהו מן החובות הנ”ל וכן תובעת את תשלום כתובתה.

תביעת האיש מהאישה להשתתף בפירעון ההלוואות שניטלו לצורך נישואי הילדים

המצווה להשיא את הילדים – על מי?

כתב הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא):

מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן יבואו לידי זנות או לידי הרהור ועל זה נאמר: “ופקדת נוך ולא תחטא.” ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות היא.

יסודה של הלכה זו בגמרא  מסכת יבמות דף סב ע”ב):

תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן – עליו הכתוב אומר: “וידעת כי שלום אהלך.”

אף שלשון ברייתא זו היא לשון כללית ביחס לחיוב האב, הלשון בגמרא (קידושין כט) היא שעל האב מוטלת חובה להשיא את בניו. זו לשון הגמרא שם: “כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות.”

וכתב הר”ן (שם דף יב, ב מדפי הרי”ף):

משמע דכשם שהאב חייב להשיא בנו כך חייב להשיא בתו. ובהא לא בעי’ בגמרא “מנא לן דאיהי [– האם] לא מפקדא” דכיון דדברי קבלה נינהו סברא היא, דכי היכי דאשה פטורה מללמד את בנה ומלפדותו משום דאיהי לא מפקדא [– על תלמוד תורה ועל פדיון, אם היא עצמה בכורה], [להשיאו נמי פטורה כיון דלא מיפקדא נמי] אפריה ורביה [– בעצמה].

ועיין שו”ת מהרי”ט (יורה דעה סוף סימן כז) שאם מנהג בני העיר שהחתן שולח תכשיטים לכלה – מצווה על אביו של החתן שיקנה את התכשיטים.

בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיג סעיף א) הביא הרמ”א מחלוקת ראשונים לגבי פרנסת הבת מנכסי האם לאחר מיתת האם: דעת יד רמ”ה (בבא בתרא קכב, ב, המובאת גם בחידושי הריטב”א שם ובנימוקי יוסף שם נג, ב מדפי הרי”ף): “כי היכי דמיפקד גברא הכי נמי מיפקד איתתא,” ודעת הרא”ה (המובאת גם היא בחידושי הריטב”א שם, וכן דעת מהרי”ל סימן עה): “פרנסת הבת שחייבו חכמים לנשואין ועישור נכסים, אינם אלא מנכסי האב” (ברמ”א צוין מקור הדברים בדברי נימוקי יוסף ומהרי”ל).

הגר”א בביאורו (שם ס”ק ה) פסק כדעת הרא”ה: “וכן עיקר, וכמו שאמרו בכתובות נב, ב דכתיב ‘קחו נשים’ כו’. ובקידושין ל, ב ‘להשיאו’ וכו’ – ולבנו דווקא באב והוא הדין לבתו, דמחד קרא נפקא.”

וכן כתב אבני מילואים (קיג ס”ק א). וכן כתב הבית מאיר (שם ס”ק א): “מצוה זו אינה כלל על האם בחייה מנכסיה שהרי אפילו ממזונות פחות מבן שש פטורה.”

ואומנם ביחס לחיוב האם להשיא את הבת, יש מי שכתב שהאם חייבת [כיוון שמצווה על אישה להינשא משום “לשבת יצרה” ומעוד טעמים, ולכן מצווה גם בנישואי הבת, ולא שייכים בזה דברי הר”ן שאינה מצווה בנישואי הבן שעיקר מצוותם פרייה ורבייה והיא עצמה אינה מצווה עליה] – ראה שו”ת הרד”ך  בית יז חדר ז). אבל רוב הפוסקים לא חילקו ועיין הגהות הגאון רבי עקיבא איגר (אבן העזר סימן א, א). והגהות הרד”ל (קידושין ל, ב [וכן בגיליוני הש”ס שם]).

עולה בידינו כי על האב מוטלת חובה להשיא את ילדיו. חובה זו אינה מוטלת על האם.

לפיכך אף שמצד הדין אין האב מחויב ליטול על עצמו עול חובות לצורך נישואי ילדיו, כפי שכתב שו”ת אז נדברו (חלק ט סימן נא), אולם אם נטל האב הלוואות כדי לממן את חתונת ילדיו, האם אינה חייבת לשאת עם האב בהחזר תשלומי ההלוואה.

חיוב האישה בהלוואות מדין “שותף שלווה”

עם זאת לכאורה יש מקום לחיוב האישה להשתתף בחלק מההלוואות מנימוק אחר.

כתב בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עז סעיף ב):

שותפין שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות – השני משועבד אף על פי שלא היה עמו בקנין בשעת הלואה. ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות, או שיתברר הדבר בעדים, אז דינם כשנים שלוו כאחד. הגה: ויש אומרים דאם לא נתברר הדבר בעדים, רק שהשותף מודה, אין צריך לשלם אלא אם כן היה ממון בשותפות, שאז המלוה גובה מחלק (השני). (בית יוסף בשם הר”י בי רב לדעת הרא”ש בתשובה כלל לח סימן יג שהביאו הטור). וכן נראה לי להורות.”

יש מקום לקבוע כי בני זוג נחשבים בניהול משק הבית המשותף כשני שותפים. ולכן אם הבעל לוקח הלוואה, הוא נחשב גם שליח של אשתו וכאילו לוו שני בני הזוג.

אולם במה דברים אמורים? במצב יחסים תקין בין בני זוג. כשקיים קרע, הדבר ברור שכל אחד מהצדדים פועל בעבור עצמו.

לפיכך על בית הדין לבדוק את ההלוואות שלטענת האיש נלקחו לנישואי הילדים ולפרנסת הבית.

הלוואה בסך ארבעים אלף ש”ח בעבור חתונת הבן ושמונה־עשר אלף ש”ח בגין רכישת רהיטים בעבורו

האיש לקח הלוואות אלו לבדו. כך אמר בדיונים. הוא גם חתום לבד על ההתחייבות בשטר התנאים. ההלוואות נלקחו לאחר מועד הקרע שהיה ביום הגשת תביעת הגירושין של האיש וכפי שאמר בעצמו בדיון:

ב”כ הבעל: מתי התחייבת לתשלום החובות לבן […]?

הבעל: לפני מועד הקרע, החתימה עצמה הייתה אחרי מועד הקרע. היא אפילו לא הגיעה כאילו זה לא נוגע לה.

ביה”ד: לא הייתה התחייבות שלה?

הבעל: לא נהוג אצלנו שהאישה חותמת.

[…]

יש הלוואות בנקאיות בסך שישים אלף ש”ח מבנק מסד לקחתי את ההלוואה ב־19.2.15.

ב”כ הבעל: אחרי יום הקרע.

הבעל: לשתי מטרות: עשרים ושבעה אלף ש”ח כיסו את המינוס שזה היה לפני יום הקרע, וההפרש שנשאר – זה נלקח לבן לחתונה.

וכך אמר גם בדיון מיום כ”ז בתמוז תשע”ה (14.7.15):

ב”כ האישה: בסעיף 13 ו’ כתבת שיש התחייבות של ארבעים אלף ש”ח.

הבעל: הוא כבר בדירה של הבן.

ב”כ האישה: אתה קנית עבור הבן?

הבעל: זה בהסכם בין ההורים. אם היו מבקשים הייתי מביא את ההתחייבות.

ב”כ האישה: והיא לא הייתה צד לזה?

הבעל: היא לא צד, בכל מקרה היא התנערה מכולם, אז היא תזרוק אותם? עד כאן, אני הגעתי לתביעת הגירושין הזאת באונס.

לאור האמור: את ההלוואה לקח האיש בלבד ולאחר מועד הקרע, לכן האישה פטורה מלשם חוב זה.

טענת החוב לגמ”ח

האיש טען שיש חוב של שלושת אלפים דולר לגמ”ח של [ד’]. האישה טענה שהחוב לא הוכח.

 בדיון הודה האיש שהכסף הנ”ל נלקח לצורך כלכלת המשפחה – כך בדיון מיום כ”ז בתמוז תשע”ה (14.7.15):

ביה”ד: למה לקחת את הכספים מ[ד’]?

הבעל: יש לי עשרה ילדים. לקחתי לצורך פרנסת הבית.

הנה מפורש הודה האיש שהלוואה זו נלקחה לצורך הפרנסה השוטפת של הבית – עול שמוטל על כתפי הבעל בלבד ולכן אין מקום לחייב את האישה בהלוואה זו.

לאור האמור, האישה פטורה גם מתשלום חוב זה.

השתתפות הגרושה בחוב בחשבון העובר־ושב במועד הקרע

לדברי הגרוש (מובאים בפרוטוקול המצוטט לעיל) במועד הקרע היה בחשבון העובר־ושב חוב בסך עשרים ושבעה אלף ש”ח.

מועד הקרע הוא יום הגשת תביעת הגירושין שלו בי”ב בשבט תשע”ה (1.2.15). על פי חוק יחסי ממון לכאורה על האישה לשאת במחצית החוב.

אולם הצדדים התנהלו בשני חשבונות נפרדים בכל הנוגע לכלכלת הבית כבר בשנת 2010.

כך אמר האיש בדיון מיום כ”ז בתמוז תשע”ה (14.7.15):

הבעל: החיים היום־יומיים – דובר על זה שהיא תשלם חשמל, מים, גז וארנונה, וכל השאר – אני: תשלומי בית ספר, חוגים, אוכל ובשר; אבחונים שהבת הייתה צריכה לעשות – היא לא הייתה מעורבת – טיפלתי בזה שעות וגם בכל צורכי הלימוד שלהם, כלי נגינה: פסנתר, כינור וחליל צד.

בסעיף 45 לסיכומי האישה היא מודה בעובדות הנ”ל.

נמצא שהחל בשנת 2010 הצדדים התנהלו בשני חשבונות בנק שונים ולא הייתה להם כל אחריות על התנהלות החשבון של הצד השני. לכן יש לראות את החשבונות עצמם כמוחרגים מהשיתוף והאיזון, שהרי לגבי החשבונות הייתה הסכמה בין הצדדים להתנהל בנפרד, לכן אין לחייב כל צד בעבור ההתנהלות השוטפת של הצד השני בחשבונו.

בכך נדחים דברי בא כוח האיש בסעיף 18 לסיכומיו שהאישה לקחה את מעשי ידיה לעצמה בעוד היא ניזונת מבעלה. מדברי האיש עצמו בפרוטוקול משמע שהפרדת החשבונות הייתה בידיעתו. ולכן דין האישה כאומרת “איני ניזונת ואיני עושה”. כמו כן, על פי זה נדחים דברי בא כוח האיש בסעיף 24 בסיכומיו כי יש לאזן את החוב בסך 18,852 ש”ח שהיה בחשבון העובר־ושב של האיש במועד הקרע.

לאור האמור: האישה פטורה מלשלם את יתרת החובה בחשבונו של הבעל.

חובות שעד הפרדת החשבונות

נלקחה הלוואה עבור חתונת הבת […]

סכום ההלוואה המקורי היה מאה אלף ש”ח ובמועד התביעה נותרו חמישים ושישה אלף ש”ח. הבעל תובע מחצית מהם.

נראה שמאחר שהלוואה זו נלקחה טרם מועד הקרע וטרם הפרדת החשבונות, ואין ספק שההלוואה הייתה לצורך הבית ולצורך חתונת הבת, לפיכך יש לקבוע כי האיש – הבעל כמעמדו אז – פעל בשם שני בני הזוג, ודינו כדין שליח העושה שליחותו. לפי זה יש לחייב את האישה במחצית החוב. הכרעה זו נכונה גם לפי חוק יחסי ממון : כשם שהאישה מקבלת מחצית מהזכויות הפנסיוניות כמו כן עליה להתחלק בחובות המשותפים שנלקחו לצורך הבית.

לאור האמור: על האישה לשלם לבעל סכום של עשרים ושמונה אלף ש”ח.

העברה מכספי ירושה – העברה בזכות ואינה הברחת כספים

לדברי האיש, אפשר לראות בדפי החשבון של האישה העברה בסך שלושים אלף ש”ח לחברתה, על כן יש להשיב לו את מחצית הסכום.

ביה”ד אינו מקבל את הטענה: מעיון בדפי החשבון ניתן להיווכח כי קודם להעברת הסכום הנ”ל, הפקידה האישה בחשבונה סך חמישים וחמישה אלף ש”ח שהם כספי ירושה. מתוך סכום זה העבירה שלושים אלף ש”ח (לשיטתה: החזר הלוואה). כידוע חוק יחסי ממון מחריג ירושה או פירותיה מאיזון המשאבים. על כן האיש פטורה מהשבת מחצית הסכום הנ”ל.

דמי הביטוח ששולמו בגין התאונה

האישה עברה תאונת דרכים ובגינה הגישה תביעה לחברת הביטוח. בתאריך י’ באלול תשע”ז (1.9.17) הגיעה האישה להסדר עם חברת הביטוח שלפיו תקבל עשרים ושמונה אלף ש”ח תמורת נזקי גוף ונזקי הרכב.

האישה טוענת שקנתה את הרכב מכספי ירושה, היא מבססת את דבריה במסמך המורה על פעולות העובר־ושב שבו נראה שכספי הירושה נכנסו לחשבונה ואחר כך יצאו לצורך קניית הרכב. בנוסף, לדברי בא כוח האישה נזקי גוף הוחרגו בחוק יחסי ממון ולכן יש להחריגם מהאיזון.

הרכב היה רשום על שם שני הצדדים, פוליסת הביטוח הייתה על שם האישה בלבד, אך האיש טוען שהוא ששילם עבור הביטוח.

בהקשר זה נראה שלעובדה שהבעל שילם עבור הביטוח המקיף אין משמעות מאחר והכסף שהתקבל מיועד לצורכי נזקי גוף כמו שהובא במסמך ההסכם בין הביטוח והאישה.

נזקי גוף

המישור החוקי

לפי החוק, כספים שהתקבלו עקב נזקי גוף מוחרגים מהאיזון כפי שמופיע בחוק יחסי ממון:

5(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)            נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2)            גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מוות […]

המישור ההלכתי – שֶבֶת וריפוי, נזק ובושת

והנה לפי ההלכה הבעל זכאי לקבל את תשלומי השבת והריפוי שבגין הנזק שנגרם לאשתו. טעם הדבר הוא משום שמעשי ידיה שייכים לו ולכן הוא זכאי לדמי השבת, וכן זכאי לדמי הריפוי מאחר שחייב ברפואתה והקנו לו את דמי הריפוי כדי שיטפל בה.

שֶבֶת

ברם, להלן יובהר שבנידון דידן מסתבר שהאיש אינו זכאי למעשי ידי אשתו מאחר שהיא פרנסה את עצמה, הבעל רק השלים מעט, והצדדים התנהלו בשני חשבונות נפרדים – משכורת האישה נכנסה לחשבון שלה ומשם הייתה מכלכלת את עצמה ואת הבית. לפיכך נראה דבכהאי גוונא הבעל אינו זכאי למעשי ידיה וממילא שוב אין לו חלק גם בדמי השבת.

כך משמעות דברי הבית שמואל (סימן פג ס”ק א) שדין דמי השבת תלוי בדין מעשי הידיים, וזו לשונו: “ובאומרת איני ניזונית ואיני עושה אז אין לו שבת.”

ואף שיש אומרים שגם במקום שהבעל רק ‘משלים’ את המזונות, בכל זאת זוכה במעשי הידיים. מאחר שיש בזה ספקות והאישה מוחזקת, יכולה האישה לומר ‘קים לי’ שאינה חייבת לבעלה את מעשי ידיה.

ריפוי

והנה בדין ריפוי יש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה.

דעת הבית שמואל (סימן עט ס”ק א) שגם באישה נשואה יש חילוק זה ולא רק לגבי יתומים ואלמנה (שלגביהם הוזכר החילוק במקורו). לדעתו רפואה שאין לה קצבה – יסודה מדין חיוב מזונות ורפואה שיש לה קצבה היא מדין ‘פרקונה’:

לפי זה נראה לכאורה דאין יכול לומר הבעל “הרי כתובתך ורפאי את עצמך” ברפואה שיש קצבה, דהא כתבו תוספות הטעם דרשאי לומר “רפאי את עצמך” משום [ש]רפואה בכלל מזונות שהם נגד מעשה ידיה והרי קבלה בעד מעשה ידיה המזונות עד היום. אבל פדיון הוא כנגד הפירות שאכל, ועדיין לא קבלה כלום בעד הפירות – משום הכי אינו יכול לומר “פדאי את עצמך”, אם כן רפואה שיש קצבה נמי נגד הפירות ועדיין לא קבלה כלום [ו]אינו יכול לומר “רפאי את עצמך”.

ולפי זה אפשר שנידון דידן שדמי נזקי הגוף ניתנו עבור טיפול חד־פעמי דמי לרפואה שיש לה קצבה שהבעל חייב בה –וממילא זכאי לדמיה – כנגד דין ‘פירות’ (כתקנת חז”ל בעבור חיוב ‘פרקונה’) ואין משמעות למה שאינו זוכה במעשי ידיים.

ברם, דעת הבית מאיר שדווקא באלמנה ויתומים יש את החילוק הנ”ל, אבל לגבי חיוב רפואה של בעל לעולם חיובו הוא מדין מזונות. וזה לשונו:

דלגבי בעל מפני שהוכרחו החכמים לתקן פדיונה נגד פירות – אף שרפואה שיש לה קצבה בחד צד דומה לפדיון, מכל מקום בין כך ובין כך הוכרחו לחייבו אף ביש לה קצבה, דאם הוא לא ירפאנה מי ירפא לה? הא לדידה לית לה מידי – כללינהו בכלל מזונותיה.

מה שאין כן לגבי יתומים, שיש לה ממון מעצמה ודומה בחד צד לפדיון – פטרום מדאינה שוה בכל צד למזונות. לכן לעניות דעתי דין הבית שמואל צריך עיון.

וכן כתב האבני מילואים (ס”ק ג) – גם הוא דחה את דברי הבית שמואל, ותורף דבריו הוא דרבנן תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה משום ששניהם מצויים, ותיקנו פרקונה תחת פירותיה משום ששניהם אינם מצויים. ולכן: רפואה – בין שיש לה קצבה ובין שאין לה קצבה – מכיוון שהיא מצויה בכלל התקנה שכנגד מעשה ידיה היא. וזה לא כפי שכתב הבית שמואל שתיקנו רפואה שיש לה קצבה כנגד פירותיה.

העולה מדברינו: מאחר שפוליסת הביטוח הייתה רשומה על שם האישה והכסף נכנס לחשבונה, נמצא שהיא המוחזקת בממון זה ויכולה לומר ‘קים לי’ כדעת הבית מאיר והאבני מילואים ואינה חייבת לתת את חלק הריפוי לבעל.

ומאחר שכבר ייסדנו שבנידון דידן הבעל אינו זכאי למעשי ידיה מאחר שלא זן אותה כראוי, ממילא האישה זוכה בכסף של השבת ושל הריפוי שכנגד המזונות.

בנוסף לכך, לפי המסמכים מקופת החולים שצירפה האישה, מדובר בתהליך טיפולי מתמשך:

הופנתה לאחר תאונת דרכים עם כאבים חזקים בצוואר, שכמה מצד שמאל והקרנה ליד שמאל, נמול וחולשה. ברקע כאבי צוואר כרוניים (טופלה גם בעבר) עם היתפסות של הצוואר מדי פעם וליסט לצד ימין. קיבלה סידרה ארוכה של טיפולים עם שיפור הדרגתי בתנועה כאבים ותפקוד. כרגע טווחי צוואר טובים. שינה בלילה השתפרה ותפקוד כללי הרבה יותר טוב. טיפול כלל חשמל, חימום מואלי, תרגול בקבוצה, מקנזי. כרגע לקראת סיום טיפול. צריכה להמשיך בתרגול עצמי קבוע.

מעתה יש להגדיר את דמי הריפוי בנידון דידן כרפואה שאין לה קצבה שלכל הדעות דינו כמזונות, אשר בנידון דידן הבעל אינו זכאי להם.

נזק ובושת

הנה על פי הנפסק (אבן העזר סימן פג) במקרה של פגיעה וחבלה במום שבסתר לאישה הדין הוא שהשליש של דמי הנזק והבושת שייך לבעל ושני שליש לאישה.

ובפד”ר (כרך טז עמ’ 62) כתב הגר”ש שפירא שגם בזמן הזה יש לדון כן.

תשלומי נזק מכוח הביטוח כשמדיני נזיקין שבדין תורה לא היה מקום לחייב בהם

אכן, הנה כל מה שכתבנו לעיל היינו רק אם נניח שתשלומי חברת הביטוח לאישה דינם כתשלומי חבלה. ואכן כן כתב בספר פתחי חושן  פרק י הערה נז, והטעם הוא שחברת הביטוח משמשת כשליח הניזק לגבות את הנזק מהנהג המזיק).

אומנם בתחומין (כרך טו) כתב הג”ר יועזר אריאל שליט”א על פי דברי הפוסקים, שבמקום שהרכב הפוגע אינו חייב מצד דין תורה לשלם, אף אם חברת הביטוח משלמת מחמת פוליסת הביטוח, עם כל זה אין לדונו כדין תשלום עבור נזק אלא כמתנה בעלמא שחברת הביטוח מעניקה למבוטח.

יישום הדברים בנידוננו

בנידון דידן, האישה הגיעה להסכם עם הביטוח עבור תשלום כולל לכל הנזקים על סך עשרים ושמונה אלף ש”ח, אך אין סיווג של התשלומים ולכן אין לפנינו דרך לשום את הנזק בפני עצמו ואת דמי הריפוי בפני עצמם.

בנוסף לכך, לא ברור כלל שעל פי דין תורה תאונת הדרכים הייתה באופן שהנהג הפוגע היה חייב על פי דין, ואם אינו חייב על פי דין, נמצא שתשלומי חברת הביטוח אינם אלא מתנה בעלמא של חברת הביטוח לאישה בגין נזקיה על פי ההסכם והפוליסה ביניהם ואין לבעל חלק בהם (מלבד שווי הרכב כפי שיבואר לקמן) וממילא יש לפנינו ספק אם הבעל זכאי לשליש הכסף.

לפיכך, מאחר שהפוליסה רשומה על שם האישה בלבד, הכסף נכנס לחשבון האישה והיא מוחזקת בכספים אלו, מספק אין להוציא מידי האישה כספים אלו כלל גם עבור חלק הנזק והבושת.

נזקי רכוש – הרכב

הרכב נרכש מכספי הירושה, אך ההחלטה לקנותו הייתה משותפת כפי שאמרה האישה בדיון מיום כ”ז בתמוז תשע”ה (14.7.15):

האישה: רכשתי רכב בהסכמת בעלי בכספי הירושה.

ביה”ד: מה הכוונה בהסכמה?

האישה: אמר שמסכים רק שיהיה לי שכל לרשום אותו על שמי, לו אין שום מושג בכיוונים.

ובנוסף לכך, בפועל, נרשם הרכב על שם שני הצדדים, כפי שאמר ב”כ האישה בדיון:

ב”כ האישה: הרכב רשום על שם שניכם.

כמו כן הבעל שילם עבור הביטוח המקיף:

הבעל: לא יודע. מעולם לא ראיתי את התדפיסים שלה. אני שילמתי על הביטוח המקיף של האוטו. על הרכב לא שילמתי.

ב”כ האישה: נכון שאת פוליסת הביטוח האישה שילמה?

הבעל: לא. תסתכל על שם מי כרטיס האשראי, אני שילמתי. לי אין רישיון לכן הפוליסה על שמה אבל אני שילמתי.

בדיון שהתקיים ביום י”א בשבט התשע”ו (21.1.16) העידה חברת הצדדים גברת […]

בעניין הרכב נשאלה העדה וענתה:

ב”כ האישה: איך היא קנתה מכונית?

העדה: היא קבלה כסף, אולי חמישים אלף. היא רצתה לקנות אוטו בסוף הם הלכו ביחד, היא אמרה: “זה בעלי והרכב יהיה על שני השמות”.

ב”כ האישה: מאיזה כסף הרכב נקנה?

העדה: מירושה של אבא שלה ז”ל.

לפיכך שווי הרכב שהתקבל מהביטוח עבור הרכב עצמו יחולק בין הצדדים.

לאור האמור: האיש זכאי למחצית משווי הרכב כפי שהיה שווה במועד התאונה. יתרת הכסף לאחר חישוב הנזק הנ”ל, ניתנה בעבור נזקי הגוף של האישה ולפיכך אין לאיש חלק בה.

תביעת הכתובה, טענות האיש לוויתור עליה ולהיות האישה ‘מורדת’

הבעל תבע את הגירושין ולכן לכאורה חייב בכתובה.

כדי לפטור עצמו מכתובה טען האיש טען בסיכומים שהאישה ויתרה על כתובתה.

אמנם, בדיון מיום י”א בשבט התשע”ו (21.1.16) אמרה האישה: “אני מוכנה לעשרים וחמישה אלף ש”ח ועכשיו גט.”

כלומר, האישה הייתה מוכנה להעמדת הכתובה על הסכום הנ”ל אבל לא וויתרה מעולם על תביעת הכתובה.

לדברי האיש האישה אינה זכאית לכתובה מאחר שמרדה מתשמיש ויחסי אישות. להוכחת דבריו הפנה לדברי העד מר […]

בית הדין שאל בדיון את האישה בנוגע לכך והיא לא הכחישה שבשנה האחרונה לא התקיימו יחסי אישות.

בעדותו של מר […] אמר, נשאל והשיב:

העד: היא גם סיפרה לנו וגם שאלנו אותה, והיא אמרה שהיא לא יכולה להיות איתו כי היה לה ניסיון של אונס ב[…] אמרנו לה: “יש טיפול ומומחים לזה.” אבל אמרנו לה: “יש לך דין של מורדת אם את לא מקיימת איתו יחסים.” והיא אמרה שהיא לא יכולה.

[…]

ב”כ הבעל: מה היא בדיוק סיפרה לך בעניין המקווה?

העד: שהיא לא יכולה לקיים יחסי אישות כי היה לה פעמיים ניסיון של אונס ב[…]

 אולם גם לדברי העד האישה הסבירה את עצמה בכך שנאנסה ב[…] ולכן לא הייתה יכולה לקיים יחסי אישות. ולפיכך ברור שאין לראותה כמורדת בגין כך.

בנוסף לכך: כדי שמורדת תפסיד כתובתה ישנו סדר של הכרזה והתראה כמבואר באבן העזר (סימן עז). בנידון דידן מעולם לא התקיים הדבר ואדרבה האיש תבע מייד גירושין ולכן האישה אינה מפסידה את כתובתה. וכמו שביאר הגרי”ש אלישיב שהפסד הכתובה נועד כאמצעי לחץ שתחזור בה ממרידתה, אבל במקום שהבעל תובע גירושין מייד אין מקום להפסד הכתובה.

מלבד זאת, מהאמור בדיונים עלתה תמונה הפוכה לגמרי. האישה האשימה את הבעל בהתעללות ובניסיונות לכפות עצמו עליה. בנוסף הבעל נתבע ונשפט בגין אלימות במשפחה והוצא נגדו צו הרחקה, ולכן אין מקום לחייב את האישה כמורדת בזמן שהריחוק בין הצדדים נבע בגין מעשי הבעל ואלימותו.

לאור האמור: האישה זכאית בתשלום הכתובה.

שיעור הכתובה – הצמדה

אולם עדיין יש לדון בסכום הכתובה, שהרי הסכום הרשום בכתובה לפנינו הוא מאה ושמונים אלף שקל – בשקלים ישנים, ויש לדון אם יש להצמיד את הכתובה או לאו. לעניין זה רבו הדעות, ונציין דברים שכתב הרה”ג אוריאל לביא בסיכום העניין:

עיין בפד”ר כרך יח (עמ’ 37) שמסקנתם שיש להצמיד את הסכום הנקוב בכתובה, ולעומת זאת בפד”ר כרך יג (עמ’ 308) נקטו בפשיטות שאין להצמיד. ועיין בחוברת “כנס הדיינים – תשע”א” (עמ’ 251) במאמרו של הרה”ג בנימין בארי שליט”א שהביא את הדעות השונות, ובמסקנתו קבע כי יש מקום לפשרה.

עוד נציין שדעת גדולי הדיינים בבית הדין הגדול נ”ע – מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל והראשון לציון הגאון מרן רבי עובדיה יוסף זצ”ל – הייתה לחייב כתובה בהצמדה, וכי כך נהגו בזמנו בבית הדין הגדול.

בספר מעשה בית דין להרה”ג מרדכי טולידאנו שליט”א, דיין בית הדין ירושלים וחתנו של הראשון לציון הגאון מרן רבי עובדיה יוסף זצ”ל (בחלק א חושן משפט סימן ו) הביא דעת חותנו, וזו לשונו:

לאחר כתבי כל זאת שאלתי למורי חמי הגאון פאר הדור מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט”א לדעתו בענין גביית כתובה לפי הצמדה וענה לי בזה הלשון: “כשישבנו בבית הדין הגדול היינו גובין כתובה לפי הצמדה.” ושאלתי לו אם כתב תשובה בענין, ואמר לי שלא כתב אבל הוסיף שזה פשוט כי סברא היא שלא תקבל האשה אותו סכום, דאז כי לא ישאר אפילו סכום מינימלי לכתובה דהיום.

ולפני שנים גם כן שאלתי אותה שאלה, ואמר לי שהיו מצמידים חלק מהכתובה ולא הסביר מהו החלק ומהם הנימוקים לכך.

ובספר אורות המשפט להרה”ג יצחק צבי אושינסקי שליט”א, דיין בית הדין בחיפה  חלק ג עמ’ רצה) הביא שמרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל נשאל שאלה זו והשיב שיש להצמיד את הכתובה, אך ביחס לטיבה של ההצמדה השאיר הדבר לשיקול דעת בית הדין, ע”ש.

המסקנה העולה היא שיש לפשר בעניין סכום הכתובה למעשה.

לפי מסמך של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המצורף לסיכומים, הצמדה (ממועד הנישואין) של מאה ושמונים אלף שקל ישן עולה לעשרים ושישה אלף ש”ח. להלן בהמשך נבאר את אופי הפשרה בנידון דידן.

מעשי ידיים

החל משנת 2010 האישה החלה להפקיד את משכורתה בסך ארבעת אלפים ומאתיים ש”ח בחשבון נפרד. ברם, היא שילמה ממנו חשבונות גז וחשמל כמו שאמרו שני הצדדים בדיון. לכן בסופו של דבר חלקו של חשבון זה נכנס לקופה המשותפת.

הבעל הסביר את חלוקת הנטל ביניהם החל מיום הפרדת החשבון בדיון בכ”ז בתמוז תשע”ה (14.7.15):

החיים היום־יומיים – דובר על זה שהיא תשלם חשמל, מים, גז וארנונה, וכל השאר – אני, תשלומי בית ספר, חוגים, אוכל ובשר; אבחונים שהבת הייתה צריכה לעשות – היא לא הייתה מעורבת – טיפלתי בזה שעות וגם בכל צורכי הלימוד שלהם: כלי נגינה – פסנתר, כינור וחליל צד.

בסעיף 45 לסיכומי האישה היא מודה בעובדות הנ”ל.

יש לשער שלפחות מחצית ממשכורתה הופנתה לטובת הוצאות הבית.

בנדון שלפנינו האישה השתמשה אפוא בכספי המשכורת שלה והפקידה אותם בחשבונה הפרטי. מתוך החשבון היא הייתה מממנת באופן חלקי את צורכי הבית והבעל היה מממן את השאר כפי ששני הצדדים הסכימו בדיונים ובסיכומים.

מצב זה שבו הבעל זן חלקית נידון בהרחבה בספר ברכת שלמה להגר”ש טנא. מסקנתו (בסימן כב סעיף יח) שבמקרה שהבעל זן חלקית אין הוא זוכה במעשי ידי האישה. לפי זה נמצא שגם אם נשאר כסף בחשבון האישה מתוך המשכורת שהפקידה שם – לבעל אין זכות תביעה לגביו.

מסקנת הדברים

לאור כל האמור לעיל נמצא שהאישה חייבת לבעל סך של עשרים ושמונה אלף ש”ח החזר הלוואה, ואילו הבעל חייב לאישה עד סכום של כעשרים ושישה אלף ש”ח עבור הכתובה.

לאחר הקיזוז נמצא שהאישה חייבת לבעל סך של אלפיים ש”ח לסילוק החובות ביניהם.

לאור פסק הדין בכל העניינים, המזכירות תסגור את כל התיקים.

הרב אריה אוריאל

אי־הצמדת הכתובה ולעומתה חיוב ב’זקוקין’ הנקובים בה אף שהנקוב ב’סך בכול’ פחות מהם

ראיתי מה שכתב עמיתי הרב אוריאל ואני מסכים לרוב דבריו. אומנם לעניין מה שכתב בעניין הצמדת הכתובה והפשרה בעניין זה – הביא רשימה ארוכה של הסוברים כן, אך לא בואר טעמם.

וכי רבותא למיחשב גברי?

וכבר ביארתי עניין זה של הצמדת הכתובה בקונטרס משפט הכתובה שפורסם בשורת הדין (כרך יב) שעל פי דין אין להצמיד הכתובה וגם מקום לפשרה לא מצאתי כשהדברים ברורים על פי דין. ועיין מה שכתב הדברי מלכיאל לגבי העושה פשרה במקום שהדברים ברורים, ואין כאן מקומו. ועוד חזון למועד.

אומנם הכתובה שכתב האיש היא הכתובה המקובלת לאשכנזים שבה נכתב שהתחייב לה מאתיים זקוקים. ואף שכתוב אחרי כן שסך כל הכתובה הוא מאה ושמונים אלף שקל, עיין מה שכתבתי בקונטרס משפט הכתובה שהסכום המסכם אינו מבטל את הסכומים שנכתבו בתחילה בפרטות. ולכן על האיש לשלם מעיקר הדין סך מאתיים זקוקים. ובפס”ד אחר שפורסם באתרים המשפטיים והובא גם בספר כנס הדיינים תשע”ו הגעתי למסקנה שסכום זה הוא שווי ארבעה־עשר קילוגרם כסף. משכך על הבעל לשלם לאישה סכום זה, כשמסכום זה ינוכה הסכום שהאישה חייבת לו.

לאור האמור על האיש לשלם לאישה שווי ארבעה־עשר קילוגרם כסף ומסכום זה יופחת סך עשרים ושמונה אלף ש”ח שהאישה חייבת לו.

הרב שלמה שפירא

עיינתי במה שכתב ידידי הרה”ג אריה אוריאל שליט”א באריכות ובפירוט מתוך השקעה. אני מסכים עם חלק מדבריו, עם בחלקים אחרים איני מסכים ואכתוב בקיצור נמרץ:

הכרעה לפי דין תורה או לפי חוק יחסי ממון ושלילת הרכבתם זה על גבי זה

בראשית דבריו כתב: “יש מקום לקבוע כי בני זוג נחשבים בניהול משק הבית המשותף כשני שותפים. ולכן אם הבעל לוקח הלוואה, הוא נחשב כשליח של שני בני הזוג.”

קביעה זו אינה נכונה על פי ההלכה אלא רק לפי הרציונל של חוק יחסי ממון, ומאחר שפסק הדין ‘ארכבא אתרי ריכשי’ כפי שארחיב בהמשך, חובתי להעיר זאת.

אני חייב להעיר שיש לי חוסר בהירות במבנה פסק הדין של הרב אוריאל, היות שמחד גיסא בנושא חלוקת הרכוש הוא צועד על פי המתווה של חוק יחסי ממון ולכן הוא קובע שכל ההלוואות שלקח האיש לאחר מועד הקרע – פירעונן מוטל עליו בלבד, ומאידך גיסא הוא קובע שלבעל לא מגיעים מעשה ידי אשתו מאחר שהאישה הייתה משלמת מכספי משכורתה חלק מהוצאות הבית השוטפות, ובאופן שכזה אין הבעל זוכה במעשה ידי אשתו, ואם כן קביעתו נובעת מהמתווה ההלכתי בחלוקת הזכויות והחובות שבין בעל ואישה.

נמצאנו שעירוב פרשיות שנוי בפסק הדין.

לדעתי אם יש לאשה וכן לבעל זכויות עד למועד הקרע, יש לחלק אותן בחלקים שווים בהתאם לחוק יחסי ממון.

רישום אינו יוצר בעלות ברכב וכשלעצמו אינו ראיה לשותפות בו, בצירוף תשלום הביטוח יש ראיה לשותפות

באשר לקביעתו לגבי כספי הפיצויים ששולמו עבור נזק הרכב שהיה רשום על שם שניהם, היינו האיש והאישה, שהאיש יקבל את מחצית דמי הפיצויים:

אין קביעה זו פשוטה כלל מאחר שהרכב נקנה מכספי ירושה שקיבלה האישה, וכידוע כספי ירושה אינם ברי־איזון, וממילא גם הפירות הנובעים מהם אינם ברי־איזון.

אלא שהרכב נרשם ע”ש שני הצדדים. הכלל שהשתרש בפסיקה הוא כי רישום רכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד, להבדיל מרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא רישום מכונן (ראה ע”א 5379/95, תמ”ש (ת”א) 93155/00, ע”א 4764/07).

לפיכך אין בכוחו של הרישום כדי ליצור זכויות בעלות ברכב והוא הדין בהיפך אין בהעדרו של הרישום, כדי לשלול זכויות הבעלות ברכב, שכן זכויות הבעלות ברכב נקבעות לפי דיני הקניין ולא לפי רישום או העדרו.

לפי זה, מאחר שמדובר ברכב שנקנה בכספי הירושה שקיבלה האישה, וכאמור כספי ירושה אינם ברי־איזון כפי שנקבע בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, יוצא שהכספים שהתקבלו מחברת הביטוח עבור נזקי הרכב שייכים רק לאישה, למרות רישום הרכב על שם שני הצדדים, שכן כאמור הרישום אינו יוצר זכויות בעלות.

אולם לאחר עיון יש מקום לקבוע לכאורה שהכספים שהתקבלו עבור נזקי הרכב יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים כפי שקבע עמיתי, היות שלא רק שהאישה רכשה רכב ורשמה את הבעל כשותף ברכב (לא ברור אם מרצונה החופשי), אלא שהאיש הוא ששילם את פוליסת הביטוח של הרכב. מן הסתם האיש לא היה מסכים לשלם את פוליסת הביטוח אם לא שהיה ברור מתוך הצהרת כוונות של האישה שלאיש תהיה שותפות בבעלות על הרכב. לפיכך יש מקום לומר ששני בני הזוג הם שותפים בחלקים שווים ברכב וממילא תשלומי נזקי הרכב ששולמו ע”י חברת הביטוח ישולמו לשני הצדדים בחלקים שווים.

יד בעל השטר על התחתונה – הכרעה בין הדעות בעניין דמי הכתובה

באשר לנושא הצמדת הכתובה עמיתי הביא שנחלקו דייני ישראל:

אכן במהלך שנות בתי הדין רבו הדעות והרבה בתי הדין בזמננו די נבוכים כאשר נדרשים להכריע, ואף בפסק דין זה נחלקו עמיתיי – הגר”ש שפירא שקבע שאין הצמדה בכתובה והסכום העומד לתשלום  בכתובה אשכנזית) הוא ארבעה־עשר קילוגרם כסף, ולעומתו הגר”א אוריאל כתב שיש לעשות פשרה בנושא ההצמדה (במסקנת דבריו של עמיתי איני רואה כל פשרה).

לאור מחלוקת זו דעתי: אומנם הבעל בחזקת חיוב הכתובה, למרות זאת יד בעל השטר (האישה) על התחתונה, לכן לא נותר לי אלא לקבוע שסכום הכתובה שעל הבעל לשלם לאישה ייקבע לפי הסכום הפחות שבשתי העמדות [ואומנם נקבעה הלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מב סעיף ח) שאם קדם ותפס בעל השטר אין מוציאין מידו, אף למרות זאת בנידוננו יש לפסוק כאמור באופן מוחלט ובלי להתחשב בתפיסה או מוחזקות של האישה בכספי ההלוואה שסכומם עולה על הסכום של עשרים ושישה אלף ש”ח – הנמוך שבסכומים שנקטו חבריי – שכן יש לחלק בין ספק בלשון השטר או בפרשנותו, שבו מועילה תפיסה, לספק בהכרעת הדין, כבנידון דידן, שלגביו משהכרעתי להצטרף לפסיקת הסכום הנמוך – המוסכם מבין עמדות חבריי – הרי שכך הוא פסק הדין שהוכרע בדעת הרוב, שלדברי הכול חייב הבעל בעשרים ושישה אלף ש”ח ולדעת הרוב אינו חייב ביותר מכך כאשר נקבע להלכה כדעת הרוב לא אמרינן “אי תפס לא מפקינן מיניה”].

הרב אברהם מייזלס

פסק דין

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:

א.         הבעל חייב בתשלום הכתובה לאישה.

באשר לסכום הכתובה נחלקו הדעות, ומספק על האיש לשלם את הסכום הנמוך שבהן. לאחר שנעשה בירור של ערך משקל כסף התברר שסכום ההצמדה בסך עשרים ושישה אלף ש”ח הוא נמוך יותר מאשר סכום שווה ערך לארבעה־עשר קילוגרם כסף, לפיכך על האיש לשלם לאשה סך עשרים ושישה אלף ש”ח.

ב.         האישה חייבת לשלם לאיש בגין החזר הלוואה סך עשרים ושמונה אלף ש”ח.

ג.         לאחר קיזוז סכום הכתובה כאמור מסכום החזר הלוואה כאמור, תשלם האישה את היתרה לאיש.

ד.         מחצית הסכום שהתקבל מחברת הביטוח עבור נזקי הרכב עצמו מגיעה לאיש.

ה.         לדעת הרוב, מעבר לאמור אין הצדדים חייבים זה לזה כספים.

לדעת המיעוט, אם נצברו זכויות במהלך הנישואין למי מהצדדים, הרי שיש לאזן את הזכויות עד מועד הקרע, ובמידת הצורך לפנות לאקטואר.

ההלכה כדעת הרוב, ולפיכך אין איזון זכויות בין הצדדים.

ניתן ביום י”ג בסיוון התשע”ח (27.5.2018).

הרב שלמה שפירא                         הרב אברהם מייזלס                         הרב אריה אוריאל

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?