מידע מקצועי

איום בתלונה שהביא לעזיבת הבעל את הבית המשותף – מתי יגרור את חיוב האישה בדמי שימוש? 1146198-1 – ביה”ד הגדול

פסק דין

לפנינו ערעור הבעל על החלטת בית הדין האזורי פתח תקווה מתאריך כ”ו באלול תשע”ז (17.9.17) שבה דחה בית הדין את תביעת הבעל לחייב את האישה בדמי שימוש על מגוריה בדירה המשותפת. בהחלטת בית הדין האזורי נאמר:

1. דמי שימוש בדירת הצדדים

תביעת התובע לקבלת דמי שימוש נדחית. הצדדים מכרו את הדירה קודם הגירושין. האישה לא חויבה לקבל את הגט מאחר ולא נערך דיון לגופם של גירושין. הצדדים הגיעו לבית הדין מתוך הסכמה להתגרש אלא שלאחר מכן האישה חזרה בה מהסכמתה מאחר שהיו לה דרישות שונות בענייני הרכוש והילדים והסכם הגירושין לא גובש דיו (האישה דרשה גם כתובה וטענה כי לא נתנה את הסכמתה בדיון למחילת הכתובה). על כל פנים לא הוכחה כל עילת גירושין, ומשכך, לא הייתה כל מניעה לבעל להתגורר בדירתו שאותה עזב מסיבות השמורות עימו. בהיעדר עילת גירושין מוכחת או עילה מוכחת שתצדיק את עזיבתו את הבית אין מקום לדרוש דמי שימוש.

החלטות בית הדין בעניין פירוק השיתוף בדירה נבעו בשל הפירוד הממושך של הצדדים (נציין כי לפי חוק איזון משאבים ניתן לערוך פירוק שיתוף בנסיבות אלה) ורצונם של הצדדים לסיים את הנישואין, אלא שעיכובים ואי־הסכמות בעניינים שאינם קשורים ישירות לגירושין הם שעיכבו את סידור הגט. זו הייתה גם הסיבה להחלטות בית הדין בדבר פירוק השיתוף בדירת הצדדים, ונציין כי הצדדים מכרו את הדירה הרבה לפני מועד סידור הגט מתוך הבנה כי חיי הנישואין שלהם הסתיימו. לצורך מימוש הבנה עקרונית זו ניתנו מספר אורכות והתראות לצדדים לביצוע פירוק שיתוף עצמאי שלא בדרך כינוס, ואכן בסופו של דבר השכילו הצדדים להתגבר על משקעי העבר ומכרו את הדירה באופן עצמאי. טענות בא כוחו של התובע בדבר התמשכות ודחיית הליך המכירה – דבר שלטעמו מצדיק קבלת דמי שימוש – לא מתקבלות, ותביעת התובע בנושא זה נדחית.

טענות המערער

בית הדין האזורי בהחלטתו מיום ט’ בטבת תשע”ו (21.12.15) הורה לאקטואר לחשב את זכויות הצדדים מיום הנישואין ועד מועד הקרע בתאריך ט”ז בתמוז תשע”ד (14.7.14) שהוא היום שבו עזב הבעל את הבית ובו ביום גם הגישה האישה את תביעת הגירושין.

האישה היא ש’העזיבה’ את הבעל מהבית לאחר שאיימה עליו שאם ישוב לבית תגיש נגדו תלונות שווא במשטרה ומשום כך נאלץ הבעל להתגורר מחוץ לביתו.

המערער צירף מסרונים ששלחה לו האישה.

המערער טוען כי התמשכות ההליכים נגרמה בעטיה של האישה כאשר הצדדים הגיעו להסכמות להתגרש אך האישה חזרה בה וכמו כן עיכבה את מכירת הדירה ובו בזמן השתמשה בדירה לבדה כאשר המערער נאלץ לשהות מחוץ לביתו.

המערער תובע דמי שימוש בעבור התקופה שמיום עזיבתו את הבית והגשת תביעת הגירושין, היינו מיום ט”ז בתמוז תשע”ד (14.7.14) כאמור, ועד ליום כ”א במרחשוון תשע”ז (22.11.16) – היום שבו התבצע פירוק השיתוף והאישה עזבה את הדירה. מדובר על תקופה של עשרים ושמונה חודשים ושבוע. על פי הערכת שמאי שווי הדירה להשכרה הוא בסך של 4,300 ש”ח ומחציתו היא סך של 2,150 ש”ח. בכפילת הסכום בעשרים ושמונה חודשים ושבוע מתקבל סכום של 60,701 ש”ח.

מהפן ההלכתי מתבסס המערער על דברי הרמ”א (חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קעא סעיף ח) שמקורם בתשובת הרשב”א (חלק ב סימן קמא) ושבהם כתב:

לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר: “אשתמש גם כן זמן שנשתמשת”, דכל זמן שלא חלקו – כל אחד בשלו הוא משתמש.

היינו שאם אחד מהשותפים השתמש בשותפות לבדו לא יוכל שותפו לתובעו כי “בשלו הוא משתמש”.

אולם מעיון בתשובת הרשב”א נלמד כי הדברים נאמרו רק כאשר גם השותף השני היה יכול גם הוא להשתמש ומרצונו החופשי בחר שלא להשתמש אולם אם השותף השני היה מנוע מלהשתמש שלא ברצונו הרי שאז זכותו לתבוע את שותפו בדמי שימוש. הדברים מדויקים מלשון הרשב”א בתשובה (שם) שכתב: “דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חבירו היה משתמש בו”.

המערער טוען כאמור שהיה מנוע מלהשתמש בדירה ולפיכך תובע מהאישה דמי שימוש. בתשובה לערעור מכחישה האישה את טענות הבעל וטוענת שהבעל עזב את הבית מרצונו.

הכרעת הדין לאחר העיון בכתב הערעור ובתשובה לערעור ושמיעת הצדדים בדיון שהתקיים

מעיון במסרונים שצירף המערער לכתב הערעור לא מוכח שהאישה איימה שתגיש נגדו תלונות שווא. אומנם האישה אמרה לו שלא יחזור לבית אך אין כל אזכור לאיומים כטענת המערער.

אולם בדיון שהתקיים בפנינו הודה בא כוח האישה שהיו דיבורים על עזיבה אם כי יש ספק על ההקשר בו נאמרו הדברים, שכן הייתה גם אמירה אחרת:

ב”כ המשיבה: אנחנו קראנו את הפרוטוקול וההחלטות, לא ראינו שמץ לטענתו שהאישה העזיבה אותו ומנעה ממנו. לגבי הימשכות ההליכים ראו [החלטה מיום] 17.9.2017 – נאמר על ידי בית הדין הרבני שזה לא מתקבל.

ביה”ד: תתמקד בטענה שהיא ‘העזיבה’ אותו.

ב”כ המשיבה: אנחנו מכחישים זאת. לא הוכח בבית הדין האזורי שהיא ‘העזיבה’ אותו. האיש היה מכור לטיפה המרה ואלים והוא הבין שהוא בדרך למשטרה כי היא תתלונן. והוא כן בא ולקח דברים ו[בא] לראות ילדים והיא לא העמידה לו ‘אריה’ בבית, היא אמרה לו: “אם תתנהג ככה, אז אפנה למשטרה. והוא היה בא מדי פעם לראות אותה.

ביה”ד: אתה לא מכחיש את העובדה שהיא אמרה לו לעזוב.

ב”כ המשיבה: היא אמרה לו, היו ביניהם דיבורים “תלך לגמילה ותעבור הליך שיקומי”. הוא טוען שהוא שילם 11,000 ואת הכול הוא שאב חזרה. הוא לא טען שמונעים ממנו להשתמש בקניינו. הוא היה מגיע ורואה את הילדים. אם אדם אלים ואומרים לו […]

ביה”ד: בכתב התביעה לגירושין לא נאמר על אלימות. זה מ־14.7.2017.

ב”כ המשיבה: יש כאן זוג שהייתה הסכמה להתגרש ולא היה לנו עניין להציף את נושא האלימות. הוא הבין מעצמו, והיא לא הגישה תלונות שווא ועשתה מעשה להוציאו הוא עצמו לא נכנס . כל טענותיו נדחו בהליך בבית הדין האזורי והימשכות ההליך נגרמה בגלל תביעות כספיות וטענות רבות נגדה.

והשאלה העומדת בפנינו היא אם איום בלבד בהגשת תלונת שווא מחשיב את הבעל כאנוס וכמנוע מלהתגורר בבית מחשש שהאישה תבצע את האיום.

כתב השולחן ערוך (חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רה סעיף ז) זו לשונו:

אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאו עד שמכר, או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות […] בין בידי עובד כוכבים בין בידי ישראל – הרי זה אונס […]

הרי שלדעת מחבר השולחן ערוך איום בלבד בדבר שבידו לעשות נחשב כאונס.

הרמ”א (שם) הביא שיש מחלוקת בזה, וזו לשונו: “מיהו יש חולקין וסבירא להו דאם הפחידו לאו כלום הוא, דעביד אנס דגזים ולא עביד (מהרי”ק שורש קפו).”

ונתיבות המשפט שם (ביאורים ס”ק יב) כתב שגם לסוברים שאיום נחשב אונס היינו דווקא באיום כזה שמימושו ודאי יביא להיזק – זו לשונו:

עוד הביא במהרח”ש (שם בדף יב ע”ב) דאם הפחידו להביאו בערכאות של גוים דלכולי עלמא לא הוי אונס, דדוקא במפחידו בדבר דברי היזיקא כגון במלשינות וכיוצא, אבל ערכאות לא ברי היזיקא, שלא כל המביאים בערכאות נוצחים והרבה עשו ולא הצליחו, עיין שם.

בענייננו הדבר הוא ספק שכן גם אם האישה הייתה מממשת את האיום ופונה למשטרה ייתכן שהתיק היה נסגר מחוסר הוכחות וכדו’.

אולם יש מקום לחלק בין איום ‘לתובעו בערכאות’ לבין איום להזמין משטרה בתלונת שווא, שכידוע עצם הגעת המשטרה והוצאת הבעל מהבית על ידי השוטרים לעיני הילדים ולפעמים לעיני השכנים וכדו’ יש בה גורם מרתיע ובעלים רבים מעדיפים לעזוב את הבית כדי שלא להיקלע לסיטואציה מבישה זו גם אם בסופו של דבר התלונה תיסגר.

אך נראה שאונס אינו אלא כאשר מאיימים על אדם לעשות לו דבר שמן הדין אין לעשותו כגון איום להכותו אם לא ייתן ממון שאינו חייב אך אם מאיימים עליו לעשות לו דבר שמן הדין מותר לעשותו, כגון: בעל ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ואיים עליה שאם לא תמחל על כתובתה יגרשנה – אין זה אונס, שכן הדין הוא שאם לא ילדה עשר שנים רשאי לגרשה במקרה כזה אין זה נחשב אונס. והדברים מבוארים בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיח סעיף יז) ובחלקת מחוקק ובבית שמואל (שם).

כתב בשולחן ערוך (אבן העזר שם) וזו לשונו:

אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה לבעלה, ואחר כך טענה שבאונס מחלה מפני שהיה מגזם עליה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת – אין זה טענת אונס לבטל המחילה.

ובחלקת מחוקק (שם ס”ק כ):

אין זה טענת אונס – חדא, דהיה לה להגיד לעדים קודם המחילה שאינה מוחלת ברצון מאחר שאין אונסה מבורר, ועוד: לפי דבריה שרצה לגרשה מפני שאינה יולדת, ואם שהה עמה עשר שנים הדין היה עושה לגרשה, והיא שיחדתו בממונה כדי שלא ישא אחרת ואין זה אונס. ועיין לעיל סימן ק”ה סעיף ה’ כתב [בהג”ה]: אם היה מתקוטט עמה, ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלוה – מחילתה בטילה אף על פי שלא מסרה מודעא. התם מיירי שלא היה לבעלה שום טענה עליה, והיא יכולה לברר דבאונס מחלה, הוי כמו תלוה ויהיב דלא הוי מתנה אף שלא מסרה מודעא.

ובבית שמואל (שם ס”ק יח):

אין זה טענת אונס – משום [ש]כדין עשה שרצה לגרש אותה כיון ששהה עמה עשרה שנים ולא ילדה, והיא שיחדתו בממון שלא ישא אחרת, ואין זה אונס. ועוד שלא מסרה מודעה. כן כתוב בתשובת הרא”ש ובסימן ק”ה כתב הבית יוסף בשם תשובת הרשב”א: אפילו לא מסרה מודעה, מחילתה בטלה. וב”ח הבין דסותרים זה את זה. וליתא, דהא קיימא לן במתנה ומחילה אין צריך מסירת מודעה, אלא [ד]כאן: כיון דיש עליה דין ודברים הוי פשרה וצריך מסירת מודעא. ובזמן הזה, דאיכא חרם רבנו גרשום, מכל מקום יש לומר: אם שהה עשר שנים ולא ילדה יכול לגרשה בעל כרחה ונוהג דין זה אף בזמן הזה. ועיין סימן קנ”ד.

מבואר מדבריהם שכאשר המחילה היא כדי לשכנע את הבעל שלא לעשות דבר שעל פי דין מותר לו לעשות אין זה נחשב אונס כלל.

בנדוננו: אם היה ברור לנו שהבעל זך ונקי, ואין בו שמץ של אלימות, אולי היה מקום להחשיב את האיום בהגשת תלונה כאונס.

אולם לטענת האישה הבעל אכן היה אלים והוא ידע שאם ייכנס לבית תוגש נגדו תלונה –ובצדק – ולכן עזב. אם כגרסת האישה, אין זה נחשב אונס שכן האיום היה לעשות דבר כדין. האישה טענה כי ה’איום’, כביכול, שעליו מדובר היה בפירוש מכוון ומתוחם למצב שבו יתנהג הבעל באלימות וכפי שהתבטא בא כוח האישה בדיון: “היא אמרה לו: ‘אם תתנהג ככה אז אפנה למשטרה.'” כלומר: האישה ‘הזכירה’ לבעל את חובתו להתנהג כראוי ולא ‘להתנהג ככה’, כשמדובר היה על התנהגות לא ראויה מצד הבעל.

מכיוון שהדבר הוא ספק ולא התברר, נטל ההוכחה לעניין זה מוטל כולו על התובע, קרי הבעל, והבעל – התובע – לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח את טענתו, ברור שבמצב זה אין להוציא ממון מהאישה המוחזקת.

על כן הערעור נדחה.

מוחלט

א.         הערעור נדחה.

ב.         אנו מחייבים את המערער בהוצאות משפט בסך של 8,000 ש”ח לידי המשיבה. עליו להעביר סכום זה בתוך שלושים יום ממתן החלטה זו.

ג.         מותר לפרסם את פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ”ו באדר א’ התשע”ט (3.3.2019).

הרב אליהו הישריק                          הרב מיכאל עמוס                        הרב אברהם שינדלר

אל תיתן לחששות שלך לעצור אותך. אתה יכול לייצג בביטחון ובהצלחה בכל בתי הדין!

למידע נוסף מלא פרטים ואנו ניצור עמך קשר בהקדם

× היי! במה אוכל לעזור?